בשבע 207:קץ המהפכה המשפטית

יאיר שפירא , ז' באלול תשס"ו

מינויו של מאיר שיטרית לשר המשפטים לווה באנחת רווחה במסדרונות המשרד. כעת אין מי שיעמוד בפני דורית בייניש בדרה לכיבוש צמרת המשפט, וגניזת חזון השקיפות של הדיונים בבית המשפט.

הצבע חזר לפניה של שופטת בית המשפט העליון, דורית בייניש. על מינוי טוב יותר של שר משפטים, בייניש וחבורתה לא היו יכולים לחלום אפילו. השר מאיר שטרית חוזר אל משרד משפטים, ובבית המשפט העליון כבר יודעים כי נאמנותו המוחלטת מובטחת, והם לא צריכים לשלם ביותר ממילים חמות על כי השכיל ברב תבונתו לעשות כרצונם.

ואכן, תבונתו של שר המשפטים הזמני עמדה לו. דקות אחדות לאחר שנכנס לתפקיד הכריז כי שיטת הוותק בבחירת נשיא בית המשפט העליון לא תשתנה, ומקומה של בייניש מובטח. הוא גם מיהר להבטיח כי העדר השקיפות בוועדה לבחירת שופטים יימשך, והכוונה להנהיג בה רישום פרוטוקול תיגנז אף היא.

ניתן להניח כי גם הסיכויים של מועמדיה של בייניש לאייש במהרה את כל ארבעת המקומות הפנויים לצדה בבית המשפט במועמדים מטעמה עלו פלאים, ואיתם גם סיכוייה לשלוט ללא מיצרים בבית המשפט העליון במשך שנים רבות.

האווירה המשופרת בצמרת מערכת המשפט והביטחון העצמי ששב אליה הם ככל הנראה הרקע למהלכיה לסיכול ניסיון נוסף להכריח אותה להתנהל בשקיפות אל מול הציבור. בשבועות הקודמים דיווחנו על ניסיונותיה של התנועה להגינות שלטונית לאלץ את בית המשפט העליון לנהל פרוטוקול מלא בדיוניו. התנועה הגישה לפני חודשים ספורים בג"ץ בנושא, וכן תביעה ייצוגית נגד המדינה בגין אגרת פרוטוקול שנגבתה לשווא מהמתדיינים בבית המשפט העליון.

לפני שבועיים חגגנו את ביטול האגרה בידי הנהלת בתי המשפט, כדי לחמוק מהתביעה הייצוגית. השבוע נראה החגיגות היו אולי מוקדמות. בתשובה של מחלקת הבג"צים בפרקליטות לעתירה טענו נציגיה השבוע כי ביטול אגרת הפרוטוקול הוא זמני בלבד. מהתשובה עולה כי הנהלת בתי המשפט אינה רואה בפרוטוקול יותר מאשר כלי שנועד "לסייע לשופטים בניהול ההליך".
לזכותם של הצדדים להיעזר בפרוטוקול מפורט, ולזכותו של הציבור לדעת על הנעשה באולמות בית המשפט העליון גם כשיציע הכתבים ריק, אין מקום בתמונת העולם של ראשי מערכת המשפט כיום.

בתשובה מציינת המדינה כי היא שוקלת לשכלל את התיעוד בפרוטוקול בבית המשפט העליון, ואף מתחייבת להציג מסקנות בנושא תוך חצי שנה – בהתחשב באופי הדיונים, במסורות הנהוגות בבתי משפט אחרים בעולם ובאילוצים כספיים. עד אז היא מבקשת מבית המשפט דבר אחד קטן: למחוק את העתירה, ולהשאיר את תיקון הנושא לאנשיה של בייניש.

קשה בהקשר זה שלא להיזכר ביוזמה אחרת, מנוחתה עדן, להגברת השקיפות בבתי המשפט. היתה זו ח"כ זהבה גלאון שהעלתה הצעת חוק בראשית העשור הנוכחי, ובה דרשה כי תינתן רשות להכניס לדיונים בבתי המשפט מצלמות ומכשירי הקלטה – דבר שהיה מסייע להאיר מעט מקומות ורגעים חשוכים בחיי המשפט בישראל. ראשי בית המשפט העליון, ובהם הנשיא הפורש, אהרן ברק, קפצו כנשוכי נחש וניסו לבטל את הגזרה. הם ביקשו מוועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת לעצור את הליכי החקיקה בעניין ולהמתין לוועדה שהקימה הנהלת בתי המשפט בנושא, בראשות השופטת דורית בייניש.

ועדת בייניש ישבה על המדוכה חודשים, שהפכו לשנים, וכעבור ארבע שנים תמימות של מסמוס הנושא הביאה בפני חברי הכנסת את פרי עמלה, שתי מסקנות עיקריות:  הראשונה היא כי על מנת לפתוח את בתי המשפט לתקשורת אין צורך בחקיקה, והשנייה היא כי יש לנהוג בזהירות רבה בטרם ייפתחו דיוני בית המשפט בפני התקשורת.

"הועדה המליצה לפעול באופן ניסיוני, בהכנסת מצלמות לדיוני בג"ץ שבהם יש עניין ציבורי מיוחד. גם במקרה כזה, שיקול הדעת יהיה נתון לשופט", אמרה אז השופטת בייניש לוועדה. מיותר לציין כי למרות שמאז חלפו כמעט שנתיים, לא נצפתה מצלמה בדיוני בית המשפט העליון.

חרדים – לגטאות?

תיק צדיק מגיע אל ישורת אחרונה ומרתקת במיוחד: בית המשפט העליון. כזכור, הבאנו לפני כמה שבועות את סיפור תביעתו של מנשה דרור צדיק, חסיד ברסלב, שתמונתו מחלק עלונים ברחוב דיזנגוף בתל אביב כשמאחוריו משתקפת כרזה מינית בוטה התפרסמה בידי הצלם אלכס ליבק בעיתון 'הארץ'. התמונה התפרסמה על אף מחאתו של צדיק.

בערעור לבית המשפט העליון שהגישו השבוע באי כוחו של צדיק, עורכי הדין דוד שוב ואריה הולצר, הם מבקשים לשאול את שופטיו אם יש בכוונתם להסכים לפסק דינו של בית משפט השלום, שקבע כי צדיק זכאי לפיצויים מופחתים בגלל שכאדם חרדי היה עליו להימנע מלהסתובב במרכזים חילוניים כמו רחוב דיזנגוף; או שמא הם רואים עין בעין עם בית המשפט המחוזי, ששלל את מעט הפיצויים שנפסקו לצדיק כיוון ש"הפרסום שיקף אמת לאמיתה, והוא חוצה את משוכת העניין הציבורי, הואיל והוא מאפשר את תיעוד מציאות החיים בחברה הישראלית על גווניה השונים".

"הקביעה שלפיה נושא צדיק 'אשם' על כתפיו יוצאת מנקודת הנחה שלפיה אנשים חרדיים אמורים לגור בגטאות, ואין לאדם חרדי מקום בעיר תל אביב – כמו בכל מקום חילוני מובהק אחר. זוהי הנחה שפוגעת קשות בחופש התנועה ובערכי הדמוקרטיה הבסיסיים ביותר", כותבים עורכי הדין. "אנשים חרדיים מסתובבים בקניונים כדבר שבשגרה, ולא ניתן לקבל את ההנחה שהם מפרים את 'שלוות האחידות החילונית' בעצם נוכחותם".

אך לא רק את מעמדו של האזרח החרדי מעמידה העתירה לגזר דינם של השופטים, אלא כבודם ופרטיותם של אזרחי המדינה בכלל עומדים על הפרק. גורלם הראוי של טורי הרכילות, צלמי הפפראצי ושאר רעות חולות מונחים על המדוכה.

"ההכרעה בתיק זה היא בעצם הכרעה על פרצופה של החברה שאנו חיים בה", כותבים באי הכוח של העותר, ומציבים בפני השופטים שאלות חדות וברורות: "האם יכולים אנו לקבל כי אדם, כל אדם, אינו יכול לאסור על פרסום תמונה שבה צולם כשהיא משפילה בעיניו (אפילו רק בעיניו) ברבים? האם מעוניינים אנו בחברה שיחידיה מכבדים איש את רצונו של זולתו, או בחברה שבה חרב איש ברעהו? האם רוצים אנו בחברה שבה כל אחד יוכל לעשות שימוש במכשירו הסלולרי על מנת להתכבד בקלון זולתו? האם רוצים אנו בחברה שאין ברחובותיה מקום לחריג, לשונה, לזר, למוזר?".

כולנו ציפייה לתשובתם של שופטי בית המשפט העליון.