בשבע 205: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , כ"ג באב תשס"ו

מטרה נעה

ידענו שזה מה שיקרה. אפשר היה להריח את זה מקילומטרים: כשהתקשורת לא הפסיקה להתבכיין, הפוליטיקאים החלו לגמגם, ראשי הצבא לא תפקדו, המטוסים לא פגעו וקונדוליסה שוב הגיעה לביקור. אבל את אקורד הסיום העלוב של מלחמת לבנון השנייה יכולנו לנחש בעיקר לפי הטרנספורמציה שעברו מטרות המלחמה.

בתחילה יצא צה"ל ללבנון כדי לשחרר את החיילים החטופים ולפרק את החיזבאללה מנשקו. אחר כך שונתה מטרת המלחמה ל"הפסקת האיום על ישראל", כעבור ימים אחדים ל"הרחקת האיום מישראל", ולבסוף שונתה המטרה ל"הוספת אלפי חיילים לבנוניים לגבול עם ישראל". ומה עם החיילים החטופים? איזה חיילים חטופים?

הפסד הרצון

צה"ל רצה להמשיך במלחמה. תושבי הצפון הסובלים רצו גם הם להמשיך. הממשלה לא רצתה.

רוב העם מאמין כי המלחמה היתה מרוככת מדי, שמחקנו גשרים וכבישים במקום למחוק בניינים וכפרים. רבים אומרים, שהיינו צריכים לגבות מחיר כבד יותר בצד הלבנוני כדי להגן טוב יותר על חיי חיילינו, אבל הממשלה לא רצתה.

כמעט כל האנשים שאני פוגש חושבים שהפסדנו. לא החיזבאללה ניצח, אלא אנו הפסדנו. במלחמה הזאת היינו חייבים לנצח, אבל הממשלה לא רצתה.

כמה פעמים שמענו על הצורך לשמור על חזית אחידה בזמן שהתותחים יורים. מי שהעז להעביר ביקורת, זכה לקיתונות של רותחין: זה לא הזמן, אמרו לו, כעת הזמן להתאחד סביב אולמרט וממשלתו במלחמה נגד האויב האמיתי. ובכן, אחדות זה דבר חשוב, ללא ספק. אבל אולי הגיע הזמן שבזמן המלחמה – גם הממשלה תתאחד סביב אזרחיה?
 
ימי שושיאיזם

במשפחת גרינפלד כבר קמו מן ה'שבעה', אבל הדברים שנשאה שושי גרינפלד מעל קבר אחיה יהודה ז"ל עדיין מהדהדים בראשי ומרטיטים את לבי. וכעת, לאחר שהסתיימה המלחמה בקול ציוץ משפיל וידוע מראש, זה המקום מבחינתי לשוב להתבטאות החדה, הבהירה, המנומקת וקורעת הלב של הקולגה, הידידה והאחות השכולה.

אפשר לדון ולהתפלמס על הדרך שבה בחרה להעביר את המסר. האם נכון לשאת נאום פוליטי בזמן הלוויה? האם ראוי היה לגרש את הרב הצבאי הראשי? האם מותר להשתמש בביטויים כמו "פוגרום", "שחורי המדים" ו"אושוויץ"? ומה בעניין סירוב פקודה בזמן מלחמה? ושאלות למיטיבי לכת: היכן מסתיים האישי ומתחיל הפוליטי? האם מעל הקבר מותר רק להשמיע שבלונות כמו "היה בחור טוב שאהב את החיים"? ומנגד - האם לא נעשה שימוש נרחב מדי במשפט התלמודי "אין אדם נתפס בשעת צערו"?

אבל בשבוע זה, כשמשפחות שכולות רבות תוהות לשם מה כל זה היה כדאי, עדיף להתמקד בעובדות ולא בסגנון, במציאות ולא בעיתוי. הדבר שהכי קשה לערער עליו בדבריה של גרינפלד, מלבד העובדה שהם כנראה לא יזכו אותה בפרס חנה בבלי לנימוסים והליכות התשס"ו, הוא תיאור העובדות.

"אולמרט אומר שהמבצע הוא מנוף להתכנסות" – אמר? אמר. "יש מלחמה חדשה בארץ: מלחמה במתנחלים" – אמת. "הבנים שלהם סרבנים; הם לא ישלמו על הפשע הזה - אנחנו משלמים" – בני משפחת אולמרט יודעים שזאת האמת. "מגרשים אותנו ואז שולחים אותנו למלחמה שהם יצרו, כדי לשוב ולגרש אותנו" – מדויק ונכון. "המלחמה תסתיים בהפסקת אש מגוחכת" – ועוד איך נכון.

אין צורך להסכים עם כל דבריה של גרינפלד כדי להקשיב לה. די בעובדות, במציאות המדויקת והכואבת שתיארה בכישרון, כדי לרענן את המחשבה והדעות, האמונות והנאמנויות, שנוצקו בנו במשך שנים. במקום שבו עומדת גרינפלד עם סימני קריאה ברורים, אני מאמין כי עלינו לעמוד בקרבתה, לפחות עם סימני השאלה.

נ"ב: הנה עוד אמת אחת בלתי ניתנת לערעור - מנהיגה נולדה. שלא תדע עוד צער.

חמסה עלינו

א. גם האמת הפשוטה על המלחמה חייבת להיכתב, בעיקר באכסניה שבה אין היא מובנת מאליה: כל הכבוד לבני הקיבוצים והמושבים. נקודה.

ב. וגם מלה וחצי של קנאה: בכל פעם שהוזכרו בחדשות שמות חללי המלחמה, הוזכרו שמות הקיבוצים שמהם באו בשם המלא: "קיבוץ מרחביה", "קיבוץ יד מרדכי" וכן הלאה. גם את המלה "התנחלות" אפשר לשמוע לעתים בחדשות, בעיקר כשמדובר בשריפת עצי זית של פלשתינים. 

ג. לא ברורה לי הכימיה בין מזכירת החוץ האמריקנית לשרת החוץ שלנו. אם כבר, אז הייתי מפגיש את קונדוליסה רייס עם פוליטיקאית דגולה אחרת שלנו – יו"ר הכנסת דליה איציק. הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר בפגישה עתידית בין השתיים האלו, אבל אני מפחד.

ד. נסו לדמיין איזה עונג תביא לנו פגישה בין רייס ואיציק: "לא אמרתי שמותר לדבר!", "תסתמי!", "תעמדי בפינה!", "תעמדי את בפינה!", "לסססלק אותה מכאן".

ה. חידה קטנה לסיום: בשעה 8 בבוקר משלימים האיראנים את בניית פצצת האטום הראשונה. ב-10 הם שולחים אותה לתל אביב, ועשר דקות אחר כך הפצצה מגיעה לקריה. והשאלה היא – למי יתקשר דן חלוץ ב-10:05?

יודע את מקומי

בילדותי, כשהמצב במדינה נראה על הפנים, היה ברור לי לגמרי מה צריך לעשות. אם רק ימנו אותי לתפקיד ראש ממשלה עם סמכויות נשיאותיות, כך חשבתי אז, אוכל לפתור את כל הצרות הלאומיות. ברור שלא אעשה את זה לבדי, אלא פשוט אמנה את האנשים הנכונים ואאציל עליהם סמכויות: שר ביטחון שיטפל בביטחון (מה דעתכם על אריק שרון? הוא נראה לי בעד חיסול הטרור, האין זאת?), שר אוצר שיבין מה זה אלכסון ומה אומר סעיף ד'2 בחוק תקציב המדינה, ועוד שניים-שלושה שרים שיטפלו בעניינים משעממים במיוחד כמו תיק השיכון. רק את תיק החינוך הייתי משאיר לעצמי, בעיקר כדי שאוכל לפטר כמה מורים שהכרתי ולהגדיל את החופש הגדול.

כעת, משבגרתי, אני מבין איזה ילד תמים הייתי. באותם ימים אפילו לא ידעתי, שהחוק לא מאפשר לילד בן 10 לרוץ לראשות הממשלה. אבל כעת אני כבר ילד גדול. אנשים בגילי כבר מספיקים לרוץ לפוליטיקה, להיבחר לכנסת, להפוך לשרים, להתפטר, לקבל כתב אישום ולהיכנס לכלא. בעצם, מה מונע ממני לנהל את המדינה?

טוב, אני עדיין לא מבין כלום בביטחון או בכלכלה, אבל אדע למנות את האנשים הנכונים. בטח אוכל למצוא שר ביטחון טוב יותר מעמיר פרץ (הממ... מה דעתכם על אריק שרון?), או שרת חוץ שמתפקדת גם בזמן מלחמה, או שר אוצר שמבין בכספים, או רמטכ"ל שלא מבין בכספים. הייתי מסתדר, נו.

טוב, אז אולי לא ראש ממשלה. אבל מדי פעם, כשהממשלה נראית לי חסרת אונים במיוחד, אני משתעשע ברעיונות לשיפור המצב. רק בשבוע האחרון תכננתי במוחי הפגנה סוערת בכיכר רבין, יזמתי הקמת מפלגה חדשה של נאמני ארץ-ישראל דתיים וחילונים בני 40 ומטה (והעמדתי את שושי גרינפלד בראשות הרשימה, באמת!), עליתי ללבנון כדי לסיים את העבודה, ואחר כך ירדתי לשבות רעב מול בית ראש הממשלה. אחר כך אכלתי סטייק – הפעם באמת, לא בדמיון.

לא צריך לזלזל בחזון המבוסס על דמיון עשיר. יש אנשים שעשו מזה קריירה, כמו השר לפיתוח הנגב והגליל. הייתי רוצה להאמין, שיום אחד גם אני אהפוך את התיאוריה למעשה, ואז אוכל לתרום למדינה משהו נחמד יותר מהסכמי אוסלו. אבל לשם כך אצטרך להתגבר על הצד העצלן באישיותי – לצאת, לדבר עם אנשים, ליזום דברים, לארגן פה ולארגן שם. כצעד ראשון, אולי מישהו ראה היכן השארתי את מפתחות הבית? אני נעול כאן בפנים!