בשבע 205:הודו לה'

החוויות הדתיות עימן חוזרים התרמילאים הישראלים מהודו, הולידו קובץ מאמרים שבוחן האם אכן יש קשר בין הודו ליהדות

עודד מזרחי , כ"ג באב תשס"ו

'מהודו ועד כאן', בהוצאת ראובן מס. 143 עמ'

"אחת התופעות המרתקות שנוצרו בחברה הישראלית בשני העשורים האחרונים היא הנהירה למזרח בכלל, ולהודו בפרט. לפי נתונים מהימנים, בכל רגע מצויים בין חמישים לשישים אלף ישראלים במזרח, באותם הרים שכבר חדלו להיות מעבר לחושך, והפכו לתחנת ההתבגרות הישראלית הכמעט-אולטימטיבית שבין השירות הצבאי לתואר האקדמי".

כך נפתח הספר 'מהודו ועד כאן', המלקט שמונה מאמרים של הוגים שונים, המנסים לפענח תופעה זו והמחפשים נקודות השקה בין היהדות לבין הודו ודתותיה השונות. מבעד לתמונה הקסומה שבכריכה אנו פוסעים אל נבכיה של הודו בעקבות רב-מחנך, מתרגלת יוגה, שני משוררים וארבעה אנשי אקדמיה.

אורית סן-גופטה, מתרגלת היוגה, מטעימה אותנו מחכמת היוגה והמדיטציה. לדבריה, בכל תרגיל ישנן שלוש שכבות תודעה: תשומת לב לחושים, לרגש ולמחשבה, ולאיכות התודעה. היא טוענת שבישיבה הממושכת אין ויתור על יכולת הבחנה או עשייה, אלא אדרבה, יש מרחב, אמפתיה, צלילות שקטה, אושר והכרת תודה.
  
ד"ר יהונתן גארב, מרצה למחשבת ישראל, כותב על הגלובליזציה של המיסטיקה, על המעבר מתרבות ודת במזרח הרחוק לטכניקה כלל-עולמית. הוא מביא מדבריה של מורת הזן-בודהיזם בק, וקובע שכתיבתה משקפת את הדיאלוג הפורה שנערך בין העולם הפסיכולוגי לבודהיזם המערבי, ויש בדבריה "הדהוד לתובנות רבות המצויות במוסר ובחסידות".

ד"ר יוחנן גרינשפון, מרצה ללימודי הודו, מדווח מפי מטיילים ישראלים רבים על מפגש עם "אל בעל נוכחות חושית עשוי בידי אדם". לדבריו, יש מחלוקת אם מדובר בעבודה זרה ממש או בנוכחות חושנית המאפשרת לאדם לחוות את הרובד המופשט של האחדות האמיתית.

ד"ר דריה מעוז, שחקרה את תופעת התרמילאות בהודו, סוברת שהיא נובעת מרצון לחופש מוחלט. לדבריה, אין כאן חיפוש ממשי של אלטרנטיבה, אלא מרד התחום בזמן. היא מציינת את תופעת החזרה בתשובה של התרמילאים הישראליים בהודו, שמובלת בעיקר על-ידי בתי חב"ד, ומסכמת באמרה שמדובר בטיול משמעותי המחפש תשובות בעזרת תרבות רוחנית ואקזוטית, ולבסוף מחזק דווקא את הזהות הראשונית: האישית, היהודית והישראלית.

ד"ר מלילה הלנר-אשד, מרצה למחשבת ישראל, מספרת כי התפעלה מהרוח הדתית המנשבת בכל מקום בהודו, שבה יש לאדם אינסוף אפשרויות למפגש עם האלוקות. ניתן להסכים לדבריה, כי הטיול בהודו עשוי לרענן את חיי הטקס היהודיים, אבל מצווה לחלוק על דעתה שריבוי המקדשים בהודו עדיף על פני ריכוז הפולחן היהודי בבית המקדש.

המשורר אלחנן ניר, עורך הספר, קובע שההבדל בין מערב למזרח הוא כהבדל שבין ציניות לכנות. בניתוחו הפיוטי הוא מכנה את הודו "שיעור חי בענווה", וכן "שבת של העולם המערבי". בקשר ההדוק שבין רב לתלמיד הוא מוצא הקבלה בין זן-בודהיזם לבין חסידות, ולבסוף הוא עומד על ההבדל היסודי בין הינדואיזם ליהדות: לעומת המיסטיקן ההודי, הטוען כי לאחר שמשיגים את אלוקים אין עוד צורך במילוי חובות, היהודי שמשיג אלוקות מתאיין ומתחיל תמיד מחדש.

רבקה מרים המשוררת מתארת "שתי נסיעות הפוכות להודו". הראשונה הותירה אותה נפעמת, כאשר חוותה כילדה את הראשוניות ופגשה בשמחה שלא הכירה, ומהו הסוד: היכולת לחיות בהווה. היא גילתה עולם שבו רואים אלוקות בכל עץ ואבן ובכל מעשה ועניין, והוקסמה מריבוי הדרכים לעבוד את הבורא.

שלוש שנים לאחר מכן חזרה להודו ושהתה בוראנאסי שליד נהר הגנגס שוקק הצבעים וטקסי העבודה-זרה, ולדבריה "פתאום הלמה אותי הערבוביה וניפצה אותי. לא יכולתי לשאתה עוד… ברכת 'המבדיל', העוברת בעם היהודי מדור לדור, התחילה לזקוף בתוכי את ראשה". מאז השתלטה עליה בחילה פיזית, שנעלמה רק בשובה לארץ. 

הרב-מחנך דורי הנמן מעניק הסבר פנימי ליחס שבין ההינדואיזם ליהדות. הוא עומד על היכולת של ההודים לחיות בהווה ועל ענוותם כלפי הבריאה, אבל מסקנתו מעניינת מכל: העולם המערבי הדביר כמעט לחלוטין את העבודה הזרה, אבל אמונתו הפכה קרה וחסרת חיים. דווקא ההיכרות עם ההתלהבות של העבודה זרה נותנת חיות לעבודת ה'.

לסיכום: הספר מעניין בדרך-כלל, ויכול ללוות את המטייל בנסיעתו להודו ואולי גם לחסוך אותה.