בשבע 204:אדלרית קשה שפה

אבי סגל , ט"ז באב תשס"ו

בתוך יממה ורבע, הספיק ראש הממשלה לבצע שגיאה גדולה אחת פעמיים. זה החל בנאום "פני המזרח התיכון השתנו" שלו – שהצטייר בציבור כהכנה לקראת הפסקת הלחימה בצפון – ונמשך בראיון לכתבים הזרים, שבו דיבר על תרומתה של המלחמה לקיום ההתכנסות. הנאום האחד היה בעברית, האחר באנגלית, ושניהם היו באדלרית. וזאת היתה השגיאה הגדולה ביותר של אולמרט: ההיצמדות המחודשת לשפתו של ראובן אדלר, אותה שפה נפתלת המורכבת מדברי הגותו של איש הרוח החשוב ספינוזה.

מתברר כי במלחמה כמו במלחמה – אהוד אולמרט ממשיך להיות חייל ממושמע של אלופי הספינים. יכול היה ראש הממשלה לדבר בפשטות ובישירות – להסביר מדוע תוכנית ההתכנסות עדיין נראית לו טובה, או לפרוש בפני שומעיו את הישגי צה"ל במלחמה. אבל מילים כמו 'פשטות', 'ישירות' ו'כנות' לא קיימות באדלרית. בשפה זו יש רק מסרים סמויים וחתרניים, שנוצרים – כמו בסרטים רוסיים ישנים – ממונטאז'ים של צמדי ביטויים שונים: ניצחון והפסקת אש, מלחמה ופינוי. המאזינים, באופן לא מודע, אמורים להפנים את הקישור המסובך.

השם המקצועי של השפה האדלרית הוא 'שטיפת מוח', והיא קוצרת הצלחה אצל אנשים מסוימים, בעיקר בימים שמוחותיהם פנויים להובלות. אבל כיום, כשמלחמת לבנון השנייה גורמת להתנגשות אונות אפילו בראשיהם של גדולי הפתאים, קסמיה של השפה האדלרית כבר לא משפיעים על אף אחד. מכאן נבעה הטעות הכפולה של אולמרט, ובינתיים הוא הספיק להבין אותה ולהיזהר יותר בלשונו. בימים האחרונים, מעדיף ראש הממשלה לבשל את הפסקת האש ואת ההתכנסות – לא בנאומים מתוקשרים אלא במעשים שקטים מאחורי גבינו. וזאת, כמובן, טעות גדולה מסוג אחר.

אחמד לא נחמד

במעריב התפרסם לאחרונה מכתב גלוי של בן כספית לח"כ אחמד טיבי, ובו נדרש הח"כ הערבי לבחור נאמנות – לצדנו או לצרינו. באתר האינטרנט NRG זכה המאמר-מכתב ליותר מ-1100 תגובות. מה שאומר, כי למרות הניסוח המעט מהוסס, שניכר בו חששו של כספית מהפגיעה בידיד המחמד הערבי, נדמה כי המכתב ביטא את רחשי לבם של ישראלים רבים, משמאל ומימין.
קשה לנו להסתכל לאמת בעיניים – לחלקנו יש חברים ערבים, או שותפים עסקיים ערבים, או סתם יראת כבוד כלפי תעודות כחולות. אלא שטיבי, חבריו ומצביעיו כבר בחרו צד, וזה לא הצד שלנו. בכל מאבק ישראלי נגד הטרור הערבי, רוב אזרחי ישראל הערבים תומכים רגשית או מעשית במחבלים, אפילו אם הטרור מופנה נגדם. זה לא רק טיבי או א-סנע או בשארה – זהו המיינסטרים של הציבור הערבי, גם אם פה ושם יש חריגים. בסכסוך הערבי-ישראלי, אין "ערבים-ישראלים" אלא רק ערבים, והגיע הזמן להכיר בזה.

והגיע הזמן להכיר בעוד משהו: שחבר-הכנסת אחמד טיבי הוא לא באמת חבר אלא אויב, לא בנאדם טוב אלא איש מתועב. זהו יועצו הקרוב לשעבר של אדולף ערפאת, שגם במותו של הראיס שטוף הדמים והשחיתות הזיל דמעות וקרא לו "אבא". איש שיחה? יש לו חוש הומור? זה לא רלוונטי. גם ליגאל עמיר יש הומור, וגם הוא איש רעים להתרועע – תשאלו את השוטרים מהכיכר בערב ההוא.

מעולם לא הבנתי את המשיכה המשונה של השמאל הישראלי לד"ר טיבי. ככל שאני יכול לראות, הקריירה שלו כערבי המחמד שלנו נבנתה על ידי שלוש תכונותיו העיקריות: בכיינות ("אחמד או מוחמד, מה זה משנה – בשבילכם כולם ערבים"), עוד בכיינות ("עוד מעט תדברו על המנטליות הערבית") ועוד בכיינות ("המכתב של בן כספית זה מאמר הסתה נגדי").אבל זה אינו חשוב: גם אם היה מדובר באיש רב חן וקסם, חייב היה טיבי להיות מוקצה מחמת מיאוס – מיאוס מעמדותיו, מצביעותו ובעיקר ממעשיו. דבר אחד ייאמר לזכותו של סגן יו"ר הכנסת – בכל אלה הוא מייצג נאמנה את הציבור שלו, אזרחי ישראל הערבים.

חמסה עלינו

א. "מי שמחליט להתנתק, שיבדוק קודם לכן את ההשלכות". (לראשונה מזה זמן רב, אולמרט מתחיל לקבל שכל. בינתיים זהו רק ירמי אולמרט, שמדבר על הסכסוך בין איגוד הכדורסל למנהלת הליגה, אבל בסוף גם האח ילמד).

ב. נו, אהוד ברק, האם אתה עדיין חושב שהנסיגה בלבנון חסכה לנו חיי אדם? ומה תחשבו אתן, שלי יחימוביץ' וכרמלה מנשה, בעוד שבועיים? ובעוד חודש, גבירותיי ארבע האימהות? אל תשכחו מחשבון.

ג. המחזאי יהושע סובול שינה את תפיסת עולמו, וכעת הוא נגד ההתנתקות, נגד הערבים ונגד חבריו מן השמאל המקובע. האם השינוי אמיתי? הדבר היחיד שיגרום לי להאמין בכך הוא מחזה חדש ברוח דעותיו העדכניות – שייקרא, מן הסתם, 'סינדרום תל אביב'.

ד. השבוע נפל דבר בישראל: במשך שלוש דקות תמימות, ובאופן חד פעמי, מדדתי סנדלי קרוקס בצבע אדום. יכולתי לא לספר, אבל אלוקים יודע הכול.

ה. השחקנית ציפי מור ('רגע עם דודלי') הוציאה ספר ילדים חביב ששמו הוא - כמה מפתיע - 'רק רגע'. אני מניח שבקרוב נשמע על ספרו של ספי ריבלין 'רק פיסטוק', ספרו של שלמה ניצן 'רק דודלי' וספרו של פואד 'רק חביתוש'.

יודע את מקומי

לכבוד מנהיג החיזבאללה, חסן נסראללה:

האמת, כבר מזמן רציתי לקבוע אתך פגישה, קודם כל כדי לומר לך שיש בשם שלך יותר מדי למ"דים, אבל גם כדי לבדוק במו ידיי אם באמת – כפי שאני חושד מזמן – יש לך רסטות מתחת לטורבאן. בינתיים אכתוב לך רק מעל דפי העיתון, שכן שמעתי כי אתה קורא את כל העיתונים הישראליים. יש אפילו שמועות שאתה שולח מכתבים למערכת בשבע תחת שם בדוי, ובהם אתה מתלונן על המתינות הפוליטית והרמה הדתית הירודה של העיתון.

אז מדוע אני פונה אליך? פשוט רציתי לספר לך על האחיין שלי. חכה, אל תעבור להצופה! פשוט תקרא, טוב? בגיל 14 הפכתי לדוד בפעם הראשונה. בועז היה תינוק יפהפה, מקסים, חכם, טוב לב, חייכן, ידידותי, משקיען... טוב, לא ידעתי אז שהוא משקיען, אבל כל היתר היה ונותר נכון עד היום. לו רק זכית להכיר אותו, נסראללי יקירי, היית מבין את הגאווה העצומה שיש בלבי בימים אלה.

אז זהו, נראה כי לא תזכה להכיר אותו, ולא חשוב באיזה עיתון תחפש. היית קרוב, באמת היית קרוב, אבל בסופו של קרב זה נגמר 'רק' בריסוק הזרוע שלו. ועדיין, אני חייב לומר בעדינות כי הצלחת לעצבן אותי. איך אתה מעז? איך אתה מעז להתקרב לקצה הזרת הקטנה של אהוב לבי? זה לא יעבור לך בשתיקה, נסרי. THIS MEANS WAR. אחחח, אם היית נופל לידיי ברגע זה – הייתי מטפל בך כמו בג'וק. לא, לא הייתי עולה על הכיסא וצועק "אמא'לה!" - אתה מבלבל עם עכברוש.

דע לך, שאם המשפחה שלי היא המיקרוקוסמוס של כל החברה הישראלית, אתה מכאיב לנו הרבה פחות מכפי שנדמה לך. כן, יש נפגעים וכאבים ותחושת מועקה, אבל יש גם לכידות, וסולידריות, וגאווה, ואמונה בדרך. בזכותך, פתאום מתאספים יחד כל חלקי המשפחה – תושבי הצפון עם תושבי המרכז; בזכותך, רובנו יכולים להיות מחושלים יותר, קשובים יותר, תורמים יותר לשכנינו ולקרובינו; ובזכותך, יש לי הזדמנות לומר לאחיין הפצוע שלי שאני אוהב ומעריץ אותו וגאה בו בכל לבי. ברור שלא אגיד לו דבר כזה בפנים – הלו, הוא גבר-גבר! אבל לשם כך יש לי מדור בעיתון, שאגב – השבוע אני מנסה להצחיק בו פחות מתמיד, וגם על כך עם ישראל בוודאי מכיר לך תודה.
שלך בזילזאל מוחלט,
אבי.