גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 203ראשיהפצה

כשהמוסר נהפך למשת"פ של הרשע - דעות

פרופ' (אמריטוס) שלום רוזנברג, החוגים לפילוסופיה ולמחשבת ישראל, האוניברסיטה העברית, ירושלים
03/08/06, 16:55
קוראי העיתון

שאלת השבוע: האם מוסר הלחימה של צה"ל גורם לסיכון מוגזם של חיילינו?

דברים טלגרפיים אלה על הדילמות המוסריות בפניהן אנו עומדים נכתבים לא מהפרספקטיבה של המשפט, אלא מנקודת המבט של השכל הישר, המצביע על שתי תופעות אבסורדיות.

האחת קשורה לעצם הפגיעה באזרחים. עלינו להבחין בין שני סוגי פגיעה, בין השימוש בהרג אזרחים כדי לקדם את מטרות המלחמה, לבין פגיעה שהיא תוצאה צדדית של פעולה בעלת מטרות אחרות, אסטרטגיות או טקטיות. זאת מהותה של מלחמה שאינה מתרחשת בצורה סטרילית, כתחרות במונדיאל או כאולימפיאדה, כשהתוצאה נקבעת על-ידי שופטים ניטרליים, לכאורה. הכרזה כי פעולות ממוקדות בהן נפגעים אזרחים הן פשעי מלחמה גורמת בצורה פרדוכסלית לתוצאה ההפוכה, לשימוש באזרחים כמגנים חיים על-ידי מחבלים חסרי מצפון. אדרבה, רק אם נהיה שקולים בגינוי, לא יהיה כדאי למחבלים להסתתר מאחורי האזרחים, ופחות אזרחים ייפגעו.

האבסורד השני קשור לעצם קיומם של חוקי המלחמה במצב של חוסר הדדיות. דומה הדבר כאילו אנו מחייבים אבירים להשתמש בחרבות, כאשר למתנגדיהם מתאפשר להשתמש בנשק חם. מלכתחילה מוטל כאן עונש על מי שמחליט להיות מוסרי, ויתירה מכך: המוסר נהפך מתוך כך למשת"פ של הרשע.

איך המדינות פותרות דילמה זאת? ראשית, במעשי רשע בוטים ללא התחשבות בדעת הקהל העולמית. כך נוהגות כמה מדינות באו"ם, וביניהן אף חברות קבע במועצת הביטחון. שנית, על-ידי שימוש ברשתות פעולה סודיות או, לחילופין, כאויבינו – בארגון ובתמיכה בקבוצות העוטות מסכות עצמאות, עליהן אין הן אחראיות. האבסורד שולט. דווקא מדינות דמוקרטיות, בהן התקשורת פתוחה והמשפט עצמאי, ייענשו על-ידי המוסר.
 
והערה אחרונה הנובעת לא מהשכל אלא מהלב, והמופנית ל'יפי הנפש': אומנם כן, כדבריכם, לא נרד במאבקנו נגד אויב מתועב למדרגתו. אך מי שמכם, בשל כך, לשלוח את אנשינו, חיילים ואזרחים, למות על מזבח יומרות מוסריות שקריות.

לדאוג לאויב זה לפגוע בעצמנו/ משה קינןתושב שילה, אביו של סמ"ר אביהוא קינן שנפל בעזה

מוסר הלחימה, אותו קוד אתי שלפיו צה"ל נלחם ושניסח אותו פרופ' אסא כשר, ממש לא כשר בעיניי. זאת כיוון שהקוד האתי של צה"ל מיועד בעצם לאויב: כיצד לגרום לו מה שפחות נזק. אני דווקא חושב שצה"ל צריך לחשוב איך לנצח טוב יותר ואיך לעשות זאת כך שיהיו מה שפחות נפגעים בעם עליו הוא אמור להגן. זה צריך להיות הקוד האתי של צה"ל. כפי שאני רואה ומבין אותו, הקוד האתי אינו מוסרי. 

המונח מוסר לא מתכוון לכך שעם יגן על האויב שלו, גם לא לכך שיתכנן את פעולותיו כך שאצל האויב ייפלו מה שפחות אנשים. אויב זה לא דבר אבסטרקטי, אויב משמעו אנשים, ובמלחמה הורגים אנשים. צריך להבין: אם לא נהרוג את האויב, הוא יהרוג אותנו.

נכון, לאויב יש נשים, אימהות ואחים בדיוק כמו לנו, אבל אנחנו צריכים לדאוג לנשים, לאימהות ולאחים שלנו. מוסר מלחמה זה לדאוג לטפינו ולנשותינו, לעצמנו; לדאוג לאויב זה פשוט לא מוסרי.
 
'חומת מגן' היא דוגמה לכך שקוד אתי המבקש לגרום מה שפחות אבידות לאויב בא על חשבון אבידות שלנו: בג'נין לחמנו עם הנשק הסודי של צה"ל – פטיש עשרה קילו. המפקד בשטח ביקש שמטוס יפציץ את הזירה, לאחר שווידא שאין שם נשים וילדים, רק האויב. אבל שר הביטחון פואד לא הסכים, היה חשש שזה לא יצטייר יפה בעיני העולם. כך קרה שחיילים כמו בני, שנפל בפעולת צה"ל בעזה, קיבלו פקודה לפרוץ בית-בית, קיר-קיר עם פטיש עשרה קילו רק כדי לא להכניס כלים כבדים, לא לגרום הרס גדול ל"חפים מפשע". ואין דבר כזה "אויב חף מפשע"! אם הוא אויב – הוא לא חף מפשע. בפעולה הזו נפלו 13 לוחמים. 
אותו דבר מתרחש כעת בלבנון: יש האומרים 'איננו רוצים להיכנס לשם כי זו הביצה הלבנונית'. גם אני ממליץ לא להיכנס לביצה הלבנונית, אלא לייבש אותה, והפעם לייבש אותה עד הסוף.

דם חיילינו לא פחות אדום/ הרב נחום אליעזר רבינוביץ', ראש ישיבת ההסדר 'ברכת משה' שבמעלה אדומים

אינני יכול לומר בבירור שידוע לי כי צה"ל מסכן את חיילינו, אבל לפי מה שמתפרסם בעיתונות, נראה שכך הדבר. זה כואב מאוד, ואני מקווה שאין זה אמת.

למדנו בתורה שגם כשמשה רבנו הביא על מצרים מכות, הוא הזהיר אותם קודם, כדי שיידעו להישמר מן הסכנה, והתורה מספרת: "הירא את דבר ה' הניס את עבדיו ואת מקנהו" – אלה מהמצרים שהאמינו ופחדו מהקב"ה נסו מהמקומות המאוימים. זה כלל גדול במוסר של הקב"ה, שלימד אותנו בתורה: למרות שאנחנו נלחמים להצלת עמנו, אנו חייבים לדאוג לא לפגוע באלה שרוצים לשמוע, בכל הירא את דבר ה', כך שינוסו כדי שלא ייפגעו ללא כוונה. אם הם לא נסים ולא נשמעים לאזהרות, דמם בראשם כי הם משתפים פעולה עם האשמים, בפרט אם כך תגדל הסכנה לחיילינו.

כששולחים חיל רגלים להיכנס ליישוב שבין סמטאותיו עומדים משגרי טילים וכל מיני כלי משחית אחרים, מן הראוי להזהיר את ציבור האזרחים כי עליהם לברוח על נפשם. יש לומר להם 'דעו לכם שאנו באים להילחם בשונאינו, באויבינו המתגרים בנו, לא בכם'. למעשה, אילו היינו נוהגים כך, לא היה צורך לשלוח חיל רגלים, שהרי אנו שולטים שם באוויר. יכולנו להרוס כמעט כליל את בינת-ג'בל למשל, ולא לשלם מחיר כה יקר. 
 
אם מה שמסופר בעיתונות שקרה בבינת-ג'בל נכון, אין ספק שנגרם סיכון לא מוצדק לחיילינו וגם נפלו בנים יקרים. זה דבר בלתי מוסרי מאין כמוהו: האם דם בנינו פחות אדום מדם של אזרחים שלא נשמעים לאזהרות.

חובה הלכתית להרוג את הקמים עלינו/ הרב רא"ם הכהן ראש ישיבת ההסדר בעתניאל

חייל יהודי צריך לצאת מנקודת המוצא של יעקב אבינו, שעליו נאמר "ויירא יעקב מאוד, ויצר לו", ורש"י מפרש: "ויירא שמא ייהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים". חייל יהודי איננו תאב להרג. בספר דברי הימים מובא שהסיבה שה' מנע מדוד לבנות את בית המקדש, היא: "דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה  לְפָנָי". אולם כשבאים להשמידנו, כשיש מלחמה על ייחוד ה', חלה עלינו חובה הלכתית להרוג את הקמים עלינו. במצב זה, מי שלא עושה מלחמה בכל לבו הוא בכלל "ארור עושה מלאכת ה' רמייה וארור מונע חרבו מדם".

אומנם המלחמות שלנו אינן מלחמות שבעת עממים בהן נאמר "לא תחיה כל נשמה", אבל מלחמותינו, על-פי הרמב"ם, הן בגדר "עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם", כלומר הצלה מפני אויב שקם על עם ישראל. לפיכך חלה חובה הלכתית להשמיד את הלוחמים נגדנו. כאשר אוכלוסייה אזרחית מהווה שכפ"ץ למחבלים, מבחינת ההלכה חל על אותה אוכלוסייה דין "רודף". צריך לחסל את המחבלים גם במחיר שייהרגו לו נשים וילדים, וחובה זו הינה חלק מחובת המלחמה. ממילא, בסביבה אזרחית בה נמצאים מחבלים ויש אפשרות לחסלם, יש לעשות זאת למרות שייפגעו אזרחי האויב, ובלבד שלא יועמדו חיילינו בסכנה. לצערי, לפעמים נעשים שיקולים שאינם מתחשבים בדין רודף החל על האזרחים והדבר גורם לסיכון חיילי צה"ל. אם, כפי שפורסם, המחבלים בכפר כנא אכן השתמשו בנשים ובילדים, היתה חובה להשמיד את המחבלים, על אף הטרגדיה הנוראה של הרג נשים וילדים.

נישא תפילה לריבונו של עולם, שנזכה לימים כימי שלמה, בהם משיח בן דוד ינהיג את עם ישראל ואת העולם בכוח התורה ללא שפיכות דמים, ונזכה לבניין בית המקדש השלישי, שהוא בנין קוסמי אוניברסלי, וכל היקום יינק את חיותו מהמקדש השלישי, שיתאחד עם המשכן העליון כמפורט ב"משכני עליון" לרמח"ל.    

הפגם המוסרי: חוסר מקצועיות/  אביתר בן-צדף, המכון הבינ"ל למדיניות נגד טרור, המרכז הבינתחומי הרצליה

את קיום המדינה והעם היהודי מסכנות איכותו הגרועה של צה"ל והרמה הנמוכה של ביצועיו הצבאיים. "תדע כל אם עברייה כי חיי בנה ניתנו בידי מפקדים ראויים" – זה מוסר הלחימה האמיתי.
מפקדי הצבא לדורותיו, לפחות בארבעת העשורים האחרונים, חטאו מוסרית לאומה. משך שנים הם הזניחו את פיתוח הצבא, את הכנתו למלחמה, את בניין הכוח ואת טיפוח כושרו הקרבי, ואלה כשלים מוסריים חמורים. כשהחרב קהה ונושא החרב אינו מאומן, האומה ניזוקה.

במילים אחרות, הבעיה המוסרית היא שלמרות כל הוצאות העתק, לא הוכן צבא ראוי להגן על ביטחון ישראל. לא הופקו לקחים ממלחמותינו; בוזבזו כעשרים שנים על לחימה באינתיפאדה, מה שהזיק לכוח הלחימה של צה"ל; והיתה גם בטלה בשש השנים האחרונות, מאז נסנו בבהלה מלבנון.

יש פגם מוסרי יסודי בכך שמפקדים לא ראויים שולחים לקרב חיילים שלא הוכנו למלחמה. הבעיה המוסרית היא שהחיילים לא הוכנו כיאות (אימון, הכשרה, אמצעי לחימה, שיטות לחימה ופיקוד ראוי), לצערי. בששת העשורים האחרונים נפלו אלפי חיילים יהודים, בדואים, דרוזים וצ'רקסים על ביטחון ישראל. אני טוען, שרבים נפלו לשווא כיוון שלא אומנו כהלכה, לא צוידו כיאות, לא נתנו להם פיקוד ראוי, ולא הכינו להם תורת לחימה נבונה ונכונה.

בעיית המוסר שורשית: היא מתחילה באי-ציות לציווי "והיה מחננו טהור", ממשיכה בבעיות משמעת, ושיאה במעילת הפיקוד הבכיר לדורותיו בחובתו "ללמד בני יהודה קשת". אלו – ולא השטויות של "הקוד האתי" – הן בעיות מוסריות שראויות לדיון. את השאלה אם להרוג אדם זה או אחר מן האויב יפתרו המפקדים בשטח, מתוך הבנה כי עליהם למנוע נזק מיותר, אך לא במחיר הפקרת חיי חייליהם או ביטול משימתם.