בשבע 205:ד"ש משמים

אסתי הרמתי , כ"ג באב תשס"ו

שקד בקושי זכרה איך התחילה המריבה. היה איזה נייר מכתבים יקר שרחלי אמרה  שהיא תחליף איתה בעד שני פושטים ואח"כ היא התחרטה ושקד כעסה ורחלי העליבה ושקד נהייתה ברוגז...בכל אופן, כבר שלושה שבועות שענן קודר של שתיקה  מרחף מעליהן, ושקד לא ידעה איך לסלק אותו. היא יכלה, כמובן, לבקש סליחה. אבל לדעתה לא היה על מה, וכל פעם שהיא ראתה את פניה הזועפות של רחלי, הכעס בעבע בה שוב. ומצד שני, רחלי היתה תמיד חברה כל-כך טובה...הן היו משחקות יחד שעות, מגלות זו לזו את כל הסודות שלהן – לא, המריבה הזאת היתה ממש לא במקום. אך מה אפשר לעשות?

"אמא, יש לי בעיה" אמרה שקד לאמה בפנים עגומות. "רוצה לספר לי על זה?" שאלה אמא. "עדיף שלא" אמרה שקד, שידעה שאמא לא חובבת מריבות. "יש לך אולי איזו עצה כללית כזאת, שמתאימה לכל הבעיות?".

ברגע הראשון אמא צחקה, אבל מיד היא הרצינה ואמרה: "כן, יש עצה כזאת. תתפללי. לא תמיד הבעיות נפתרות באופן שברור לנו, אבל יש מי ששומע ויש מי שעוזר..." אז שקד הלכה לחדרה והתפללה מכל הלב – "ה', בבקשה, תעזור לי להשלים עם רחלי...".

ובינתיים, הרחק משם, ישבו יחד שתי בנות. לאחת קראו רחלי, רחלי גולקין, בדיוק כמו רחלי, חברתה לשעבר של שקד. וזה לא היה במקרה – השתיים היו בנות דודה, ונקראו על שם אותה הסבתא. אך במראה הן היו שונות מאוד – רחלי של שקד היתה שחרחורת, בעוד בת דודתה היתה ג'ינג'ית.

יחד איתה ישבה בחדר מאירה, חברתה הטובה, והשתיים התבוננו יחד בעיתון הילדים האהוב עליהן.

"הי, תראי!" אמרה מאירה "מישהו שלח ד"ש לשבט של אחי! הנה, 'ד"ש לכל מעלות באר שבע המגניבים, מאוהד".
 
"איזה כיף זה לקבל ד"ש בעיתון" אמרה רחלי, "אבל מי ישלח לי ד"ש סתם ככה ביום חול?" ומאירה שתקה, אך שמרה את הבקשה בלבה.
בשבת שלאחר מכן, ישבה רחלי השחרחורת בחדרה, עצובה, כפי שהייתה מאז המריבה עם שקד. "הלוואי שהיה לי אומץ להשלים..." חשבה לעצמה "חבל ששקד לא עושה את הצעד הראשון..." לפתע, אחיה הקטן נכנס לחדר. "הי, רחלי, תראי! שלחו לך ד"ש בעיתון!".

רחלי המופתעת הביטה במקום עליו הצביע אחיה במדור הד"שים, וראתה את המסר הבא: "ד"ש רותח לרחלי גולקין המקסימה! הלוואי ותמיד נהיה חברות טובות... אני".

לרחלי לא היו שום ספקות מי האלמונית ששלחה את הד"ש, וחיוך גדול נפרש על פניה. "שקד שלחה לי ד"ש בעיתון!" היא אמרה לאחיה בהתרגשות "היא רוצה להשלים! איזה חמודה. אני כבר הולכת אליה הביתה".

שקד, שהופתעה לשמוע דפיקות בדלת בשבת בצהריים, הופתעה עוד יותר לגלות מולה את רחלי, מחייכת מאוזן לאוזן. "גם אני רוצה שתמיד נהיה חברות טובות..." היא אמרה וחבקה את שקד ההמומה, שממש לא הבינה מה נפל עליה. היא החליטה לא לחקור יותר מדי, ורק שמחה בנס הקטן שקרה מול עיניה, והזמינה את רחלי פנימה כדי לשחק כמו פעם.

חלף חודש, ושקד קבלה במוצאי שבת שיחת טלפון נרגשת. "שקד, לא תאמיני! פגשתי בשבת את בת הדודה שלי רחלי, ומסתבר שאת הד"ש ששלחו לי בעיתון, בעצם שלחו אליה! וזאת גם לא את ששלחת – זאת בכלל מאירה!".

"מה?!" שאלה שקד המבולבלת, שלא היה לה שמץ של מושג על מה רחלי מדברת. וכשזו הסבירה את כל המעשה, שקד חייכה ואמרה – "את יודעת, רחלי, זה לא היה ד"ש ממאירה..." "לא?!" התפלאה רחלי. "לא" אמרה שקד בנחרצות "זה היה ד"ש משמים...".