בשבע 204:במצפון נקי

חגי סגל , ט"ז באב תשס"ו

מלחמת לבנון השנייה מזכירה קצת את משל המפורסם של איזופוס על השועל והכרם. הכרם הוא כמובן לבנון, ישראל היא השועל החכם-טיפש, אבל במקום להיכנס לכרם, הוא השתוקק לצאת ממנו, כי סיפרו לו שהחיים בחוץ הרבה יותר יפים ובטוחים. אחרי הרבה מאמץ ודיאטה הוא מוצא פרצה קטנה שמאפשרת לו להסתלק סוף סוף החוצה ולהגשים את חלומו הגדול. במשך זמן מה הוא אכן מתענג על מנעמי העולם הגדול, אך אז מגלה שחייו אינם חיים מחוץ לכרם, ונאלץ לחזור אליו כלעומת שבא, רעב, רזה ובעיקר טיפש.

עכשיו כבר ברור שממשלת אולמרט-פרץ בזבזה חודש שלם של לחימה וקרבנות. מהיום הראשון המליצו רוב המומחים לחזור לכרם הלבנוני ולנכש בו את כל הקוצים והברקנים שצמחו בשש שנות היעדרותנו, אך הממשלה היססה לשעות להם מחשש שתהרוס במו ידיה את כל קונספציית הנסיגות והבריחות. במקום להנחית אוגדה או שתיים שתי אצבעות מצידון כבר בשבוע הראשון של הלחימה, היא הסתערה באופן מגושם על קו הביצורים של החיזבאללה לאורך הגבול והתישה את כוחותינו ואת העורף. הקטיושה שנפלה ליד רחבת הארי השואג בתל חי כאילו המחישה את הבזבוז המשווע הזה: משפחות החללים אפילו לא יכולות להתנחם בידיעה שנפלו למען שלום הצפון. הם נפלו בעומק שטחנו על מזבח ההמתנה וההיסוס.
   
פרץ ואולמרט באמת האמינו שחיל האוויר יכול לעשות את המלאכה. כמו הרבה ישראלים גם הם התרפקו על זכר מלחמת ששת הימים שהוכרעה על ידי טייסנו בשלוש השעות הראשונות של המערכה. זבנג וגמרנו. אבל מלחמת ששת הימים היתה חצי נס, ואסור לסמוך על הנס. למעשה, גם אין לנו זכות היסטורית לצפות לנסים כאלה, לאור כפיות הטובה שפיתחנו כלפי המלחמה ההיא במרוצת השנים. מהירות הבזק של התשועה גרמה אז לעם ישראל לשכוח את הסכנה האיומה שנשקפה לו ערב המלחמה. במקום לממש את פירות הניצחון הפלאי והצודק, הוא התחיל לטפול על עצמו חטאי כיבוש וקלגסות. קלות הניצחון נתפשה כאיזשהו חטא, ניצחון של חזקים על חלשים.
     
ממלחמה למלחמה זה נעשה קשה יותר, אבל העם ומנהיגיו לא נרמזו שאסור להם להפסיק להאמין בצדקתם. בפרק שהוקדש למלחמת של"ג בסידרה 'תקומה',  סיפר מג"ד במיל', שהיה לו מאוד קשה להתמודד עם התחושה שצה"ל החזק  והכל יכול נלחם בצבא יחפנים. "אנחנו היינו מצוידים בכל טוב, משוכפ"צים מכף רגל ועד ראש", הוא התייסר שם בקול, "ולהם היה רק ג'ינס  ונשק קל. הם הזכירו לי את הפלמ"ח".
 
מן הסתם יותר קל עכשיו נפשית לאותו למג"ד ולממשיכי דרכו. לוחמי חיזבאללה בלבנון מצוידים בדיוק כמו חיילינו, וחיל האוויר שלנו כבר לא מי יודע מה, כך שהפעם אין פה סיפור של דוד (מוסלמי)  וגלית (ישראלי). אמנם מליון איש יושבים במקלטים חודש שלם, דם חיילים ואזרחים נשפך כמים, אבל כל הצער הזה בטל בששים לעומת תחושת הצדק של השמאל. סוף סוף הוא יכול לעלות על יצועו בשקט.
    
תזכורת 
 
לא רק השמאל צריך להרגיש הקיץ מבוכה  גדולה לזכר יציאת לבנון 2000. גם לימין הפוליטי יש סיבה למבוכה. בישיבה חגיגית של הכנסת שהתקיימה בקריית-שמונה יממה אחרי שהשערים נסגרו אז מאחורי אחרון חיילינו, התאחדו רוב סיעות הבית מאחורי מהלך היציאה. הליכוד, המפד"ל, ש"ס, יהדות התורה וישראל בעלייה הצטרפו להצעת החלטה של מפלגת השלטון, שבה נאמר בין השאר, כי "הכנסת מחזקת את ידי הממשלה וצה"ל בחזרה מלבנון, ובהיערכות המחודשת על קו הגבול להגנה על ביטחונה של מדינת ישראל".

הסיעה הציונית היחידה שהתנגדה לאותה הצעה היתה האיחוד הלאומי. רחבעם זאבי, היושב-ראש שלה, אמר אז לפרוטוקול: "אינני מתכוון להצטרף למסע הקילוסים והתשבחות לממשלה. בבריחת צה"ל מלבנון איבדנו את ההרתעה ונתנו דוגמה לחיקוי לפלשתינים ולערביי ישראל. בגדנו בבעלי בריתנו מצד"ל. אתה, ראש הממשלה, הבטחת להפוך את צה"ל לקטן וממזרי, אבל סירסת את צה"ל, והחיזבאללה הוא שהקים צבא קטן וממזרי. אנחנו תפילה שיתבדו חששותינו על כך שמלחמות הצפון לא תמו. אמן כן יהיה רצון" (25.5.2000).

טעות בחשבון

דן מרגלית, אחד הסניגורים הכי נלהבים של רעיונות ההתנתקות, עדיין סבור שהנסיגה מלבנון היתה רעיון טוב. ביום שישי שעבר הוא כתב ב'מעריב', ש"אהוד ברק החליט בתבונה לסגת מלבנון. אלמלא כן היו עתה עוד 120 שמות על מצבות הזיכרון, שיעור העולה לאין ערוך על מספר החיילים שנפגעו עד כה בקרבות".

למה דווקא 120? מרגלית, מן הסתם, הכפיל את שש שנים שחלפו מאז הנסיגה ב-20, מספר החללים השנתי הממוצע ברצועת הביטחון בשנות התשעים. דא עקא, בשעה שהשורות הללו נכתבות, חמישה ימים בלבד אחרי המאמר של מרגלית, מגיע כבר מספר החללים במלחמת לבנון השנייה ל-101. אם נוסיף עליהם את 21 החיילים והאזרחים שנהרגו בצפון בין הנסיגה באביב 2000 לבין תחילת הקרבות עכשיו, הגענו כבר ל-122, ולמרבה הצער זה לא הסוף. כלומר, אפילו מנקודת מבט סטטיסטית צרופה, לא הרווחנו כלום מהנסיגה. האם מרגלית מוכן  עכשיו לבדוק מחדש את חישוביו ולעדכן בהתאם את עמדותיו?
הקרבן התורן
שר המשפטים חיים רמון לומד עכשיו על בשרו כמה מסוכן להתגרות בבית המשפט העליון. רק חודשיים-שלושה חלפו מאז החל את מלחמתו בדיקטטורה של שלטון החוק, והוא כבר מסובך בפלילים. כמו יעקב נאמן בזמנו, כמו רפול ז"ל, כמו אביגדור ליברמן יבל"א, גם רמון נופל קורבן לתוכניות הרפורמה שלו במערכת המשפט. מן הסתם הוא לא צדיק גדול, אבל אלה שזימנו אותו לחקירה צדיקים פחות. הם עבדו חזק ומהר: בעיתונים היה כתוב לפני שבועיים שרמון הולך למלחמת עולם בוועדה למינוי שופטים, ומיד למחרת התפוצצה פרשת הפקידה שרצתה להצטלם אתו.  כעבור יומיים נוספים כבר הוצא לו כרטיס הרחקה מהוועדה. כל-כך פשוט, כל-כך חשוד. האם גם הוא יובס או שיצליח לקום מהקרשים ולהשיב מלחמה?