בשבע 205:שוב בחומש

יפית עזרא , כ"ג באב תשס"ו

הייתי שם ביום השנה.

בניגוד לכל אותן אזכרות שהתקיימו על גבול גוש קטיף, עם ציפייה לגוש, עם הפנים לחומש ושאנור, אני הייתי שם, בחומש על ההר.

חלמתי שאגיע לשם, והחלום הוגשם עם המון כאב וגעגוע ליופי שהיה פעם.

זאת היתה נסיעה של בין הערביים, נסיעה של 8 דקות הארוכות בחיי. ליבי דפק בחוזקה. נסעתי בכביש הסובב את שבי שומרון, הגעתי למחסום - היו שם רק כמה דוקרנים. מספר דקות התלבטתי מה לעשות. חשבתי שפתאום יצוץ איזה חייל ויגיד שהכביש סגור, אך זה לא קרה. החלטתי להיות נחושה והמשכתי בנסיעה. לכאורה הדרך פתוחה, אין איסור, אין צבא ואין משטרה.
עליתי במעלה הכביש המוביל לחומש. במשך תקופה הייתי נוסעת מדי יום לעבודה בכביש זה. נהגתי בעיניים עצומות כמעט, מתחברת מחדש לדרך המוכרת כל כך.

הגעתי לשער, שכבר לא קיים שם. הכל כמעט אותו דבר: הכביש נשאר, העצים התייבשו מעט אך עדיין נטועים באותו מקום, הנוף המדהים הוא אותו נוף, וגם האוויר צלול, אך משהו חסר - הבתים היפים שלנו.

לא האמנתי שאני שם. הרי גירשתם, הרי הרסתם, נתתם לערבים, אבל אין שם כלום.

אבסורד נוראי, כאילו הייתי שמחה אם הייתי רואה ערבים שבונים בתים חדשים.

לא ברור שלא, אבל עדיין אני זועקת זעקה גדולה: למה? למה גירשתם אותנו משם? לשם מה הרסתם את ביתנו? רק כדי לומר 'אין שם יהודים'? רק לשם ההרס והחורבן? רק בשביל לסמן וי אחד גדול?! התנתקנו מהם, התכנסנו בתוך עצמנו.

זאת הייתה חוויה קשה, התמונות והמראות חזרו אליי בבת אחת, כל מה שחשבתי שהוא בגדר חלום הפך למציאות. ההרס והחורבן קיבלו צורה וצבע אמיתיים, מוחשיים.

אין בתוכי טיפה של הבנה וטיפה של סליחה על המעשה הנפשע.

לעולם לא אשכח את הבית על ההר, עם הנוף המקסים, האוויר הצלול והאור הגדול שעלה בכל ערב שבת קודש על היישוב חומש.

בעבר ראיתי את הנוף מחלון ביתי המשקיף על אשקלון, דרך מגדלי עזריאלי וממשיך צפונה לארובות חדרה. יכולתי לנשום את האוויר ולהרגיש את הרוח המנשבת שמילאה אותי בכל עת אמונה ותקווה.
מאותו רגע שעיניי ראו את החורבן וההרס הנורא שנותר מחומש, ליבי כואב עוד יותר מכל השנה האחרונה, מאמין ולא מבין.

כל איש החפץ לטעום שוב את טעם חומש בליווי מראות החורבן, רק יתניע רכבו ויעלה במעלה הכביש הנוסע אל ההר  - חומש!

עוד נשוב ונבנה.

יפית עזרא
מגורשת חומש