גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 203ראשיהפצה

העולם שאחרי הגירוש - דעות

שוטר שעובר ברחוב מעביר בי צמרמורת, ופליטי הצפון מזכירים לי את המגורשים במלונות ●הרהורים במלאת שנה לגירוש
03/08/06, 16:55
רבקה יפה

הם מציינים שנה להתנתקות, שנה לגירוש מביתם, ואני, שחיה בשלווה במרכז הארץ, מנסה לברר מה זה עשה לי. מה עשו לי התמונות, מה עוללה לי ההתנתקות ההיא. בזמנו ביקרתי בגוש קטיף כמו תיירת ישראלית שמטיילת בארצה: הר תבור, בקעת הירדן, חבל קטיף. אין לי חברים בין המגורשים, אין לי קרובי משפחה שגרו שם, אין לי טלוויזיה.

ההתנתקות חלחלה אלי מהרדיו, מהכתום ברחוב, מהאינטרנט, משיחות עם חברים, מהדיווחים ומהזעזוע של ילדי. חלחלה ופצעה, חרטה צלקות ובעל כורחי הפכה בשנה האחרונה לבת לוויה קבועה שדרכה אני בוחנת דברים. הגירוש הבלתי נסלח של יהודים מביתם לא פגע בי פיזית, אבל טלטל, ניער וגרם לי להסתכל אחרת על דברים, להיות רגישה לצלילים חדשים, לחשוב מחדש.
 
מאז ההתנתקות למדתי והפנמתי כמה אנחנו תלויים בהסברה, יחצ"נות ותחמנות שיווקית. אחרי הצלחת 'ארבע אמהות', אחרי שנתנו להם רובים, אחרי שהענקנו את עזה לחמאס אחרי בחירת 'קדימה' – אל תספרו לי שבלתי אפשרי לשווק את המלחמה הצודקת שלנו אל מול תמונות כפר כנא. היום אני כבר יודעת שהציבור קונה כל מה שמאכילים אותו ומאמין לכל מה שמספרים לו, גם כשזה בניגוד גמור לשכל הישר ולעובדות שידועות לו היטב. באמת, איפה הם היח"צנים והמסבירנים המחוננים שהצליחו לשכנע עם עיקש ונבון להצביע עבור מפלגה וירטואלית? איפה הם היום, כשאנחנו נאבקים על קיומנו ואומות העולם מגנות אותנו? אין לי ספק שמשרד הסברה גאוני, מהסוג שמכר לישראלים את התדמית ההזויה והשקרית של המתנחלים, יוכל למכור לעולם את האמת בדבר הרצחנות, הטפיליות והפונדמנטליזם של החיזבאללות והנסראללות.

מאז ההתנתקות גברה בי ההערכה לציבור הכיפות הסרוגות. מבחינה דתית וערכית הרגשתי לעתים קרובות הערצה עצומה כלפי גילויי אמונה ודבקות בה' שנחשפו על-ידי יחידים וקהילות. הקרבה שחשתי כלפיהם נבעה ממכנה משותף עמוק ובסיסי, שנחלץ מקלישאת עם וארץ והתגלה בידיעה הכי אינטימית שלי, שהאנשים האלה ואני חולקים חוויית קיום משותפת של אמונה ומצוות וזהות יהודית עמוקה. המניירות הדתיות שזיהיתי אצלם, כגון התפילה, השפה וההיצמדות לבית הכנסת, נחוו אצלי כמהותיים יותר מהמחלוקות והפערים האידיאולוגיים. אני חושבת שהגילויים האלה השפיעו מאוד על תחושת הזהות הדתית האישית שלי, וחקקו בי הבנה עמוקה לגבי משמעותה בקשר עם אחים שחווים יהודיות דומה.

מאז ההתנתקות קהתה בי האמפתיה הטבעית כלפי הציבור החרדי. היטב הבנתי את חרונם כלפי אדישות המפד"ל לתקציב הישיבות (בהליכתם המשותפת עם טומי לפיד) והיטב ידעתי את תחושת הנקמה והשמחה לאיד, אבל התביישתי בעמידתם מנגד. בחיי על קו התפר, אני מכירה את הבוז ההדדי והניכור בין הכיפות הסרוגות לחרדים. על בשרי חוויתי לא פעם הערות מעליבות מכאן ומשם, אבל יותר מכל אני מודעת למשותף ומבכה את הסתר פניו. חרדים, גם בהיותם בעלי השקפה שמאלנית נטולת זיקה למדינה, בראש ובראשונה מעדיפים את עניי עמם ואינם מתבלבלים בין ישראלים לישמעאלים. מתנחלים או לא, הציבור החרדי לעולם יצטרף למניין ויהיה שותף בנושאים מהותיים כמו שבת, כשרות, מיהו יהודי, ברית הזוגיות וכד'.
 
מאז ההתנתקות אני מודה לאל, להורי ולמורי על כך שבעולמי חלה מאז ומתמיד הפרדה בין הדת למדינה. בחינוך העצמאי שקיבלתי לא הדביקו למדינה הילה דתית, ואהבתי אליה נמשכה מתוקף חינוכי בביתם של ניצולי שואה, שהמדינה היתה בעיניהם נס והצלה ומתנה יקרה, אבל מעולם לא כלי דתי או הבטחה משיחית. בעולמי הרוחני, מדינת ישראל הנה מולדת אהובה לעם היהודי, אבל חייליה, שריה ויועציה אינם חלק מתכנית אלוקית לקראת גאולה. אולי לפיכך נחלצתי בשלום מהתמודדות עם שאלות אמונה בהתייחסותי אליהם. ההפרדה הזו שעד כה היתה בעיני שגרתית ומובנת מאליה זוכה להתבהרות וחשיבה מחודשת, כזו ששואלת שאלות ומתעניינת יותר מתמיד בהתייחסויות השונות למדינה מצד המגזרים השונים.

מאז ההתנתקות ברור לי שהמוטו "השמאל מקשקש והימין עושה" זחוח ומוטעה. עובדה שהקשקושים שלהם הצליחו להרוס מפעל התיישבות איתן. הזלזול המתמשך שלנו במילים ובאמנות אפשר לשמאל לבצע חריש אטי ועמוק בתודעת אזרחי ישראל, ולהוכיח שניתן לשבת בשלווה בגוש דן ולהשפיע על כל שדרות העם באמצעות תקשורת ואמנות. נכון שיש חשיבות לבנייה, התיישבות ומעשי חסד, אבל גם למילים ולאמנות יש כוח עצום. מי כמו העם היהודי אמור לדעת עד כמה מילים וסמלים מעצבים תודעה, זיכרון ואמונה בצדקת הדרך. ההתנתקות הוכיחה לנו בדרך הקשה שלא די בבנייה ובנטיעה. יש צורך גם בתקשורת וביצירה אמנותית: צילום, כתיבה, פיסול, תיאטרון וקולנוע, שמשפיעים על הנפש.  
   
מאז ההתנתקות אני נגררת בעל כורחי לשפוט כל התרחשות דרך הפריזמה של אירועי קטיף. למשל, כשאב משפחה מחיפה מספר על הקושי העצום לשהות בחדר קטן במלון עם שני ילדים קטנים, אני חושבת על המגורשים ההם ששוהים במלון כבר חודשים. או כשבעלת חנות בקניון קריית שמונה מבכה את אובדן הפרנסה ובחדשות מדווחים על חוק פיצוי לבעלי העסקים בצפון, אני תוהה מה קורה עם המובטלים מהגוש.
  
מאז ההתנתקות, מדים כחולים מציפים בי רגשות שליליים. כמי שגרה כל ימיה בעיר הגדולה, שוטרים חוצים את דרכי ברגל וברכב מדי יום. מילדות חונכתי על ברכי השוטר הטוב, שעוזר ושומר ומגן, ואפילו השוטרים שנתנו לי דו"ח לא הצליחו לערער את התדמית החיובית שדבקה בו. ניסו שחם זעזע את תמימותי, והשוטרים שחבטו במפגיני עמונה הציתו את זעמי. מאז אותן תמונות, איני יכולה לעבור ליד מדים כחולים בלי שגוש שחור יעיק עלי ויערבל בבטני תחושות קשות. ובכן, אני עדיין גרה בעיר, ושוטרים חוצים את דרכי מדי יום ביומו ומעוררים את השדים. 

מאז ההתנתקות אני מרגישה קצת כמו חברה של אם שכולה. לעולם לא אוכל להבין עד הסוף את הכאב שלה, אבל אני כל הזמן חושבת עליה ורואה דרכה.