בשבע 204:סוף מעשה ב'בּוּם' תחילה

חגית רוטנברג , ט"ז באב תשס"ו

כבר שעות שאנחנו יושבים במקלט. בקושי אפשר לנשום, האוויר חם ומחניק, ומכל עבר נשמעים צעקות ובכי של הילדים הקטנים.

"אפשר פשוט להשתגע", אמרה הדר. "עוד חמש דקות במקלט הזה, ואני הופכת לשלולית". באותו רגע נשמע 'בום' אדיר נוסף, וכולם רעדו והתכווצו עוד יותר. "איזה פחד", אמרה רוויטל, "אי אפשר לצאת החוצה, הטילים נופלים כאן ללא הפסקה". שני 'בומים' נוספים נשמעו לאחר דבריה של רוויטל, וזעזעו את הקירות. "אתן יודעות מה?", הצעתי, "אולי ננצל את ה'בומים' האלו לטובה?". רוויטל חייכה במרירות ושאלה: "ואיך בדיוק את מתכוונת לעשות את זה?". חייכתי חזרה, בשלווה, והסברתי: "פשוט מאוד, נעשה מין משחק שכזה: כל פעם ששומעים 'בום', מישהי צריכה לקום לפי התור, ולעשות מעשה טוב במקלט". חברותיי היססו לרגע, אבל בסוף החליטו: "טוב, מה כבר יש לנו להפסיד?".

תוך דקה כבר התחלנו במשחק, כי 'בום' נוסף נשמע שוב. החלטתי להיות ראשונה. הבטתי מסביב: בפינת החדר ישבה כפופה וקודרת שכנתנו הקשישה שמחה. שמחה גרה לבד, ילדיה הגדולים התחתנו, והם גרים הרחק בדרום. כל פעם שיש אזעקה, היא יורדת לאט לאט במדרגות, כי קשה לה ללכת, ויושבת במקלט באותה פינה חשוכה. לפעמים אני רואה דמעות שיורדות בשקט מעיניה. בחרתי לגשת אליה עכשיו. התקרבתי אליה, והיא הרימה את ראשה באיטיות: "כן, ילדה, מה את רוצה?", שאלה בקול צרוד. "גברת שמחה, רציתי קצת לדבר איתך, לשמוע מה שלומך, איך את מרגישה", אמרתי והחזקתי את ידה. שמחה לא הצליחה לדבר. קולה השתנק, ועד שנרגעה עברו כמה דקות. "ילדה מתוקה, כל כך יפה מצדך שאת מתעניינת", ליטפה אותי ביד מקומטת. "כבר שלושה שבועות שאני פוחדת מאוד כל פעם שנשמעת אזעקה, ואין לי עם מי לדבר". המשכנו לשוחח, עד שפתאום נשמע ה'בום' הבא. עכשיו היה תורה של הדר.

לא היה לה קשה כל כך למצוא את המשימה שלה: כל מי שישב במקלט הכיר היטב את ילדי משפחת ששון. הם היו ארבעה ילדים קטנים ופעלתנים, שהישיבה במקלט היתה עבורם כמו כלא. הם רצו הלוך ושוב, ואחר כך היו רבים וצועקים זה על זה, עד שלאמא שלהם נמאס והיא היתה כועסת עליהם מאוד. "בואו, ילדים", קראה אליהם הדר, "נעשה יחד כיף". הילדים כאילו חיכו לשמוע את קריאתה של הדר. "כן! כן!", קראו בהתלהבות ורצו אליה. אמא שלהם נאנחה בהקלה עמוקה שנשמעה בכל המקלט. "קדימה, ילדים. נספור יחד עד עשר, ואז כל אחד יעשה את הפרצוף הכי מצחיק שהוא יכול". הפרצופים שעשו הילדים הצליחו להצחיק אפילו את המבוגרים שבין יושבי המקלט. הילדים והדר היו שקועים במשחק, עד שנשמע 'בום' נוסף. תורה של רוויטל הגיע.

היא חשבה לרגע, וראיתי שמוחה הקודח מנסה למצוא רעיון מקורי. ואז ניגשה למטבח המאולתר בפינת המטבח, שכלל כמה מוצרי מזון בסיסיים ולא מלהיבים: לחם, גבינה, קצת ירקות ועוד. ידי הזהב של רוויטל הכינו, תוך דקות, מנות מזון משעשעות ומקוריות: עגבנייה עם עיניים ואף, לחם עם ציור בצורת פרח וכוס חלב מקושטת עם פירורי ביסקוויטים. היא חילקה מהמנות המיוחדות שלה ליושבי המקלט, שקיבלו אותן בשמחה ובתיאבון. "נו, בנות חמודות", אמר גלעד שגר בקומה ב', "אני רואה שכשנופלים טילים, יכולים לקרות גם דברים טובים...".