בשבע 204:לא סולחת

מהנאום המטלטל של האחות השכולה שושי גרינפלד נלמד איך לא לסלוח לפשע הגירוש.

עמנואל שילה , ט"ז באב תשס"ו

1.  היא עמדה שם בחלקה הצבאית בהר הרצל, מאחורי עמוד ההספדים של היחידה להנצחת החייל, ונשאה את נאום חייה, נאום מותו של אחיה.

היא לא מצמצה ולא הרכינה ראש, לא בפני לובשי המדים שבאו לכבד את זכר הנופל ולא בפני כללי הטקס. כל מה שהצטבר בלבה פרץ החוצה במלים נוקבות וחותכות, בכאב עז, בהתרסה, באצבע מאשימה.

והיא היתה לפה למה שבליבם של רבים. למה שאלפי כתומים מרגישים בשנה האחרונה, אבל חוששים או לא יודעים לבטא. היא יודעת לבטא. יש לה שפה עשירה, היא עיתונאית. יש לה גם חוש דרמטי, היא במאית סרטים. והיא מעזה לבטא. ומותר לה, היא אחות שכולה.

וכך, באמצע טקס הלוויה צבאי, שושי גרינפלד יצאה בקריאה נרגשת לחיילים הכתומים: "תחזרו הביתה עכשיו! לפני שתחזרו בארון! ואז יבואו שחורי המדים לגרש את האלמנות והיתומים! אל תשלו את עצמכם שהם יחוסו עליכם כי נהרגתם. אני הייתי בגוש קטיף, הייתי בעמונה. ראיתי איך תלשו מקברו בנחישות את אלקנה גובי, הלוחם שקיבל צל"ש. המשפחה שלו ממוטטת עכשיו! גמורה לגמרי! למישהו היה אכפת?! ראיתי איך פיצחו בעמונה גולגולת של יתום שאביו נרצח. קלגס שחור נתן לו אלה בראש. כל הראש שלו היה מלא דם. ואבא שלו נרצח בנשק - מי נתן לרוצחים את הנשק הזה?".

היא סיפרה שהתחננה לפני אחיה שיסרב, שלא ילך למלחמה. הזכירה את דברי אולמרט שהמלחמה תקדם את ההתכנסות. היא דיברה על האלמנה והיתומים ממכמש, ששחורי המדים עתידים לגרש אותם. דיברה על כך שמי שמשלם את המחיר זה אנחנו, הכתומים, בעוד בני האליטה השלטת נמצאים הרחק מקו האש והדם.

2.  בקרוב ימלאו שש שנים להתקפה הרצחנית על אוטובוס הילדים מכפר דרום. בפיגוע המתועב הזה,  שעקבות מבצעיו הוליכו אל מפקדתו של יקיר השמאל מוחמד דחלאן, נרצחו שניים: גבי ביטון ומירי אמיתי. בין הפצועים היו שלושת ילדי משפחת כהן, שרגליהם נקטעו.

מירי אמיתי הי"ד היתה חברת ילדות שלי, שותפה למשחקי מחבואים של ילדי הגן. נטשתי אז את חדר העורך ב'מקור ראשון' כדי לעשות כתבה על כפר דרום האבלה, החיה והלוחמת. המציאות הביטחונית הקשה באזור היה בה כדי להרתיע, אבל לא את שושי. היא באה ללא היסוס ועשינו כתבה משותפת. השבוע, בדרך לאירוע שערכו אנשי כפר דרום לרגל שנה לגירושם, קיבלתי את הודעת ה-SMS המצמררת של שושי: אחי יהודה נהרג היום בכפר גלעדי. כמה קצר, כמה נורא.

בהמשך הערב, באחד הסרטים שהוקרנו בטקס המושקע והמרגש, הסבירה בתה של מירי אמיתי איך לאחר מות אמה נמשכה הנוכחות שלה דרך פינות הבית שבו חיה ותפקדה, ואיך לאחר שנהרס הבית כל הזיכרונות הללו איבדו את מוחשיותם. מירי אמיתי הי"ד נרצחה בידי מי שטופח וחומש בידי ממשלות ישראל כדי שילחם בטרור. חמש שנים לאחר מכן נרצח גם הבית שלה, נרצחו הזיכרונות שלה ונרצחו החלומות שלמענן מסרה את נפשה. הפעם בוצע הרצח ישירות בידי אחיה בני עמה, בידי המדינה שבשליחותה הלכה.

שושי גרינפלד כותבת ומצלמת את הסיפורים הקשים הללו כבר שנים. צוברת אותם בלבה. גם כמה מהסרטים הקשים ביותר על אלימות השוטרים בעמונה צולמו במצלמתה. סרט הגמר הדוקומנטרי שלה בבית הספר 'מעלה' עסק בהרס חוות מעון. אולי כקוטנרה למציאות הקשה היא עשתה גם סרט עלילתי סאטירי, 'הפינוי' שמו, שבו ניסיון לגרש תושבת מאחז מביתה נגמר בסוף משובב נפש.

3.  בכתבות המגזין שלה ב'נקודה' וב'מקור ראשון', שושי גרינפלד שמה במרכז את סיפורם ומחשבותיהם של מרואייניה. נדמה לי שהגירוש וכשלון המאבק הם שנתנו לה את הדחף לבטא גם את דעותיה. המלצתי לה בחום על אתר האינטרנט של ערוץ שבע, והיא הפכה שם לכותבת בולטת שרשימותיה מניבות מספר רב במיוחד של תגובות. בחודשים האחרונים, מכותבי האימייל של שושי מקבלים ממנה מסרים בקצב של לפחות פעם ביום.

שושי היא דתייה במכנסיים, יראת שמיים לפי דרכה שלא בכל דבר חיה מפיהם של רבנים. אבל במלחמתה למען ההתיישבות יש להט דתי שקשה למצוא אצל יראים וצדיקים. היא מבטאת בעוצמה רבה ומתוך חוש צדק בריא את הטענות המוסריות הקשות נגד פשע הגירוש, ויוצאת נגד אזלת היד ונמיכות הרוח של הנהגת ההתיישבות ושל ראשי צה"ל. "האנשים האלה לעולם לא ייכנסו בעוז באף אחד", הטיחה השבוע בנציגי המערכת הצבאית שבאו להלוויית אחיה. "הכול הצגות. זה מוות מיותר, אין בזה שום טעם. היה גם מבצע חומת מגן, ואז היה את פוגרום גוש קטיף. עכשיו יש את המבצע הזה, ואז יהיה פוגרום יהודה ושומרון".

4. סרט נאום ההספד של שושי גרינפלד לאחיה יהודה הוא חומר חובה לצפייה.

אינני מסכים עם מסקנתה, ולמענה אני מקווה שגם היא לא תראה בעתיד את אחיה כקרבן שווא. לאור מה שכותבים על ההתכנסות אנשים כמו דן מרגלית ובן כספית, אני מקווה לטוב. אבל גם אם המסקנה של שושי מרחיקת לכת, הטיעונים הם נכונים, והביטוי העז שניתן להם הוא מרגש, מזעזע ומאלף.

כרגע אין חשש ממשי לסחף של סרבנות כתומה לעת מלחמה. אני הרבה יותר חושש מחוסר היכולת שלנו לחוש ולבטא ללא מורא את עומק הפשע והרשע של הגירוש, כפי שידעה לעשות השבוע שושי, האחות השכולה. הרבנים הראשיים מחו על הפגיעה בכבודו של הרבצ"ר, שסולק מההלוויה. ניסיתי והתקשיתי להיזכר במחאותיהם המהדהדות לפני שנה, בעת שחייהם של אלפי יהודים נהרסו, קברים נעקרו ובתי כנסת נשרפו.

הלוואי שיצפו בסרט, בגרסתו המלאה, אלה שהובילו את פשעי החורבן ומי שנתנו להם יד, במעשה או במחדל. הלוואי שיפנימו את משמעותו גם אותם מנהיגים בקרבנו הסבורים שתביעות אלמנטריות של צדק ומוסר יש לדכא בהטפות של אהבה שיכסו על כל פשע. מי ששולל סרבנות לעת גירוש, סופו שייתקל בקריאות סרבנות בעת מלחמה.

מילדי כפר דרום, שעמדו על הבמה השבוע והבטיחו לחזור ולבנות את יישובם בשלישית, אפשר ללמוד איך לא לשכוח. מהנאום המזעזע של שושי גרינפלד צריך ללמוד איך לא לסלוח.