חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 206ראשיהפצה

דעת הרב - סיפור לשבת

24/08/06, 13:01
עודד מזרחי

לאחר מבצע סיני, בחורף תשט"ז, נחתם הסכם בין ממשלת פולין לבין ממשלת ברית המועצות, שלפיו ניתנה זכות לכל מי שהיה אזרח פולין ב-1 בספטמבר 1939 (יום פרוץ מלחמת העולם השנייה) ונמלט לרוסיה, לשוב כעת לארצו. ואמנם, בזכות ההסכם חזרו אלפי יהודים מכל קצווי רוסיה לפולין, ורובם עלו אחר-כך לארץ ישראל. ברוך דובדבני, מנכ"ל מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, יצא לפולין באותה שנה וגם בשנה שלאחריה, כדי לסייע בארגון העלייה ההמונית הזאת לישראל.

באחד מבקרי חודש דצמבר, כאשר הטמפרטורה בוורשה היתה 19-, הגיע ברוך לבניין שגרירות ישראל, שבו הוקצה לו משרד מיוחד כדי שיוכל לעסוק בעבודת הקודש של ארגון העלייה לארץ. החצר המושלגת היתה מלאה בעשרות רבות של אנשים שהגיעו מרוסיה ורצו לעלות לארץ ישראל. הוא נעצר לידם והחל לשוחח עם כל אחד מהם באופן אישי ובאריכות. לבו שמח כל-כך בפגישות עמם עד שלא חש כלל בכפור העז.

בפינת החצר עמד יהודי זקן וצנום, שלא נותר כמעט בשר על גופו. עיניו היו מושפלות וכבויות ללא זיק חיים, עצמות לחייו בלטו ביותר ובגדיו היו בלויים וקרועים, למרות הקור הצורב. ברוך חש שהזקן האומלל משתוקק לדבר עמו, ורק מצפה בסבלנות שיסיים את שיחותיו עם יתר האנשים.

בתום כל השיחות, ניגש האיש המצומק לברוך ושאל: "האם אתה מירושלים?".

"כן. זכיתי להתגורר בעיר הקודש מנעורי".

"האם הכרת את מרן הרב קוק זצ"ל?".

ברוך ענה בהתלהבות: "לפני שהסתלק הרב עוד זכיתי לאחוז בשיפולי גלימתו וליהנות מתורתו ומשיחותיו!".

האיש פרץ בבכי מר ואמר, ספק לברוך ספק לעצמו: "חבל, חבל שלא שמעתי בקולו...".

ברוך חמל על הזקן והסתקרן מדבריו. הוא המתין לו עד שיירגע ויספר את סיפורו: "בשנות העשרים הראשונות הייתי תעשיין גדול באחת מערי התעשייה המפורסמות בפולין. פעם אחת, בעת התעוררות הנפש, החלטתי לבקר בארץ ישראל ולחוג בה את חג הפסח. כיהודי שומר תורה ומצוות ביקרתי מיד עם בואי לארץ אצל הרב קוק. הוא קיבל אותי בחמימות, וביקש ממני לסייר ולראות את טוב הארץ ולחשוב בחיוב על השתקעות לצמיתות בה.

"לאחר כמה שבועות של סיור בארץ חזרתי אל הרב, ובין היתר שאלתי אותו כיצד עלי לנהוג ביום טוב שני של גלויות, שהרי אני תייר בישראל ולא תושב קבע. הרב ענה לי בבת-שחוק: 'תגמור כעת בדעתך להביא את בני משפחתך לארץ ולהקים פה בית חרושת עברי, וכך, כבר בפסח זה תחוג יום אחד בלבד, כמו כל יושבי ארץ ישראל!'.

"קיבלתי את דבריו של הרב ברוח בדוחה והרהרתי בלבי: הלא יש לי עוד כמה שבועות עד למועד החג. אכנס אם כן אל הרב שנית, אציג בפניו את השאלה בדבר יום טוב שני של גלויות, ואז אדע מהי ההלכה למעשה. סמוך לפסח נכנסתי לבית הרב, ושוב שאלתי את שאלתי. הפעם הקפיד עלי הרב וענה מעט בתוקף: 'הלא כבר אמרתי לך שתעלה לארץ ישראל, וגם אם עליך לשוב אחרי הפסח לגולה כדי לחסל את ענייניך, תחוג כעת יום אחד של יום טוב!'.

"עניתי: 'כבוד הרב, חשבתי רבות על כך ובסופו של דבר גמרתי בדעתי לחזור לגולה, אל משפחתי ואל עסקי. כיצד אם כן אחוג כעת יום טוב שני בארץ ישראל?'.

"הרב הרצין, דפק בידו בחוזקה על השולחן ואמר ברגש רב: 'בדעתך לחזור?! הלא זה חוסר דעת!'.

"היהודי הקשיש המשיך לספר לברוך וקולו נשבר לרסיסים: 'לא שמעתי בקול הרב. חזרתי לגולה ונשארתי שם. ואז הגיעו ימי השואה הנוראים, שבהם שכלתי את אשתי, את ילדי ואף את נכדי. כיום אני בודד לגמרי בעולם, כערער בערבה... חזרתי לכאן לאחר שנות נדודים ברוסיה, ובכל פעם אני נזכר בכאב בדברי התוכחה הנבואיים של הרב: 'הלא זה חוסר דעת!'".
 
סיפורי אמונה בני זמננו יתקבלו בברכה: odedmiz@actcom.co.il