בשבע 204:קשה בעורף

במעלות שכחו כבר מה זו שגרה, בצפת מתגעגעים לתיירים ובאביבים הצימרים מארחים את החיילים●כבר חודש שלם חיים תושבים הצפון תחת מטר הפגזות, ללא פרנסה, עם אספקה משובשת ובנקים סגורים.

חגית רוטנברג , ט"ז באב תשס"ו

"כבר כמה שבועות מנסה בעלי לשלם חשבון בסניף הדואר, ללא הצלחה", מספרת תושבת מעלות. "כל פעם הוא מתקשר מראש לוודא שהסניף פתוח, אבל כשהוא מגיע, כמה דקות לאחר מכן, הם כבר סוגרים". אי הוודאות והשינויים מרגע לרגע בשגרת המלחמה באים לידי ביטוי כמעט בכל צעד בעיר הצפונית. כך, למשל, בגיחה לקניות בסופרמרקט, שנפתח לשעות בודדות מדי יום: "היום עוד הספקנו לתפוס את הסוּפר בשעות הפתיחה. תוך כדי הקנייה הורידו אותנו פעמיים למקלט של הסופר בגלל אזעקות. השומר לא הרשה לנו לצאת הביתה בשום אופן".

שיר למעלות

מעלות כמעט ריקה בימים אלו. כל מי שיכול – יורד דרומה. חסרי האמצעים, שלא יכולים להרשות לעצמם תשלום על שהייה מחוץ לבית, נשלחים בתורנות על-ידי העירייה למלונות ולבתי הארחה. אלה הציעו את עצמם לתושבי הצפון בחינם, למספר ימים. התנועה פנימה והחוצה מתנהלת ברצף, והתושבים, העייפים כבר מהשהייה הממושכת במקלטים, תובעים את תורם לצאת. "אתמול הגיעה אישה עם חמישה ילדים ללשכת הרווחה של העירייה, ופשוט התנחלה שם", מספרת יהודית כהן ממעלות, הפועלת שנים ארוכות עם האוכלוסייה בעיר. "היא אמרה להם שיש לה תינוק שסובל מאסטמה, והיא לא מסוגלת יותר לשבת איתו במקלט".

מי שעדיין נשאר בעיר, הסופגת נפילות רבות, חי במקלט או בקרבתו. אלו שאין להם מקלטים בתנאים מתאימים לשהייה ממושכת, חיים בבית בפחד מתמיד. הרחובות ריקים, ואנשים יוצאים לגיחות קצרות מהמקלט לשם סידורים הכרחיים בלבד. גם יושבי המקלטים בחרדות: "התקשרה אישה שיושבת במקלט, וסיפרה שבמקלט הסמוך חב"ד מחלקים הפתעות לילדים, אבל גם היא וגם הילד מפחדים לצאת החוצה וללכת לשם", אומרת כהן.

מלבד החרדות, גם חיי השגרה לא קיימים עוד. התושבים מגיעים לעתים למצב שאין להם מה לאכול כיוון שהחנויות סגורות או שהבנקים סגורים ואין להם אפשרות להוציא מזומנים על-מנת לקנות את צרכיהם. גם מי שיש לו אפשרות לקנות מפחד לצאת מהמקלט כדי לערוך קניות. ובמקלט עצמו אין הרבה אפשרויות להכנת מזון.

גם מצב התעסוקה בכי רע. רוב בתי-העסק סגורים, נשים רבות שעבדו במשק בית נותרו מחוסרות עבודה. כהן מספרת שכשהלכה לקניות אמר לה בעל החנות שצריך לצלם אותה לעיתון. "אתם היחידים שמסתובבים פה בעיר", אמר בהתמרמרות, "אני סוגר את החנות בצהריים, כי אין קונים. למי אני אמכור, לעצמי?". בעיה נוספת של בעלי העסקים היא עובדים שלא מגיעים לעבודה מאימת הטילים.
        
אז מה עושים בימים הארוכים במקלט או בבית? "מחשב והמון ספרים, מנסים לחשוב על פתרונות יצירתיים", מספרת תושבת, חברת הקהילה הדתית בעיר. "עוברים במקלטים ומחפשים כיצד ניתן לעזור. התארגנו פה גם לשלוח עוגות לחיילים בגבול הצפון". בזמן הנותר, היא מספרת בצחוק, הם לומדים להבחין בין רעש נפילת טילים לקולות ההפגזות של צה"ל.
יושבי המקלטים מתארים את מציאות החיים הזו כקשה יותר אף משגרת חיים בכלא: "בבית-סוהר יש לפחות לוח זמנים קבוע, יש לכל אחד תא ופרטיות משלו, אפשר לצאת מדי פעם לחצר להסתובב, יש פעילויות שונות לאסירים. אנחנו ישנים כולם יחד, על מזרונים בחדר אחד, משפחות-משפחות. אי אפשר לצאת, לא יודעים מה קורה מרגע לרגע. רק תחושת המחנק בפנים גורמת לרצון לברוח".

ביטוי עצוב לתוצאות המלחמה הוא בית-הכנסת המרכזי של קהילת מעלות. מציבור מפואר של כ-150 מתפללים, נותר בשבת שעברה בקושי מניין. מלימוד 'אבות ובנים' שהתקיים מדי שבת ברוב עם, נותרו אב ושני בניו. משיעור בו השתתפו כשבעים נשים, נותרו עשר בלבד. 

התושבים אומנם עייפים מארבעה שבועות של תנודה בין פליטות בדרום לכליאה במקלט, אולם מבקשים שצה"ל יסיים את עבודתו, ולא יותיר יכולות התקפה בידי החיזבאללה. "לנסראללה לא יהיה כוח להחזיק מעמד, לנו יהיה כוח", אומרת תושבת מעלות שממשיכה לשמור על שגרה משפחתית עד כמה שניתן. "החברים והמשפחה לוחצים 'נו, מתי כבר יירד לכם האסימון ותצאו מפה?', אבל אנחנו החלטנו להישאר. זה הבית שלנו, למרות שיש סכנת חיים. לא נצא מפה בגלל איזה גוי אנטישמי".

החיילים מתפללים במושב אביבים

באביבים, המושב על גבול הלבנון שהפך לשדה קרב, בית-הכנסת דווקא מלא מפה לפה, מספר שמעון ביטון, יו"ר ועד הנהלת המושב. "בית-הכנסת בתפוסה מלאה – כל החיילים נכנסים להתפלל. בשבת, כשלא היה מניין אזרחים, הסתובבתי במושב לאסוף מניין מהחיילים. מיד הצטרפו כארבעים איש".

על-פי המלצת צה"ל, פונה המושב עוד בתחילת הקרבות ונותרו רק כעשרים עד שלושים גברים. למרות הקשיים, העמידה נחושה: "מצב הרוח טוב מאוד", אומר ביטון. "סוף-סוף ממשלת ישראל קיבלה החלטה נכונה להעיף את האיום שמלווה אותנו כבר שש שנים, שעה שעה. הבינו שאי אפשר להמשיך עם הפצצה המתקתקת הזו מעל אביבים". לביטון ברור שהבריחה מלבנון היתה טעות, מהלך בלתי מתוכנן, וכך גם כל מדיניות ההבלגה של צה"ל מאז. "בצה"ל ידעו שהיום הזה יגיע".

היום אכן הגיע, ואביבים הוא המושב שמשלם את המחיר הכבד יותר בעורף האזרחי. מי שיגיע למושב יגלה מקום פסטורלי שהפך לבסיס צבאי, פשוטו כמשמעו. כאן מרוכזים כל החיילים שיוצאים להילחם בגזרה המרכזית בלבנון, ומעבירים את השעות שבין הלחימה בשבילי המושב. המושב ספג נזקים כבדים כתוצאה מנפילת טילים וגם משהיית צה"ל בתוכו: התשתיות והכבישים נהרסו, גדרות נפלו כתוצאה ממעבר טנקים, עמודי תאורה התמוטטו, החורשות נשרפו וקווי מים התפוצצו.

נזק נוסף שגורמת המלחמה הוא הפגיעה בפרנסתם של המושבניקים, המתבססת על חקלאות באזור: צה"ל הכריז על שטח המטעים שטח צבאי סגור, כך שלא ניתן לקטוף את היבול הרב של הפירות הנשירים, שכעת זו העונה הבוערת שלהם בשוק. החקלאים גם לא יכולים לטפל במטע, לרסס ולהשקות, מה שיגרום לנזקים עתידיים בלתי הפיכים. פיצויים? ביטון אופטימי: "אני מאמין שאנחנו בידיים טובות, כי שר החקלאות מבין את גודל הנזקים באביבים". עבור חקלאי הצפון מתגבשת כעת תוכנית פיצויים במשרד החקלאות, אולם היא לא מכסה את הנזקים החריגים של אביבים. "שר החקלאות כנראה יקדים לנו את התשלומים העתידיים כדי שיהיה לנו בינתיים משהו בכיס", אומר ביטון, "אני מאמין שבימים הקרובים תבוא צעקה מהעורף ומאביבים בפרט על כך שאין שום הכנסה". ענף נוסף שהתמוטט כליל הוא התיירות: הצימרים, שהיו מלאים בשנים קודמות, ריקים מנופשים, ומשמשים כעת רק את החיילים. שארית הפליטה של המושבניקים היא ענף הלול, שמעסיק אותם באופן חלקי. בשאר הזמן מתפקדים התושבים כחלק מכיתת הכוננות הנותנת גיבוי אזרחי ללחימה, ומסתובבים בין הבתים לשמור על רכושם של החברים שעזבו. 

שגרת האספקה לאביבים נקטעה גם היא: הספקים לא מגיעים לשם, למכולת מגיעים רק מוצרי יסוד. את שאר המוצרים מביא הצבא מעכו ומכרמיאל למכולת שבמושב, המשרתת בעיקר את החיילים.

נשארתם מעט אנשים שחיים בתנאים קשים בצל הלחימה. מדוע לא לעזוב ולהצטרף למשפחה?

"המושב שלנו עבר הרבה יותר ממה שהוא עובר עכשיו. בשנות ה-70 איבדנו 12 ילדים בבית-הספר, אוטובוס שלנו נפגע מפגזים, וכמעט מכל משפחה היה פצוע. אם אז לא קיבלנו החלטה לעזוב, אין מצב שנעזוב היום. אנחנו סומכים על צה"ל שיעשה את העבודה, ומאמינים רק בבורא עולם שיכול לשמור עלינו", מסכם ביטון בנחרצות.

"רק כשהגעתם התחלתי לחייך"

לא הרחק משם, בקרית-שמונה, חיים האזרחים שנשארו בעיר תחת אש בלתי פוסקת. מי שיכול עוזב, אין עבודה, הבנקים סגורים, החנויות נותרות ללא קונים. מדי פעם חוזרים לעיר תושבים שנמאס להם לחיות מחוץ לבית. את שלום טרמצ'י אנחנו תופסים בביתו בקרית-שמונה, במצב רוח הומוריסטי: "המצב פה נהדר. השמש זורחת, הציפורים מצייצות, ויורד גם גשם. גשם של קטיושות". האספקה לא מגיעה לעיר כסדרה, והתושבים מסתייעים במשאיות שמחלקות מצרכים בהתנדבות. "כשאני צריך משהו, אני עולה לקצרין וחוזר", אומר טרמצ'י, "מנטלית, לא מתאים לי לקחת מהמשאיות הללו".
למה החלטת להישאר בעיר?

"היינו שבועיים מחוץ לעיר, אני מבואס מלהיות פליט. אני מעדיף להיות בבית שלי, במקלט שלי".

איך מסתדרים עם הילדים כל כך הרבה שעות בפנים?

"אנחנו יוצאים מדי פעם וחוזרים. המורל שלנו בשמים, אני רוקד עם הילדים במקלט. בסופי שבוע אנחנו נוסעים מהבית".
טרמצ'י, מורה בתיכון המקומי, לא מודאג מהפרנסה: "זה לא מעסיק אותי, כסף זה לא הכל בחיים". מה שכן מטריד אותו הוא החופש הגדול, שנהרס לו כליל: "זה דבר חמור שכבר שבועיים אני לא יכול לרכב באופניים", אומר רוכב אופני ההרים המקצועי בתסכול.
          
העיר סופגת נפילות ללא הפסקה, ועל-אף המורל הגבוה, אומר טרמצ'י: "מבאס כששוחטים אותך ללא הפסקה מלמעלה. הכל שרוף, האוויר כל הזמן מלא עשן, התותחים של צה"ל יורים סביבנו ברצף".

עיר נוספת שהפכה לעיר רפאים כמעט עקב הנפילות הבלתי פוסקות היא צפת. בשבוע האחרון אומנם החל זרם של חזרה לעיר, של מי שלא מסוגלים יותר לחיות מחוץ לבית. "תחושת הפליטות והניידות ממקום למקום קשה", מסביר הרב בניהו ברונר, ראש ישיבת ההסדר בצפת. "גם החיים מחוץ לבית יקרים יותר – כל פעם מגלים חפץ שנשכח או בגד שנשאר בבית, וצריך לרכוש הכל מחדש. אנשים לא יכולים לעמוד בהוצאות גדולות".

הרב ברונר סבור שאין איסור לעזוב את העיר, אולם מידת חסידות היא להישאר: "יש בכך חיזוק הקשר הנפשי לבית שלנו ולארץ ישראל. גם לשמונת ילדיי אני אומר שלמרות הפחדים, צריך לדעת להחזיק בארץ ישראל גם כשהמצב לא פשוט. אחינו ביש"ע חוו את הקשיים הללו ונשארו בבתיהם. ההישארות היא גם אמירה כלפי אויבינו שמצפים שנעזוב ונשבש את חיינו בארץ. בריחה משרתת את האינטרס שלהם. אני חושב שהאחיזה במקום היא מעין תפילה לקב"ה שיראה עד כמה חשוב לנו המקום הזה".
גם בצפת, כמו בשאר ערי קו העימות, הרחובות ריקים, אין מסחר, החנויות סגורות ומוצרי מזון ניתן לרכוש בשעות מוגבלות. האספקה שמגיעה היא בעיקר מוצרי יסוד. הבנקים והדואר פתוחים שעות ספורות ביום. 

מקרב אלו שנשארו בצפת, קיים הגרעין הקשה של בוגרי תש"ח שאותם "שום דבר לא יזיז מכאן", אומר הרב ברונר. אחרים נשארו כי אין להם יכולת כלכלית לעזוב או בגלל מקור הפרנסה בעיר. "אחד שעוסק בהובלת דירות אמר לי: 'אני חייב להישאר, מי ישלם לי פיצויים על כל מה שאני מרוויח בחודש רגיל?'".

נפגעי הפרנסה העיקריים הם בעלי החנויות, ומשכירי החדרים והצימרים למיניהם. "בשנה רגילה, העונה הזו של 'בין הזמנים' היא העונה הבוערת. כל החרדים והדתיים ממלאים את העיר, אי אפשר למצוא פה חדר פנוי", מתאר הרב ברונר. "עכשיו כל המסעדות, המוזיאונים ושאר האטרקציות פשוט שובתים. גם אם הם יקבלו פיצוי על חודש רגיל, זה לא ישתווה לממדים של מה שהם היו מרוויחים פה בדרך כלל בתקופה הזו".

תלמידי ישיבת ההסדר בצפת התארגנו עם תחילת המלחמה לחלוקת מנות מזון והפעלות ליושבי המקלטים. "חמישה ימים לא העליתי חיוך על השפתיים", אמרה להם אישה אחת, "רק כשהגעתם התחלתי לחייך". אחד התלמידים הגיע במהלך חלוקת המזון לביתו של קשיש בן 90, שנותר לבדו בדירה במשך חמישה ימים, ואף אחד לא התעניין בגורלו. הקשיש, במצב סיעודי, פשוט לא מסוגל לרדת למקלט. מאז נמשך עמו הקשר, ומדי יום מגיע בחור מהישיבה לבקרו.

אם לא אנחנו, מי ייתן דוגמה?

דרומה משם, אך עדיין בחזית, התארגנו גם תלמידי ישיבת 'אור וישועה' בחיפה לסיוע לאוכלוסייה החלשה בעיר, שבעת מלחמה מצבה קשה עוד יותר. הישיבה הפכה לחפ"ק של מצרכי מזון, חיתולים, שמיכות ועוד. התלמידים עברו בין המקלטים, חילקו מזון, ביקרו פצועים ואף העניקו חיזוק רוחני למשפחות החרדות: "קיבלנו פניות לדבר עם המשפחות המכונות חילוניות, להוציא אותן מהדיכאון ומהפחד", מספר ראש הישיבה, הרב אליהו זיני. הרב זיני רואה הבדל תהומי בין מי שחיים בעולם של תורה לאלו שלא, ביחס למלחמה: "מי שחי בעולם של תורה מבין שזו מלחמה בין עם ישראל לאויביו, ולכן חייבים לעמוד בכך. אחרים יכולים להיות נבוכים". הרב זיני מעיד כי ישיבתו היא מקום התורה היחיד שלא עזב את חיפה, והוא נוקט בקו נחוש של אחיזה בעיר, וכך גם הנחה את תלמידיו. זאת, למרות שבישיבה עצמה יש מקלט קטן שלא מספיק לעשרות התלמידים, שנאלצים להסתתר בזמן ההפגזות מאחורי קיר. "השיעורים והלימוד לבחינות הרבנות המשיכו אצלנו כרגיל. אם הציבור התורני לא ייתן דוגמה אישית, אז מי ייתן?", תוהה הרב זיני. גם ממשפחות הקהילה שלו בחיפה ביקש הרב שלא לעזוב, אולם לא כולן צייתו. בבית-הכנסת בטכניון, שהרב זיני משמש כרבו, נמשכו התפילות והשיעורים כסדרם גם בזמן שהטכניון עצמו הפסיק לפעול.

אתה מנחה אנשים להישאר, אך בחיפה יש מצב של פיקוח נפש.

"כל בעיה במדינה הופכת מיד לפיקוח נפש, והתוצאה של זה היא שמוסרים את גוש קטיף ויהודה ושומרון לאויבינו".
הרב זיני מתאר מציאות קשה בחיפה, אך אומר שאי אפשר להשוות את חומרתה לקרית-שמונה ולשאר ערי הגליל. "יש פה הרס והיתה הפגזה קשה, אך בסך-הכל האוכלוסייה מנסה לשמור על שגרה. אנשים משתדלים לפתוח את החנויות, למרות שמקומות רבים סגורים". שגרת האספקה די תקינה, אך גם שגרת האזעקות: יש ימים בהם נקראים התושבים למקלטים בין עשרים לשלושים פעמים.

הרב זיני אומר שצה"ל יקבל גיבוי מהתושבים ככל שיידרש, אולם הוא זועם על אופן הלחימה, כפי שנוהלה עד כה: "אחד הדברים הנפשעים ביותר של כל המנגנון הצבאי הוא הקוד הפסבדו-אתי של צה"ל. אני אישית הפעלתי לחץ בעניין זה על כל המנגנונים בצה"ל שיכולתי. אירועי בינת-ג'בל הם פשע. המקום הזה היה צריך קודם כל להימחק מהמפה, שלא יישאר ממנו זכר. אסור היה להכניס לשם חיילים כל עוד יש שם אבן על אבן. בכל מקום שמכניסים חיילים בצורה כזו, אני רואה בכך לא פחות מרצח בדם קר. זה בלתי נסבל. דואגים לחיי משפחות המחבלים יותר מלחיי חיילינו. זה חוסר מוסריות אלמנטרי, וצריך להפסיק עם האיוולת הזאת הקרויה 'חפים מפשע'. במלחמה אין חפים מפשע. שמונים אחוזים מתושבי לבנון תומכים בחיזבאללה. החפים מפשע היחידים הם חיילי צה"ל". 

מיש"ע באהבה

כגודל הקשיים והאסונות שחווים תושבי הצפון, כן גודל גילויי הסיוע והעזרה ההדדית בימים אלו. הצעות אירוח זורמות לתושבים הנצורים במקלטים, משאיות עם מוצרי מזון ושאר מצרכים שנאספים ברחבי הארץ מגיעות לערים וליישובים. במעלות מתארגנת העירייה לתת מענה למצוקות השונות: קייטנות לילדים, הפעלות במקלטים, סיוע לקשישים והפעלת מוקד פתוח לאזרחים. "ועדיין", אומרת יהודית כהן, "כל תרומה מתקבלת בברכה, וכל סיוע במקלטים אינו מיותר. בנות השירות כבר עייפות מהפעילות האינטנסיבית".

התגייסותם של תושבי יו"ש וגם עקורי חבל עזה היא מהבולטות ביותר. השבוע יצאה משלחת שלישית של בני נוער מיו"ש עם שלוש משאיות עמוסות צעצועים, חוברות וספרי קריאה שחולקו במקלטים באצבע הגליל. המועצות ביו"ש העבירו את האוטובוסים שבבעלותן לטובת העברת אזרחים מהצפון, וכן הפרישו רכבים לצורכי חירום ליישובי קו העימות.

הסיוע המשמעותי ביותר הוא אירוח משפחות ביישובים: קבוצה ממעלות, למשל, הגיעה לאלון-מורה, יישוב שמעולם לא שמעה עליו בעבר. "לפחות יוצא משהו טוב מהמלחמה הזאת, של התחברות עם ישראל לעצמו", אומרת יהודית כהן. היישוב טלמון שיפץ על חשבונו עשרים קרוונים לטובת משפחות מעכו, כולל ריהוט ואבזור מלא שלהם. במשך שבועיים שהתה ביישוב קבוצה של 15 משפחות יוצאי הקווקז משלומי. האורחים והתושבים יצרו קשר מיוחד, וזמן מועט לאחר בואם, קיימו האורחים ערב על טהרת תרבות הקווקז לתושבי טלמון. במכתב פרידה נרגש כתבו תושבי שלומי: "קשה מאוד למצוא מילים כדי לבטא את כל הטוב שפגשנו, ראינו והרגשנו. זה פשוט גן עדן, עם אנשים שמגיע להם להיות בגן עדן וליהנות ממנו. אנשים יראי שמיים שרק רוח הקודש יכולה לאפיין אותם בלהיות כאלה... אתם נהדרים, אנחנו מאוד נקשרנו אליכם ומאוד נתגעגע אליכם".

בסוסיא התארחה קבוצת יוצאי חבר העמים מהצפון, ובמהלך האירוח ילדה אחת הנשים וזכתה לליווי מלא מצד נשות היישוב. קשר מעניין נוצר בין נשות בנימין לנשות הקיבוצים של המועצה האזורית גליל עליון. בעקבות הסיוע שהגישו נשות בנימין, מתקיימים כעת מפגשים קבועים בין הנשים בירושלים. נציגים מהקיבוצים אף הגיעו לנחם את משפחת מרחביה בעלי, שבנה, עמיחי, נפל בקרב בלבנון.

בימים אלו מתגבש 'מוקד צפונה', המאגד את כל העמותות והארגונים הדתיים שפעלו עד כה בנפרד לטובת תושבי הצפון. המוקד יקבל פניות מכל הסוגים, מאירוח משפחות ועד תרומות לקניית אורגן לילד או מזגן ליושבי המקלט.

פרוייקט התנדבותי נוסף, הוא פרויקט הרבנים שמרכז הרב עזריאל אריאל, רבה של עטרת שבבנימין. מדובר בפרויקט שהחל בתקופת גירוש המשפחות מגוש קטיף, במהלכו נרתמו רבנים לעבור ממשפחה למשפחה ולהעניק סיוע רוחני ונפשי למשפחות החוות טראומה קשה. לאור המצב, הפעילות מתחדשת, והרבנים יוצאים לפעילות בערים צפת ומעלות. הם עוברים בין המקלטים ומשוחחים עם המשפחות. "לפעמים יוצאים רבנים מתוסכלים, הם מספרים שהרגישו שיצאו רק עם בקשות טכניות של המשפחות. אבל יש כאלה שהצליחו להגיע לשיחות עומק רוחניות על הגורל והייעוד היהודי", מספר הרב אריאל. אחד הרבנים סיפר שבשיחה עם משפחות חילוניות במקלט, אמרו לו האנשים בצער: "איפה היינו לפני שנה, כשפינו את גוש קטיף?". 
  
ואגב גוש קטיף, עוד סיפור לסיום על התנדבות למען החיילים, שכרוך בגדלות נפש מיוחדת: מפעל 'חסלט – עלי קטיף' נידב את משאיות ההובלה ומערך הלוגיסטיקה שלו ליום אחד לטובת חלוקת מצרכים וצ'ופרים לחיילים בנקודות ההתכנסות בצפון. המצרכים נאספו על-ידי עמותות חסד שונות, והחיילים, כמובן, הביעו שמחה גדולה.

ביום ראשון השבוע, ציין המפעל את יום השנה לעקירתו מכפר-דרום בידי חיילי צה"ל וממשלת ישראל.