לחזור לאבא

חגית רוטנברג , ל' באב תשס"ו

יונתן לא יודע עדיין להסביר לעצמו מה עבר עליו באותו שבוע. הרי תמיד הוא ואבא שלו היו חברים טובים כל-כך. כל דבר הם עשו ביחד: הכינו את האוכל ואכלו אותו, הלכו לבית הכנסת, למדו למבחנים של יונתן, יצאו לטיולים, בקיצור – הם לא נפרדו אף פעם, והיה להם טוב. אבא הקשיב לכל בקשה של יונתן והשתדל למלא אותה, ויונתן השתדל להקשיב בקול אבא ולעשות רק מעשים שישמחו אותו.

באותו שבוע יונתן התחיל להתנהג מוזר: בוקר אחד אבא העיר אותו בבוקר כרגיל, ללכת לתפילה, אבל יונתן התהפך לצד השני ואמר: "די כבר, אבא, אין לי כוח לקום". אבא ניסה להעיר אותו עוד כמה פעמים, אבל יונתן התעלם והמשיך לישון עד 11 בבוקר.

כשסוף סוף התעורר, הציע אבא שיכינו כרגיל ארוחת בוקר ביחד, אבל ליונתן לא התחשק לעשות כלום, והוא אמר: "אולי אתה תכין לשנינו ארוחת בוקר? אין לי כוח להכין עכשיו אוכל". אבא שתק, ובארשת פנים רצינית הסכים להכין לשניהם את הארוחה.
למחרת ביקש אבא מיונתן שירד למכולת ויקנה ביצים ועגבניות לארוחת הערב. יונתן הפטיר: "עוד מעט", והמשיך לשחק במחשב. אחר-כך ביקש אבא שוב ושוב מיונתן שילך, כי עוד מעט המכולת תיסגר, אבל יונתן תירץ כל מיני תירוצים, כמו "כואבת לי הרגל", וגם "אני מחכה לטלפון חשוב", עד שבסוף אבא נכנע והלך למכולת בעצמו.

ביום אחר נכנס יונתן למטבח ולקח לעצמו כוס מהארון. לפני שהספיק להבין מה קורה, התנפצו לרגליו בזו אחר זו כוסות הזכוכית שנפלו מהמדף בארון ישר על הרצפה. יונתן עמד קפוא לרגע, מביט ברסיסים שהתפזרו ברחבי המטבח. 'אוי ואבוי', חשב לעצמו, 'אם אבא יגלה שאני עשיתי את כל הנזק הזה, הוא יהרוג אותי!' הפתרון היחיד שנראה לו היה לברוח מהבית לכמה שעות ולחזור בלילה, כשאבא לא ישים לב. הוא יצא מהבית, ירד במעלית ו... פגש מולו את אבא שחזר מהעבודה.

"יונתן, לאן אתה הולך?".

"אה..." גמגם יונתן, "סתם, לחבר".

אבא הביט בו במבט חודר: "עשית משהו, נכון?".

יונתן הסמיק: "לא, מה פתאום? לא עשיתי כלום. למה אתה חושד בי? אני סתם יוצא קצת מהבית".

אבא הציע שקודם הם יעלו יחד הביתה, ואם הכל בסדר, יונתן יוכל ללכת. הם נכנסו למטבח, ואבא עמד נדהם: "יונתן, אתה שברת את כל הכוסות?" שאל בכעס.

"לא, זה בכלל לא אני", המשיך יונתן לשקר.

"אתה יודע מה?" הביט בו אבא, "לא אכפת לי ששברת, אכפת לי שאתה משקר לי. עכשיו תעזוב את הבית, ואני לא רוצה לראות אותך יותר. אתה מאכזב אותי ללא הפסקה. תמצא לך מקום אחר".

המבט של אבא היה נחוש כל-כך, שיונתן הבין שאין מה להתווכח. הוא ארז כמה חפצים בתיק והלך לחפש מקום לישון בו בלילה. בהתחלה הוא הלך לישראל, אחר-כך ישן אצל שמעון, וכך נדד יום אחרי יום, מחפש לעצמו מקום. ככל שנקפו השבועות, הרגיש יונתן בודד. הוא התגעגע מאוד לאבא שלו ורצה לחזור לימים הטובים שהיו להם פעם ביחד. הוא הצטער על השטויות שעשה, ולא ידע איך לתקן את המצב.

בוקר אחד הוא ראה את אבא שלו הולך ברחוב, במדרכה ממול. 'זאת ההזדמנות שלי', חשב בשמחה. 'אבא כל-כך קרוב אלי עכשיו, רק אגש אליו והוא יסלח לי'. אבל הוא לא העז לגשת. הוא תכנן מה לומר לאבא, ואיך להתנהג כשייפגשו, אבל פתאום גילה שאבא שלו עלה לאוטובוס ונסע הרחק משם. 'לא, לא! החמצתי את ההזדמנות שהיתה לי לחזור לאבא!' מירר יונתן בבכי.

פתאום הוא התעורר ועיניו לחות מדמעות. בחשכה הבחין באותיות על לוח השנה מולו: "ראש חודש אלול". יונתן ניגב את הדמעות והבטיח לעצמו בשקט: "הפעם לא אחמיץ את ההזדמנות שלי לחזור לאבא".