בשבע 204: הקמצן הנדיב

עודד מזרחי , ט"ז באב תשס"ו

בעיירה קטנה ברוסיה התכוננו התושבים לקראת חתונתם המרגשת של יתום ויתומה. יהודי העיירה עסקו במצוות הכנסת כלה, וכל אחד תרם את חלקו: אחד כלי-בית, השני שמלה לכלה והשלישי חליפה לחתן.

בעיצומן של ההכנות, שעות ספורות לפני החופה, הגיעה לכפר ידיעה נוראה: החתן נעצר על-ידי מפקד המשטרה המקומית וגויס בכפייה לצבא הצאר. יהיה עליו לשרת כמה שנים עד שישוחרר ויוכל להתחתן, אם בכלל.

באותם ימים, ימי הצאר אלכסנדר הראשון, ניתן היה אמנם להשתחרר מהצבא תמורת תשלום מסוים, אבל מפקד המשטרה החדש התנכל ליהודים, וכאשר קיבל פקודה לגייס צעיר יהודי בחר דווקא בחתן ביום חופתו.

משלחת נכבדים הלכה מיד לאותו מפקד כדי להציע לו כסף תמורת שחרור החתן, אך המפקד לא רצה לשמוע את דבריהם, ואיים שאם יעזו לפנות אליו שוב יגרשם לסיביר. ראשי הקהילה היו אובדי עצות.

בשעה קשה זו הגיע מהעיירה הסמוכה רבי שניאור זלמן מלאדי, שהיה מעורב בשידוך ובא לשמח חתן וכלה, ולהפתעתו ראה את בני העיירה עצובים וממורמרים. כאשר שמע על הגזרה זימן את רב העיירה, ושניהם ניגשו למפקד המשטרה. המפקד זעם בראותו את נכבדי היהודים באים לרצותו שוב, למרות אזהרתו, אך מבטו הנוקב של הרבי מנע ממנו להתפרץ. במקום לנזוף בהם שאל המפקד לרצונם והרבי אמר: "באנו לכאן כדי שתשחרר את הבחור, שחתונתו עומדת להיערך הערב. אנו מוכנים לשלם לך בתמורה לכך".

מפקד המשטרה פסק: "שחרורו של החתן יעשה תמורת אלף רובל!".

הרבי השיב: "הכסף יהיה אצלך לפני השקיעה".

בדרכם חזרה תמה רב העיירה: "איך נוכל לגייס בעיירתנו הענייה סכום עתק שכזה תוך כמה שעות?!".

הם פנו לביתו של רב העיירה, והחלו לערוך רשימה של נגידי העיירה, שיצטרכו לתרום למצווה הנעלה של פדיון שבויים. רבי שניאור זלמן שאל: "מדוע גביר העיירה, העשיר מכולם, נפקד מהרשימה?".

הרב הסביר כי הגביר הוא קמצן שאין כדוגמתו, המציע לכל מבקש נדבה פרוטה אחת בלבד. הקבצנים התייאשו ממנו, וכבר אינם פונים אליו בבקשת צדקה. רבי שניאור זלמן לא ויתר, ומיקם את הגביר בראש הרשימה.

בהתעקשותו ניגשו קודם כל לאותו גביר קמצן. הם הקישו על דלתו, וכאשר פתח הגביר חייך לעומתם במאור פנים. רבי שניאור זלמן הסביר כי הם באו לגייס סכום עצום של אלף רובל, כדי שהחתן היתום ישוחרר מצבא הצאר ויזכה להתחתן הערב. העשיר ניגש לקופת הברזל המהודרת והוציא את הפרוטה החלודה. הוא הגישה לרבי ואמר בחיוך רחב: "זוהי תרומתי לכם!".

רב העיירה היה נסער, ולא ידע כיצד להגיב. מחד גיסא רצה לצעוק על הגביר, בגלל חוצפתו, ומאידך גיסא תמה על רבי שניאור זלמן, שמבזבז זמן כה יקר על פרוטתו החלודה של הקמצן חסר התקנה.

לפני שהגיב, נטל רבי שניאור זלמן את הפרוטה ואמר לעשיר: "תזכה למצוות רבות!".

הוא פנה עם רב העיירה לדלת היציאה. הגביר רץ אחריהם: "סלח לי רבי. אני חושב שתרמתי מעט מדי... הנה, קחו רובל שלם!" רבי שניאור זלמן הודה לו  שוב ופנה לצאת.

"חכה רגע... סלח לי רבי, אני רוצה לתת יותר...".

הוא הושיט לרבי שטר של עשרה רובל. הרבי לקח את השטר בתודה ופנה לצאת. וכך נשנה הדבר שוב ושוב, כאשר הגביר מגדיל את תרומתו בכל פעם, עד שפרץ בבכי חסר מעצורים והתוודה: "פעם נתתי לעני שהתדפק על דלתי פרוטה, והוא זרק לי אותה בפרצופי. נפגעתי מאוד ונשבעתי שמטבע זו תהיה תרומתי לכל מבקש נדבה, עד שיבוא מישהו ויודה לי עליה. אף אחד לא הסכים לקבל פרוטה מעשיר כמוני, וכך נותרה בקופתי ואף החלידה...".

לאחר שנרגע, המשיך: "אתה היית הראשון שהסכים לקבלה ואף הודה לי עליה בחביבות, וכך חילצת אותי משבועתי וזיכית אותי במצוות פדיון שבויים. לעולם לא אשכח מה עשית עבורי... כעת אני נותן לך את מלוא הסכום הנדרש לפדיון השבויים: אלף רובל, ומתפלל שזה יכפר על כל השנים שעברו עלי ללא נתינת צדקה".

סעודת החתונה, המלווה בשירה ובריקודים, נמשכה עד לשעות הקטנות של הלילה. לפתע הגיעה בשורה כי מפקד המשטרה נסע לבילוי עם חבריו, וכאשר רכב על סוסו בגשר החל הסוס להשתולל והעיף את רוכבו לנהר החוצה את העיירה, שם טבע.
למחרת בבוקר הלך החתן לטבול בנהר ומצא על גדתו ארנק עור גדוש בכסף. הוא הלך לרב העיירה, ויחד ספרו אלף רובל בדיוק. הרב אמר לחתן בהתרגשות: "הכסף שייך לך, לפי החוק וגם לפי הצדק. ללא ספק זו מתנת הנישואין שניתנה לך מאת ה'..."
סיפורי אמונה בני זמננו יתקבלו בברכה odedmiz@actcom.co.il