בשבע 206: הלם בלי קרב

אבי סגל , ל' באב תשס"ו

המלחמה הסתיימה זמנית, וכעת הגיע זמן הפסיכולוגים. יחידות מילואים נשלחות לסדנאות טיפוליות, כתבים צבאיים זוכים לשיחה עם פסיכולוג, ואני מניח שבקרוב גם האלוף אודי אדם ייאלץ לקבל עזרה מקצועית כדי להשתחרר מטראומת דן חלוץ.

והאמת, מלחמה היא באמת אירוע טראומטי, בוודאי למי שראה את זוועותיה בעיניו – כמו ראש ממשלת לבנון האומלל, שנאלץ להיפגש עם שר החוץ הצרפתי דוסט-בלאזי. אבל נחזור לחיילים שלנו. לעורך מדור זה הגיעו באופן בלעדי מונולוגים של לוחמים, כפי שנאמרו בסדנאות הטיפול הפסיכולוגיות שנערכו השבוע. הנה שלוש מהן:

"...ואז נתקלנו בחמישה מחבלים חמושים, וכבר הייתי מוכן ללחוץ על ההדק. ופתאום שמענו את המפקד צועק: 'זהירות, יש שם ילד'. ואז הבחנו בו. בין הרובה של המחבל האמצעי לבין הפרצוף שלו עמד ילד בן 12 והביט בי. מובן שלא ירינו בו, כי אנחנו לא מסכנים חיי ילדים. לעולם לא אשכח את מבטו של הילד כשלא ירינו בו. אנא, דוקטור, עזור לי לשכוח את מבטו של הילד...".

"...שני אנשי חיזבאללה יצאו למרפסת והחלו לעשן. שקלנו לפוצץ את הבית, אבל היה סיכוי שיש בו גם אזרחים. אז במקום זה הורדנו טיל על הגשר הסמוך. דוקטור, אימנו אותי להילחם במחבלים – לירות בהם, לחסל אותם, לגמור אותם. ופתאום אני נאלץ להיאבק בגשרים קטנים וחפים מפשע. אני כל הזמן חי בתחושה שביצעתי פשע מלחמה. אני לא חושב שאתגבר על כך אי פעם...".

"...ואז הוצאנו את כל המשפחה החוצה והעפנו אותה לכל הרוחות. אחד הילדים החל להשתולל, אז עיקמנו לו את היד, משכנו אותו מהבית, ואני באופן אישי דאגתי לכסח לו את הצורה. אחר כך זרקנו את כל התושבים למשאיות, הרסנו את הבית ואת כל הבתים בסביבה, ולא נחנו לרגע עד שכל האזור הפך לתל חורבות. אז תגיד לי, דוקטור, למה במלחמה הזאת אי אפשר היה לעשות דברים כאלה, כמו שעשינו בגוש קטיף ובעמונה?".

מי היה מאמין

בערב קיצי אחד לפני 20 שנה, נכנס ראש הממשלה דאז, שמעון פרס, למגדת עתידות. "הצלחתי לסיים את מלחמת לבנון", התגאה באוזניה. "תוכלי להגיד לי מתי הלבנוניים יחתמו אתנו על הסכם שלום?".

הביטה מגדת העתידות בכדור הבדולח. "אני רואה מלחמה. הרבה דם", לחשה. "המחבלים יהרגו חיילים, תהיה נסיגה".
"לא הבנת אותי", הפסיק אותה פרס בקוצר רוח, "כבר היתה נסיגה. עשינו רצועת ביטחון, ועכשיו אני מחכה רק להסכם שלום ולמזרח תיכון חדש".

"תהיה עוד נסיגה", אמרה מגדת העתידות, "יהיו ארבע אימהות, ואהוד ברק, והרג, וחטיפות, ויציאה מלבנון, וכניסה ללבנון, ויציאה מלבנון...".

"את רוצה להגיד לי שתהיה עוד מלחמה בלבנון?"  התפלץ פרס, "איזה ראש ממשלה יעשה כזה דבר?".

"אול-מרט..." לחשה בקול של נחש ארסי.

פרס היה המום. "אהוד אולמרט יהיה ראש ממשלה? אולמרט? זה הרי נורא! הוא בכלל לא מתאים! אני צריך להיות ראש ממשלה! רגע, ומי יהיה שר הביטחון? אולי אני?".

"שר הביטחון..." נשמע קולה החרישי, "יהיה עמיר פרץ".

"מי? ההוא משדרות? שר הביטחון?", פרס התחיל לצחוק, "את בטח טועה בכתיב. תסתכלי טוב בכדור שלך - זה פרס, לא פרץ".
"עמיר פרץ", התעקשה, "והבת של לבני מהליכוד תהיה שרת החוץ, ועו"ד רוני בר-און יהיה שר הפנים וחבר בוועדה למינוי שופטים".

"את השתגעת לגמרי", אמר פרס, "עוד מעט תגידי לי שנשיא המדינה יהיה משה קצב".

מגדת העתידות שתקה לרגע, נעצה מבט בלקוח ואמרה: "לא, ברור שלא. בעוד עשרים שנה אתה תהיה נשיא המדינה".

"מילא, זה לא עניין אישי, כמובן". אמר פרס בשביעות רצון, קם ממקומו ויצא. מגדת העתידות הביטה אחריו, אחר כך העיפה מבט נוסף בכדור הבדולח, ואז הרימה ראשה מעלה, עצמה עיניה ולחשה: "סלח לי על זה, אלוקים – הייתי חייבת איכשהו להציל את אמינות המקצוע".

חייל, שפר אופקיך

לפני מספר שבועות פרסמתי כאן מכתב למפקד גל"צ, אבי בניהו, והשבוע קיבלתי תשובה מנציב פניות הציבור בתחנה, עודד לבינסון. לפני שאשאל בטון של מורה: "מה אתה מתפרץ, קוראים לך בניהו?" אצטט כאן חלק מן המכתב.

"אני מקווה כי אינך באמת חושב שגל"צ מתעמלנים את צבא האויב, או חלילה רוצים לפגוע בחיילי צה"ל ובני משפחותיהם", כותב לבינסון, "גל"צ משדרת באופן מקצועי, אמין ומאוזן. איזון זה, באורח ברור גורם לכך שפעמים רבות יהיה מי שלא יקבל גישה כזו או אחרת... התחנה צריכה לכוון ולהשקיע בשני מישורים: צה"ל / מערכת הביטחון מחד, ומאידך תוכניות איכות ורצועות שידור הכוללות גיוון דעות והרחבת אופקים".

ובכן, מר לבינסון, שכנעת אותי. כעת אני מכיר באופקיי הצרים, ומסכים שהתחנה הצבאית חייבת להביא לציבור דעות שונות ומגוונות (כמו אלה של רפי רשף, עקיבא אלדר, בן כספית, עמנואל רוזן ורביב דרוקר), ולכן רשאי אחד ממגישיה לערוך ראיון פמיליארי עם דובר הארגון שיומיים לפני כן רצח וחטף את חיילי צה"ל.

רק דבר אחד אני לא מבין: מדוע רק דובר ממשלת החמאס? מדוע לא לראיין רוצחי קשישים, סוחרי סמים, ניאו-נאצים? האם אין מקום להרחיב אופקים ולגוון את הדעות על ידי הסתחבקות עם אנשים אלה? בוא נהיה יותר קיצוניים: מדוע לא לערוך מדי פעם ראיונות ידידותיים עם נערי גבעות?

יודע את מקומי

בשבוע שעבר הצטרפנו למשפחת נפגעי הפריצות לבתים, כשמספר פריטים חשובים ויקרים נגנבו מדירתנו הצנועה. כמובן, לקח לנו שעתיים לגלות זאת, כי הבית תמיד נראה מבולגן, ובמקומות מסוימים, הייתי אומר שהפורצים אפילו סידרו קצת. ובכל זאת, לא נעים לגלות שמישהו זר חדר לפרטיות שלנו, לתיבת המכתבים האישיים, למדורים הישנים שלי, לתסריטים שכתבתי. לא נעים לגלות שמישהו חדר לכל אלה, החליט שהם לא שווים כלום והשאיר אותם במקומם.

לא נעים היה לגלות כי המחשב הנייד שלי, שבו שמרתי את חלק א' של ההקדמה לטיוטה הראשונה של ספרי הבא (אוטוטו הייתי מסיים אותו, באמת!), נגנב גם הוא. לא נעים היה לראות את המגירה הנעולה של אקדחי האישי כשהיא פרוצה, והנחמה היחידה שלי היא שמזמן לא ניקיתי את הנשק, ושהפורצים שכחו לקחת אתם את החוטר. אכלתם אותה, נבלות!

 אבל זה בסדר, באמת. ככל שאני חושב על הנושא, כל שאני מנסה לעכל את האירוע הטראומטי ולמצוא בו את החיוב, אני מגיע למסקנה שאני חייב לפורצים תודה גדולה. ניתנה לי הזדמנות שנייה, אפשרות להשתחרר מכבלי העבר ולהתחיל חלק מחיי מחדש. אולי טוב שהרכוש החומרי אבד, שכלי הכסף והזהב פינו את מקומם לרוח, לאהבה וליצירה. אולי עדיף להיפטר מקבצי המחשב שגרמו לי לדרוך במקום ולהתחיל שוב מנקודת הפתיחה. ובעניין האקדח הגנוב: ממילא רוב הסיכויים הם שהייתי יורה לעצמי ברגל במקום במחבל. וצריך להודות על האמת: נשק אישי אינו הולם אמן בעל רוח חופשית, כפי שאני רואה את עצמי רגע לפני שאני מתעורר משינה עמוקה.

אז בעצם, אני מאושר מכך שפרצו לי הביתה וגנבו לי רכוש. (לכבוד חברת הביטוח: מדור זה הינו סאטירי, ואין לייחס לו כל משמעות אחרת.) ומכיוון שהפורצים לא השאירו כתובת ומספר טלפון, אני שולח להם מכאן את תודתי הכנה, ומאחל להם שהקב"ה בטובו ישיב להם שכר כפועלם. לא אפרט כאן לאיזה שכר אני מתכוון, אבל הם יכולים לקבל אותו, למשל, בזמן שהם עמלים על ניקוי האקדח שלי.