בשבע 204:תכנית ההתפכחות

לא המציאות הנוכחית מטורפת, אלא ההבלגה, הבריחה והוויתורים שקדמו לה ●כמו בימית, באוסלו ובמלחמת יוה"כ- גם הפעם תרקח ישראל את הנסיגה בעצמה ותאשים את האמריקנים.

אליקים העצני , ט"ז באב תשס"ו

"סלח לי, אנחנו נמצאים במציאות מטורפת, אני צריך להפסיק", כך קטע המראיין שיחת רדיו עם יוסי שריד לטובת הודעה מטעם פיקוד העורף על נפילת קטיושות.

בהערה הקצרה הזאת של השדר מקופלת כל הטרגדיה של ישראל, 2006: "מציאות  מטורפת"?

מטורפת היתה עצימת העיניים נוכח אלפי הטילים המאיימים.

מטורפת היתה הסכמתנו למשחק המכור, ששמו יוניפיל.

מטורפת  היתה ההבלגה על התגרויות אין קץ: גידופים ועלבונות, אבנים ורוק, מעבר לגדר הגבול.

מטורפת היתה הבריחה ("החד-צדדית") מן הלבנון.

מטורפת היתה הבגידה בצד"ל והפקרת ציוד ורכוש, מדחפורים ועד לתפילין, בעת הבריחה.

מטורפת היתה שלילת הגנת המדינה מן החקלאים שביקשו לעבד את מטעיהם הסמוכים לגבול.

מטורפת היתה הפקרת הכבוד הלאומי, כבוד המדינה היהודית וכבוד האדם היהודי, כערכים מיושנים שאבד עליהם הכלח.

מטורף היה הוויתור על שטחים שולטים, צמודים לגבול וחיוניים לביטחוננו, שנמסרו לשיקול דעתו המפוקפק של אחד, טריה לרסן.

מטורפת היתה האמונה המשיחית, שתעודת כשרות או"מית, ביעור או"מי של חמץ "הכיבוש", יספקו לנו  ביטוח – גם לביטחוננו וגם לתמיכת העולם בנו בעתיד.

בדיוק להיפך, שדרנו היקר: המציאות של היום, דווקא היא אינה מטורפת כלל, היא שיא השפיות! מול ההוויה הווירטואלית של הטומנים את ראשם בחול היא משקפת את האמת העירומה, את הפיכחון האכזרי, את המציאות הקשה. ופצע שלא ייחשף ויאובחן תחילה, לא יירפא לעולם, ואף ייתכן שיזהם ויסכן את הגוף כולו.

מה מטורף כאן, שלומניק יקר מן הרדיו: שינאתם שנתגלתה? הרובה שהופיע על הקיר במערכה הראשונה וירה במערכה האחרונה? ניסיונם להגשים עכשיו את כוונתם להשמיד אותנו, אותה העדפת שלא לראות? אשליית השלום וההבלגה, ההתנתקות וההתכנסות - שהתנפצה?

מתי, שלום-עכשווניק מן התקשורת, יקרה הקליק גם במוחך, וגם אתה תחלים מן "הטירוף" הפרטי שאתה נגוע בו, אולי, עוד מן הבית או מתנועת הנוער, מתי תסיר את משקפי השלום העגולות, ותתחיל לראות, לחיות ולשדר - מציאות ?

מוקשים דיפלומטיים
 
בטיוטה הצרפתית-אמריקנית טמונים שני מוקשים, תוצרת כחול-לבן:

ראשית, חוות שבעה. זה התקדים הראשון בו יכריחו את ישראל לוותר על טריטוריה עפ"י צו מועצת הביטחון. "חוות שבעה" הן הר-דוב. מסירתו, שתסכן את הגולן כולו, תשמש יום אחד תקדים לעוד דפיקה על השולחן של קונדוליסה הזועמת, ועל השולחן תהיה מונחת ירושלים. או אז יכה בנו תקדים "חוות שבעה".

ומי טמן לנו את המוקש הזה? לא אחר מאשר אהוד אולמרט בעצמו! עוד טרם פרצה המלחמה הזאת, הוא כבר משכן אצל בוש, בהתנדבות, את נכונותה העקרונית של ישראל לוותר על "חוות שבעה". היום יבלע אולמרט רק באי רצון עיסקת חבילה שבה יוענק לחיזבאללה  הניצחון הזה. חוות שבעה – זוכרים? – היו  העילה והתירוץ הראשונים לכל ההתגרויות של נסראללה.
אולמרט, מתוך בולמוס של "התנתקות משטחים", הניח מוקש. בל יתפלא, כשהוא מתפוצץ בפניו.

המוקש השני בהצעת ההחלטה הצרפתית-אמריקנית הוא שחרור האסירים הלבנונים. היום, גם השחרור הזה אינו מתאים לאולמרט, מפני שהוא מסמל עוד ניצחון לנסראללה, שגם אותו יצטרך לבלוע בלית ברירה.

אך גם את המוקש הזה הוא טמן בעצמו, ועוד לפני המלחמה. שוב בפגישה עם בוש, במסגרת מדיניות הפייסנות שלו, הוא הציע לשחרר המוני מחבלים פלשתינים שפוטים. את השטר הזה גובה עכשיו בוש גם בלבנון!

אין זו הפעם הראשונה שישראל יורה לעצמה ברגל.

כידוע,"ההתנתקות" של שרון היתה בהתנדבות. האמריקנים לא העלו על הדעת, שהיהודים יקומו לפתע ויגרשו את עצמם.

גם את אוסלו רקחו ביילין ופרס מאחורי גבם של האמריקנים, ואף היטעו אותם לחשוב, שאלה "שיחות אקדמיות" לא חשובות. לשר החוץ כריסטופר נודע הדבר בשעת משחק טניס והוא הועמד בפני הברירה: לחגוג את "השלום" במידשאת הבית הלבן, או שמישהו אחר יקצור את התהילה.

הסכמת ישראל לנסיגה מלאה מסיני, כולל החרבת היישובים היהודים, ניתנה לתוהמי על ידי דיין מאחורי גבם של האמריקנים, שהאמינו לתומם שישראל לא תשבור בסיני את שני "לוחות הברית" החדשים שלה: הביטחון – קרי שדות התעופה ושארם-א-שייך, וההתיישבות – ימית ובנותיה. האמריקנים חיפשו נוסחאות כמו חכירת השטח ל-99 שנים. הם לא העזו לתבוע מאתנו התקפלות מלאה. אנחנו התנדבנו.

ואחרי מלחמת יום הכיפורים עמדו מתחת לחלונות משרד ראש הממשלה  מפגינים וצעקו לקיסינג'ר "ג'ו בוי", מתוך כעס על שנסע לדמשק הלוך וחזור לתווך הפסקת אש בגולן תמורת נסיגות ישראליות, למרות ניצחוננו הברור על הסורים. "לחץ אמריקני" קראו לזה.

המפגינים לא ידעו, שבתוך חדרי הדיונים התמונה היתה שונה בתכלית: היה זה קיסינג'ר שהתחנן, שכבר יתנו לו לשוב הביתה. האוכל הסורי הנורא גרם לו שלשולים, וכל ישיבה עם אסד היתה לו חוויה טראומטית. במשך שעות האיש לא איפשר לבן שיחו לצאת לצרכיו. אולם דווקא הישראלים הלחוצים הם שהציעו עוד ועוד ויתורים והפצירו בקיסינג'ר לנסוע שוב, לנסות עוד פעם...

עינינו הרואות, גם ראשי ממשלה בישראל סובלים לעיתים משלשול, אך הם עושים זאת בבית הלבן, ושם הם משלשלים...שטחים.

עד כאן?

"עד כאן", ביקש אולמרט לעצב כותרת למלחמה הזאת. אכן, כותרת ראויה. אולם, האם הוא בעצמו ראוי לכותרת הזאת?

"עד כאן"? – והוא מנע מצה"ל להתקדם, לכבוש ולנצח.

"עד כאן"? – והוא חזר לסורו ומפנטז על "התכנסות".

"עד כאן"? – והוא יסתפק ביוניפיל, ישחרר אסירי אויב וימסור לו את הר-דב.

"עד כאן" –  התרועה הגדולה.  שרק לא תסתיים בדממה דקה.

מי יחצה לנו את התעלה ?

בימים שהמלחמה הזאת מתמשכת, כבר הספקנו לסיים את מלחמת יום הכיפורים, אותה אנחנו כ"כ אוהבים לשנוא. אך ביום הכיפורים ההוא היתה הנעילה  30 ק"מ מדמשק, 101 ק"מ מקהיר עם כביש פתוח, עם ארמייה שלישית מכותרת וקרובה לכניעה, עם פסגת החרמון.

האם בגלל אולמרט וממשלתו, שהשקפתם השמאלנית מנעה את כיבושה המיידי של דרום לבנון על ידי חיל הרגלים  – יהא זה הפעם, חלילה, יום כיפורים ללא חציית תעלה?