בשבע 205:גניבה תציל ממוות

עודד מזרחי , כ"ג באב תשס"ו

יהודה שימש כמנהל עבודה במועצת מזכרת-בתיה. בוקר אחד פנה אליו פקח בשם אורי וביקש לשוחח עמו בקשר לאחד הפועלים. אורי השאיר את רכבו ליד בניין המועצה. יהודה אספו בטנדר, והם נסעו לביתו של יהודה המרוחק כחצי קילומטר משם. בסיום שיחתם ביקש אורי להסיעו בחזרה לבניין המועצה, שם החנה את רכבו. עשרים מטרים לפני שהגיעו למקום, צעק אורי:
"תראה, גונבים לי את האוטו!".

יהודה הבחין במכונית מדגם פונטיאק שיוצאת לאחור מהחניה ולאחר מכן מזנקת לדרכה.

הוא ניסה להרגיע את אורי: "אולי זו אשתך?".

"לא, המפתחות נמצאים רק אצלי".

יהודה הציע: "ניסע אחריו ונחכה לשעת-כושר לחסום אותו".

הטנדר נסע בעקבות הפונטיאק. ביציאה מתחום השיפוט האיץ יהודה את המהירות וחסם את הרכב הגנוב. הגנב נבהל, נסע אחורנית, עלה על המדרכה ועקף אותם. יהודה התקשר למשטרה ודיווח על גניבת הרכב, ועל כך שהם דולקים אחריו בכיוון יער חולדה. הוא ביקש שיציבו מחסומים בצומת טל-שחר, שהגנב מוכרח להגיע אליו.

בשלב מסוים הגנב הגביר את מהירותו והם איבדו קשר עין עם הרכב הגנוב. אורי היה מודאג מאוד. יהודה ניסה להרגיעו:
"מה אתה דואג כל-כך? במקרה הכי גרוע הביטוח יפצה אותך!" .

אורי השיב: "הבעיה שלי היא לא הביטוח..." ולא פרט יותר.

הם הגיעו ליער חולדה ויהודה אמר לפתע: "יש לי הרגשה שהגנב מתחבא פה...".

הוא פנה לעבר היער והחנה את רכבו בכניסה. הם התפצלו על-פני האזור המיוער והגיעו לשביליו הנסתרים. לאחר שסיימו את החיפוש ולא מצאו, חזרו לרכבם. יהודה התעקש משום מה: "בוא נעשה סיבוב ברכב. יש כמה שבילים שלא הגענו אליהם."
הם נסעו באיטיות בכל השטח. כאשר עמדו לסיים את סריקתם, הבחין יהודה במתכת בהירה המבצבצת מבעד לעצים.
"נדמה לי שזה הרכב!".

הם יצאו והתקרבו לעבר הרכב בזהירות, ונוכחו כי מדובר ברכב מסוג אחר. יהודה רצה להסתלק מיד, אבל הטרידה אותו העובדה המוזרה שמנועו של הרכב פועל. הוא המשיך להתקרב עד שהבחין בגבר כבן חמישים וחמש היושב על כסא הנהג, ראשו מוטה על ההגה בתנוחת נמנום ומבטו קפוא.

הוא סבר שהנהג עייף מהדרך ועצר להתרענן בתנומה קלה, אבל אז קלט דבר מוזר נוסף. צינור ספירלי גמיש היה מחובר למפלט הרכב, ומשם נכנס דרך חריץ בחלון האחורי לתוך הרכב פנימה. לפתע קלט מה אירע: הנהג התאבד!
הוא מיהר לפתוח את דלת הנהג לרווחה. ריחות רעילים פרצו מתוך הרכב. הוא ניער את הנהג שלא הגיב, סטר קלות על לחיו, ואז פקח הנהג את עיניו ומילמל: "תעזבו אותי...".

יהודה צעק: "מה אתה עושה לעצמך?!".

הנהג השיב במבט מיואש: "תעזוב אותי, אני רוצה למות...".

"תגיד לי, אתה מאמין באלוקים?! אם היית יודע מה הוא עשה כדי שנגיע אליך ממש ברגע האחרון, לא היית מתייאש מהחיים..."
הנהג, שעדיין היה נתון להשפעת הגזים הרעילים, החל להתייפח. הוא סיפר על כך שביצע, מבלי להתייעץ עם שותפו, עיסקה גרועה שבה איבד את כל כספו.

"איך אסתכל לשותף שלי בעיניים?! מה אומר לאשתי?!".

יהודה עודדו: "אל תדאג. הזמן יעשה את שלו. יש בחיים הפתעות לטובה ולא רק לרעה...".

יהודה הזעיק אמבולנס והתקשר גם למשטרה. לאחר זמן קצר הוזנק מסוק לאיתור מקומם והגיעו אמבולנס וניידת משטרה. יהודה כמעט שכח מהרכב הגנוב, שנראה כעניין פעוט לעומת מקרה ההצלה שנפל לידם. כאשר יצאו מהיער אמר: "הצלחנו להציל אדם, אבל את הפונטיאק שלך עוד לא מצאנו." אורי השיב: "אתה נורמלי?! אתה מצפה שהגנב יחכה לנו עד שנסיים את המצווה?...".

יהודה, שחש כי זוהי שעת רצון, לא ויתר והמשיך לנסוע הלאה עד שהגיעו לצומת טל-שחר. שם אמר: "אם הייתי במקום הגנב, הייתי ממשיך פנימה ולא פונה לצדדים." הוא נכנס לתוך המושב ופנה ימינה. הם התקרבו לסופרמרקט ואז החל אורי לצעוק: "הנה האוטו שלי!" הרכב חנה ליד המינימרקט.
יהודה שאל: "אתה בטוח? אל תתקרב אל הרכב. כנראה הגנב מסתתר ועורך תצפית".

אורי לא שמע ליהודה ורץ לרכבו, נכנס פנימה ושלח את ידו מאחורי ההגה כמחפש דבר-מה. הוא הוציא שקית ניילון גדולה ונופף בה בטירוף, רץ לעבר יהודה המשתאה, חיבקו ונישקו: "כל הכבוד יהודה! הצלת את הכסף שלי! אתה חושב שדאגתי לרכב?! שחברת הביטוח תדאג... לא האמנתי שאראה בחיים את הכסף הזה... ארבעים אלף שקלים במזומן..."

סיפורי אמונה בני זמננו יתקבלו בברכה odedmiz@actcom.co.il