בשבע 205:מכתבים

קוראי העיתון , כ"ג באב תשס"ו

א"י נקנית באיסורים? (בתגובה ל'שולחן עורך' , גיליון 204)/ הרב ידידיה שילה, בית אל

איני רואה סיבה להעלות על נס את נאומה של שושי גרינפלד. עם כל הצער והכאב, אין צורך לפרסם דברים שמנוגדים לדעת תורה על פי כל רבותינו. יש רק להצטער עליהם ולדון את האחות השכולה לכף זכות, שמתוך הכאב על מות אחיה אמרה את הדברים הנ"ל, שמוטב לו לא היו נאמרים.
 
כל עוד הצבא נלחם באויבי ד' מן החיזבאללה אין שום היתר להשתמט ממלחמת מצווה זו, ואין לזה שום קשר לתוכניות ההזויות שהצהיר עליהן ראש הממשלה, שנגדן צריך להיאבק בתוקף אחרי המלחמה. הגיוס למלחמה הוא מצווה מן התורה, ולא "תסמונת האישה המוכה" בשפתו שלוחת הרסן של אחד הכותבים בגיליון האחרון.

אישה שהיא "דתייה במכנסיים" אינה מוגדרת כאחת שאינה הולכת בכל דבר על פי רבנים, אלא כאחת שאינה הולכת בכל דבר על פי התורה.

אין שום היתר לבזות את הרב הצבאי הראשי בזמן שבא להלוויה. האם אנשים מן הציבור שלנו יעזו לבזות ולגרש רבנים חרדים שהתנגדו לציונות ולעלייה ארצה לפני השואה, או את אותם גדולי תורה חרדים שתמכו בהשתתפות 'יהדות התורה' בממשלת הגירוש? האם רב שהוא חובש כיפה סרוגה ביזויו מותר? וכל שכן בשעה שהאויב נלחם בנו, שאז הרבצ"ר הוא קודקוד ממערך הלוחמה באויב, ואסור לבזות ולהחליש אותו.

ארץ ישראל אינה אחוזה פרטית שלנו. אנו יושבים בה בגלל צו התורה, ולא ייתכן שנעבור על איסורי תורה על מנת "לחזק" את אחיזתנו בה. זהו פרדוקס שלא יעלה על הדעת, ורק עלול להחליש את אחיזתנו בארץ כולה.

מנשים באוהל תבורך (בתגובה ל'שולחן עורך', גיליון 204)/ הרב חברון שילה, עתניאל

תודה לך שושי גרינפלד, על שחירפת נפשך כדי להגן על ביטחון ישראל, ובאומץ ליבך נתת משמעות למותו של אחיך.
בכאב רב צריך לומר שאחינו אהובינו שחירפו נפשם על קדושת ה' במלחמה, לא חיזקו את ביטחון ישראל, וייתכן שאף גרעו ממנו. מסירות הנפש שלהם לא הצליחה לגבור על טיפשות מפקדיהם ועל רשעות האוחזים בהגה המדינה. דומים אנחנו, הגברים הלוחמים, לחבורת מלחים, שכאשר רב החובל השיכור מוביל את האונייה אל אמצע הקרחון, הם באחדות שורות רצים עם מקלות ודליים לסתום את הפירצה. ואילו את ידעת לצעוק שיש להעיף את רב החובל, ורק אחר כך להתמקד בסתימת החור.

טיפשים שבינינו עוד חשבו שרב החובל התפכח. חוששני שגם במצולות הים הם ימשיכו להאמין בכך. בעיניים עצומות יצאנו לקרב, בעוד ראש הממשלה מכין את הסכין שבסוף המלחמה הוא רוצה לנעוץ בגבנו. אולם יש סיכוי שבעקבות רצף דברים, וביניהם דברייך הקשים, הכוחות הבריאים באומה יתעוררו לסלק את האליטה המשוגעת. רק כאשר דבר זה יקרה נוכל למצוא נחמה, ואולי להפוך את המלחמה הזאת מחורבן לגאולה.

תודה לך שושי שניערת אותנו. ומכאן קריאה לכל הלוחמים, למענכם ולמען עתיד המדינה, אל תחזרו  הביתה! הוציאו לעצמכם צו שמונה אישי, תנו משמעות לחיי הנופלים. לכו לכנסת, עצרו את המדינה, כדי שניפטר מעונשה של החבורה השלטת, וכדי שייכתב בשבועה שצה"ל לא יילחם יותר נגד אזרחיו וחייליו.

אתם חייבים זאת לעצמכם, לעמכם, ובעיקר לחברים שיצאו אתכם לקרב ונפלו על קידוש ה' .

לא בגלל הביטחון (בתגובה ל'שולחן עורך', גיליון 203)/ אברהם מלמד, ערד
בהתייחס למאמרו של העורך עמנואל שילה ('לכבדם גם בחייהם') על נפילתם של החיילים המצטיינים מהמכינה בעלי, רציתי להעיר כי מציאותם של חיילים טובים ונפלאים ככל שיהיו ממגזר מסוים, אינה סיבה לקביעת מדיניות. לו היינו סבורים כי יש לוותר על שטחי א"י משום פיקוח נפש, ההערכה לאנשים הנפלאים החיים באזורים אלו, הייתה גורמת ליחס אנושי יותר ולפיצויים הולמים (שלא נעשה לגבי מגורשי גוש קטיף), אך לא לעצם שינוי הדעה.

יש איפה לחזור לסיבה השורשית האידיאולוגית שלנו. הסיבה שאנו מתנגדים לכל ויתור על חלקי ארץ ישראל היא סיבה תורנית הלכתית: משום שזו הארץ שהקב"ה ייעדה לנו כדי שנעשה בה רצונו יתברך. כמובן, מצטרפת לכך הסיבה הביטחונית –קיומית, שאם נעבור על רצונו, ולא נתחבר לארץ חיינו, ממילא יבואו סכנות וצרות ביטחוניות כפי שמופיע בפרשת 'והיה אם שמוע', וכפי שאנו רואים היום בחוש.

הכומתה מכסה על הכיפה (בתגובה ל'שאלת השבוע', גיליון 204)/ אדוה נוה, שערי תקוה
לפני שעוסקים בשאלה האם מעורבותו של  הציבור הדתי בצבא מחזקת את השפעתו על  המדינה, צריך לבדוק ביושר את השאלה האם הצלחנו להשפיע על דמותו של צה"ל. תקופת הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון הוכיחה שלא רק שלנוכחות הציבור הדתי בצה"ל אין משמעות, אלא שגם רוב  החיילים הסדירים מלאו את 'מצוות' הגירוש כמו חבריהם החילונים. האדוקים בקיום המצווה היו המפקדים, והגדילו לעשות ראשי המכינות הצבאיות ורוב רבני ישיבות ההסדר שהורו לתלמידיהם לא לסרב , בטיעון שסירוב פקודה יפגע בצה"ל ובאחדות הלאומית. לו ניתנה הוראה גורפת שלא לציית לפקודת הגירוש, ייתכן וניתן היה למנוע את הגירוש חסר הטעם. אך חשוב הרבה יותר: הדבר היה פותח דיון ציבורי על ייעודו המקורי של צה"ל – מלחמה באויבים מבחוץ ולא באחים מבית.

כל עוד מנהיגי הציבור ובעיקר ראשי המכינות וישיבות ההסדר מצהירים על נאמנות לצה"ל בכל תנאי, אין שום משמעות למספר הרב של חובשי כיפה בכל שדרות הפיקוד.

צימוקים לשבת/ משה טאו, רחובות

1.  תלמידה היכתה מורה שלקח אותה לחדר המנהל.
 
 מלווה מלקה.

2.  פקקי תנועה בכניסה לירושלים.

 עמידת מוצא.

3.  משרד החינוך: ייתכן ושנת הלימודים לא תיפתח.

 אלא אם יולי תמיר דעתה.