חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 207ראשיהפצה

התשובה השינקאית - בגליון השבוע

בין התאילנדים בשכונות דרום תל אביב ליושבי בית הקפה בשינקין, נוסדה קהילת "שיר חדש" של חסידי הרב בזנסון ●האברכים, עוסקים יחד עם נשותיהם והילדים בהפצת ספרי רבם ברוח ברסלב.
31/08/06, 17:16
דינה אברמסון וחוה בלום

איש צעיר לבוש בחליפת פסים ירושלמית חוצה בערב שבת את רחוב שינקין התל אביבי. כשהוא שר שירי שבת ואור קורן מפניו, הוא נעצר ליד החנויות המעטות שפתוחות, שואל לשלומם של בעלי הפיצוציות ומקדש יחד עמם על היין. אנשים החולפים על פניו מוזמנים להצטרף לסעודת ליל שבת, אולי רק לדגים, או בבקשה רק לשמוע קידוש. לפעמים גם אשתו מצטרפת אליו, אוחזת בידה את ילדיהם, שמברכים אף הם את החולפים בברכת שבת שלום בקול ילדותי, מחלקים לעוברים ושבים ספרונים קטנים של ברסלב.


"ביום העצמאות עשיתי בטיילת בתל אביב הפצות על מסרים של אחדות ישראל. אחרי 5 דקות ראיתי את כל הפלאיירים זרוקים על הרצפה, איש לא התעניין בהם. פתאום ראיתי מאה איש רוקדים עם קבוצת ברסלבים. אמרתי: זו אחדות ישראל אמיתית. רקדתי איתם כל הלילה, ובבוקר הם אמרו שעוד לא נגמר, יש מסיבת אסיד עם 5000 חבר'ה, פיקוח נפש"
זוהי משפחת ליפו, אחת מ-15 משפחות אברכים המשתייכות לקהילת הרב בזנסון – משפחות חרדיות שאינן חרדות, ולפיכך בחרו להשתכן דווקא בתל אביב, דרום תל אביב, הכי קרוב לעם.

כל ערב שבת עורכת צופיה את השולחן לאורחים שאריה יאסוף בדרך. הם כבר רגילים לכך שכל רגע מישהו אחר נכנס, כך שכל ערב שבת מתקיימים שמונה קידושים, ארבע פעמים ברכת המוציא ולקינוח עוד ברכה אחרונה באחת בלילה, למישהו שעבר במקרה ליד החלון.

פיקוח נפש במסיבת אסיד

"למדתי בשבי חברון, רמת גן, עתניאל", מספר ליפו. "כל הזמן למדנו את 'מאמר הדור', כמה שהדור גבוה וצמא לתורה גדולה, אבל היה לי קשה עם זה שהכל נשאר בישיבה. אף אחד לא פוגש את הדור הזה, שכל-כך מדברים עליו".

קול פנימי חזק ועמוק תבע מליפו ללכת למקום הכי רחוק, ודווקא שם להפיץ אור. הרעיון הראשון התגבש לפני 10 שנים, בצורה של קבלות שבת בגינת שינקין. עם הזמן הוא צירף למשימה את חבריו מעתניאל, שהגיעו להפיץ נרות ולהישאר בתל אביב לקבלת השבת בבגדי לבן. לאחר מכן  הצטרפו למשימה תלמידים שהדריך בכוכב השחר, ומשם נסללה הדרך לשיפוץ בית כנסת ישן ולשהייה קבועה בשבתות במקום. הקסבה של שינקין נכבשה.

את הקשר לברסלב מצא ליפו רק מאוחר יותר. "ביום העצמאות עשיתי בטיילת בתל אביב הפצות על מסרים של אחדות ישראל. אחרי 5 דקות ראיתי את כל הפלאיירים זרוקים על הרצפה, איש לא התעניין בהם. פתאום ראיתי מאה איש רוקדים עם קבוצת ברסלבים, אחד על כתפי השני, וכולם שרים בהתלהבות 'ברוך שלא עשני גוי'. אמרתי: זו אחדות ישראל אמיתית. רקדתי איתם כל הלילה, ובבוקר אמרתי: זהו, עכשיו בטח הולכים לישון. אבל הם אמרו שעוד לא, יש מסיבת אסיד עם 5000 חבר'ה, פיקוח נפש, חייבים ללכת אליהם.

"חבורת הברסלבים שעטו אל תוך המסיבה", ממשיך ליפו, "ואני, בחור תמים, לא מעז להיכנס. בפנים כולם מטושטשים, אטומים, עם מוזיקה אלקטרונית של מלאך המוות. החברים פרצו ללב המסיבה והתחילו לרקוד בקדושה, כשהם מדביקים את כולם בהתלהבות שלהם. אנשים התעוררו, יצאו החוצה והתחילו לבכות, אמרו: בזבזנו את כל הכסף על סמים, תציל אותנו, תנו לנו ספרים. נדהמתי. זו היתה בשבילי נקודת ציון, שגרמה לי להתחבר לדרך של להאיר את הדור מתוך רגש והתלהבות. לא רק ללמוד עליו בישיבות, צריך להוריד את זה לעם, להזריק באינפוזיה. אמרתי: אם יש צדיק שמצליח לרדת עם תורה גדולה כל-כך למקום נמוך כל-כך, אני איתו".

קהילה חדשה, שיר חדש


"יום אחד, בתקופת החילוניות, ישבתי במדרחוב כשאני תחת השפעת סמים. ניגש אלי ברסלבר מצחיק כזה, ונותן לי ספר: 'אני לא אפס'. זה התאים לי, כי הרגשתי אפס. הספר הזה דחף אותי בסוף לחזור בתשובה. כעבור כמה שנים פגשתי את הבחור הזה. הוא אמר לי: 'בזכות ספר שבעלך חילק לי זכיתי לחזור בתשובה'. אמרתי לו: 'בזכות ספר שחילקת לי חזרתי אני בתשובה'"
יום אחד ברחבת הכותל שמע ליפו רב בעל הדרת פנים מספר בצרפתית לאדם נוסף על רצונו להקים ישיבה בתל אביב, ועל כך שהוא מחפש מקום. לאריה היו הבחורים מכוכב השחר ובית הכנסת הישן ששיפצו ברחוב יונה הנביא. "ניגשתי אל הרב", מספר ליפו. "אמרתי לו: הרב לא מכיר אותי, אבל יש לי בשבילך מקום מצוין. הכל מוכן, אפילו התלמידים".

מסתבר שבעל הדרת הפנים היה הרב בזנסון, רב המשתייך לחסידות ברסלב וצייר בעל שם עולמי העוסק בקירוב לבבות. המפגש האקראי עבר גלגולים רבים, עד שלבסוף הוליד קהילה קטנה בתל אביב שנקראת 'שיר חדש' ומונה כיום 15 משפחות, עשרות רווקים ובעלי תשובה רבים רבים.

שלושה מרכזים רוחניים הקימה הקהילה בתל אביב: בארלוזרוב, בלב שינקין (מרכז רוחני הכולל חנות ובסיס הפצה) ובית מדרש בשכונת שפירא, שבו לומדים האברכים בכל בוקר. לנשים ישנם שיעורים קבועים וערבי לימוד, ולילדים קיים 'חידר', ואפילו גמ"ח עם ארוחות מבושלות הוקם עבור תושבי שכונת שפירא הדרום תל אביבית, שבה מתגוררת הקהילה.

אחרי סדר הבוקר בבית המדרש, ובכל דקה פנויה ביממה, מפיצים הבחורים את ספריו של הרב בזנסון בכל מקום אפשרי, בעיקר ברחובות שוקקים כגון שינקין. בחיוך או בחיבוק נשאלים העוברים ושבים אם הם זקוקים ל'אומץ' או רוצים לדעת יותר על 'התבודדות' – שהם שמות ספריו של הרב, המאוירים בצבעוניות המאפיינת את ציוריו.

עד כה חולקו קרוב למיליון ספרים, כמעט ללא גורם מממן. בתקופת המלחמה האחרונה שכרו האברכים רכב ענק ובו מאות ארוחות וספרים עבור חיילים בצפון – הכל כדי שמסר ההתעוררות יגיע לכל אדם מישראל.

"בסוף הספרים אנחנו כותבים מספר טלפון שאליו אפשר לפנות", מספרת הרבנית, אישה החובשת שביס הדוק ונראית כאילו יצאה זה עתה משכונת מאה שערים. "כל הזמן אנשים מתקשרים ואומרים: תדעו שבזכות הספר התחלנו את הדרך שלנו לתשובה. איך אפשר להתחזק? לאן לבוא?".

במקום הנמוך ביותר

הרחובות הצרים של דרום תל אביב אינם סימפטיים במיוחד. גלי אשפה נערמים סמוך לעגלות פח, כשלצדם חתולי רחוב, מדרכות שבורות וגרפיטי בכניסת הבטון של הבניין. בשעות החשוכות משתדלים שלא ללכת לבד, ויש שעות שבגינה הציבורית יושבות משפחות ערביות או לחילופין תאילנדים בפיקניק, ואז רצוי שלא לשחק.

אך דווקא התפאורה התל אביבית הזו היא זו שהביאה רבים מחברי הקהילה להתחזק. רבים מחברי 'שיר חדש' הם בני טובים שחזרו בתשובה לאחר גיל ההתבגרות. חלקם גדלו במיטב מוסדות החינוך הדתי-לאומי, חלקם בבתים מפוארים בצד הנכון של צפון תל אביב. הם החלו את דרכם כפריקים צבעוניים בעלי שיער ארוך של חיפוש, שיער ששינויי הזמן הותירו מאורכו רק זוג פאות מסולסלות וכיפה גדולה.


"יותר קל לי שזה תל אביב, כי אין את החרדיות המפחידה עם הגבולות הנוקשים, ומצד שני זה מציב אותך כל הזמן עם יד על הדופק. כאן כל אחד הוא מה שהוא, בלי לחץ איך אתה צריך להראות או להגיב. אין קוד מחייב, אין תקנון כמו בקהילות ברסלב חרדיות, ואז צריכה לבוא בחירה אמיתית ובעקבותיה ההכרעה"
לא סתם הגיעו החברים בקהילה להפצות הספרים. רובם מכירים על בשרם את השפעת ההפצה כצעד הראשון לחזרה בתשובה. לכן הם עוסקים במשימה כאילו מדובר בהצלת נפשות, כשהם מכנים את הספרים "עזרה ראשונה למצבי חרום".

"עברתי הרבה גלגולים בחיים", משתפת אחת מנשות הקהילה. "יום אחד, בתקופת החילוניות, ישבתי במדרחוב כשאני תחת השפעת סמים. ניגש אלי בחור שנראה ברסלבר מצחיק כזה, ונותן לי ספר: 'אני לא אפס'. זה התאים לי, כי הרגשתי אפס. שמחתי לקבל את זה, והספר הזה באמת דחף אותי בסוף לחזור בתשובה. כעבור כמה שנים הייתי עם בעלי ופגשנו את הבחור הזה. הוא לא זיהה אותי, ואמר לי: 'תדעי לך שבזכות ספר הפצה שבעלך חילק לי זכיתי לחזור בתשובה'. אמרתי לו: 'תדע לך, בזכות ספר שאתה חילקת לי חזרתי אני בתשובה'".

רבים מהקהילה עברו מסלול דומה לשלך. איך הוא מוביל דווקא לכאן?

"המסלול של רבים מאיתנו עבר מהשתייכות לציבור הדתי-לאומי, אחרי זה דרך הכיכר, לפאבים ואז לכאן. יותר קל לי שזה תל אביב, כי אין את החרדיות המפחידה עם הגבולות הנוקשים, ומצד שני זה מציב אותך כל הזמן עם יד על הדופק. כאן כל אחד הוא מה שהוא, בלי לחץ איך אתה צריך להראות או להגיב. אין קוד מחייב, אין תקנון כמו בקהילות ברסלב חרדיות, ואז צריכה לבוא בחירה אמיתית ובעקבותיה ההכרעה".

יכול להיות שהתחזקתם דווקא כי אתם גרים בתל אביב?

"אני אישית מתחזקת דווקא כאן. כאן אין תכתיבים או נורמות חברתיות שיגידו לך איך לנהוג. כשהשכנים הם ניגרים, ערבים או רוסים אני יכולה לעשות מה שבא לי, אף אחד לא יגיד לי כלום. פתאום, כשאין דרישה מבחוץ, היא חייבת לבוא מבפנים. אם לא תילחם כדי להתחזק פשוט תישאר בלי כלום. מצד שני, כאן הפיתוי גדול יותר. מי יגיב אם תקנה עיתון בבוקר? חוץ מזה, מי שמכיר את הטומאה של תל אביב ועכשיו השתנה מבפנים, בשבילו להמשיך לגור באותו מקום זה הרבה פעמים קשה".

חינוך מבפנים

לא פשוט לגדל ילדים בתל אביב. למרות מאמצי השמירה של ההורים, נחשפים הילדים הקטנים למראות שביישובים מוגנים לא היו נחשפים אליהם. מול המרפסת של שדמית ועידו פתוח חלון רחב לסלון של פועלים זרים שחזרו מיום עבודה. הטלוויזיה דלוקה שם בקולי קולות, ומינדי בת הארבע רוצה לעמוד במרפסת ולראות מה קורה אצל השכנים. זה מאלץ את אמא שלה לחשוב שוב על פעילות יצירתית שתעסיק את מינדי בבית, במקום בחלון.

לא קשה לגדל ככה ילדים?

"זה לא פשוט בכלל, זו התמודדות יום יומית, מי שנמצא פה צריך לעמוד על המשמר כל הזמן. אנחנו צריכים להגדיר לילדים מה כן מה לא, במסר ברור וחד-משמעי: זה טמא וזה טהור. הילדים מפנימים את המסר, ברור להם שאנחנו שונים. כשאני הולכת לקניות, למשל, אני צריכה לקחת בייביסיטר, כדי לא להיסחב עם הילדים בתוך כל זה. אני קיבוצניקית במקור, והחיים פה שונים בתכלית. אני לא יודעת אם לקרוא לזה מסירות נפש. כשאני מגיעה לקיבוץ אני שואלת את עצמי למה אני צריכה לגדל את הילדים שלי בלי המרחבים שאני גדלתי בהם, אבל אז אני חושבת שכאן יש לי מרחבים גדולים בנפש לתת להם".

מה אומרים החברים, ההורים?

"ברור שההורים היו רוצים לראות אותנו בגבעה מוריקה. אבא שלי מתכנן הרבה זמן לבנות לי בית ענק על גבעה בשומרון. אבל מצד שני, הם מבינים שזה צו השעה שלנו".

היו קשיים שגרמו לך לומר "עד פה"?
 

הרב בזנסון: "החידוש האמיתי של הקהילה זה זה בגובה העיניים. אני לא בא להחזיר אותך בתשובה, אנחנו ביחד. אלה שנראים כמוני ואלה שנראים הפוך כולם מחפשים את ה'. ר' נתן אמר: 'כל העולם משוגע, וגם אני משוגע'. יש כל מיני שיגעונות, כל אחד יש לו את השיגעון שלו, אבל צריך ללמוד איך לנהל את השיגעון שלך"
"בעיקר עם הילדים. צריך להעסיק אותם בלי סוף. אני לא אומרת למינדי: 'אל תסתכלי, זה לא צנוע' או 'אל תעמדי בחלון', כדי לא לתת ייחוס לשלילי. במקום זה אני משתדלת להפנות את תשומת הלב שלה, להעסיק אותה כל הזמן במשהו אלטרנטיבי".

לטענת חברי 'שיר חדש', הילדים מודעים לשליחות של הוריהם ולהפרדה הברורה בין הבית לחוץ. הם מבינים שיש אנשים שהם "לא כמונו", ושאבא ואמא באו לתל אביב כדי לשמח אותם. "פעם שאלה אותי בחורה חילונית: 'למה את גרה בתל אביב אם את דתייה?'", מספרת חנה, אחת מנשות הקהילה. "התחלתי לספר לה על הקהילה. תוך כדי זה הבן שלי, נחמן בן השנתיים, ראה אישה עצובה לידינו ושאל אותי: 'אמא, היא באיה?' (מצב נפשי שבו אדם שואל איה ה'). עניתי לו שכן. הוא ניגש לאישה, נתן לה נשיקה ואמר לה: 'לא איה, חיזוק שמחה חיזוק'. האישה התחילה לבכות, והבחורה שעמדה לידי אמרה: 'הבנתי הכל. אני לא צריכה הסבר'".

"לא היתה פעם אחת שמלכות, הבת שלי, אמרה לי: 'אמא, האישה הזו לא צנועה'", מוסיפה צופיה ליפו. "פשוט לא מתעסקים בזה. מלכות הולכת עם אבא שלה להפצות בשינקין, ודווקא התום הילדותי שלה כשהיא רצה אחרי אנשים ואומרת: 'אומץ, קח אומץ', ממיס לאנשים את הלב. הרבה יותר קל להם לקבל מילדה בת שלוש קדושה.

"מכל דבר עם הילדים אפשר ללמוד, אפילו שיושבים בגינה הציבורית עם עוד אמהות את הופכת להיות המוקד הדתי לפניות הציבור, ולהיפך, אני גם לומדת מהאמהות החילוניות מה זו השקעה בכל ילד כיחידה בפני עצמה. אחרי חמש שנים בתל אביב אנחנו נצא השנה להתרעננות של מגורים בחוות גלעד בשביל האידיאל, בשביל הילדים. אבל עוד שנה נחזור איתם ביתר כוחות".

הצייר שמנהיג קהילה

הסיבות למגורים בתל אביב מגוונות בקרב המשפחות, אך נראה כי למעשה נוכחותו של הרב בזנסון במקום היא הסיבה המרכזית להתקבצות החסידים בתל אביב. "כשפגשתי לראשונה את הרב", מספר ליפו, "ראיתי שמדובר בבן אדם שהוא ממש תלמיד חכם ועמוק עם הרבה דעת, שעם זאת הוא לוקח את העומק של התורה ויודע להוריד אותה בצורה מעשית מאוד. רב שפשוט מוסר את הנפש כדי להגיע ללבבות של הדור הצעיר".

מסירות נפש, מדגיש ליפו, זו לא קלישאה כשמדובר ברב בזנסון. הרב, עם אשתו וקבוצת תלמידים, מגיעים לכל מקום לצורך הפצה, כולל פסטיבלים כמו 'שנטיפי' ו'בומבמלה' – פסטיבלים של רוחניות קלילה הנחגגת בהפקרות מוחלטת. הרב עם לבושו החרדי ופאותיו עומד ומחלק לחוגגים את הספרים, משתדל להאיר את פניו לכל אדם ולחבק מעומק הלב.
 
"הגעתי לפסטיבל", מוסיף ליפו, "וראיתי את הרב ואשתו פשוט עומדים באמצע הפסטיבל, בתוך כל הבלגאן, ועוסקים בעבודת קודש. הרב ראה שמדובר במצב של פיקוח נפש, שיש שם מיסיונרים, וביקש להקפיץ את כל הקהילה להביא את כל הספרים שנותרו, 30 אלף ספרים. הדהים אותי לפגוש צדיק שבאמת לוקח אחריות על הדור, ועושה את זה בחן. אתה יודע שאין לו גרוש, ובכל זאת מה שהוא יכול להציל הוא מציל. הוא לא מוכן לקחת כסף מגורמים ממשלתיים, כדי שלא יהיה נגיעה בפוליטיקה, וגם כשהוא מלמד תורה זה לשמה, בלי תמורה כספית. אפילו את הציורים שלו הוא מוכר בשביל לממן את ההפצות".

בניגוד לתלמידיו, מתקשה הרב בזנסון לכנות את עצמו בכינוי 'רב'. "אני איש פשוט", הוא מדגיש כל הזמן, "אני צייר".

הרב יכול לספר איך הוקמה הקהילה?

"באמת לא היה תכנון להקים קהילה. זה אף פעם לא הוגדר כך, שאנחנו הולכים להקים קהילה שתפיץ אור בתל אביב. לא מתאים לי להיות ראש קהילה, אני לא רואה את עצמי כמנהיג. המנהיג הוא ללכת אחרי ההנהגות של רבי נחמן, להביא את האור שלו לאנשים שהם במצב של התמודדות. אז למרות שלא תכננו שתקום קהילה, החיים ביחד ייצרו משהו משותף. חשבתי שאשאר יוצא דופן בלבושי והתלמידים ילכו כפי שכל אחד מתאים לו, לאישיותו, בסוף יצא שהם לובשים מדי ברסלב, אבל זה לא כל-כך נורא להיראות דומים, אם הם שמחים בזה".

למה דווקא בתל אביב?

"דבר ראשון, יש לי פשוט אהבה ישנה לתל אביב. אבל אם אנחנו מדברים על מדידת ערכים, דווקא במקום הכי נמוך יש פוטנציאל גבוה של קדושה. במקומות רק של קדושה נוצר קיבעון מסוים; בתל אביב יש חיפוש, יש אנשים שלא אוהבים להתבלבל, מפחדים לאבד את האיזון שהם מדמיינים שיש להם כבר, סומכים על המוכר, הבטוח, הידוע, ושונאים את הבלתי מוכר. בירושלים לא זכיתי לשום כלום. לא היו כמעט ירושלמיים שהתעניינו בלימוד פנימי. גם בבית שמש אותו דבר. בתל אביב יש צימאון עצום".
מה מיוחד בקהילת 'שיר חדש'?

"כאן לא מציעים פתרון לאף אחד, לא אומרים לו מה לעשות, רוצים רק להביא לו אור והשראה. מעוררים אותו לנקודת מחשבה ורגש, ועליו לעכל את זה כרצונו. במשך השנים נוצר חוג בלתי מוגדר שטעמו מהיין של התשובה. חלק קטן המשיך לכיוון קיצוני יותר, חלק חזרו לעצמם והתפייסו עם שורשיהם, והחלק הכי קטן נשאר כגרעין ותורם לפעילות של קירוב והפצה".

משוגעים, כמו כולם

מה ההבדל ביניכם לבין שאר הקהילות הדתיות בתל אביב?

"רוב האנשים שרוצים לשרוד כדתיים בורחים מסביבה עוינת. גם הקהילות החרדיות שגרות בתל אביב הן קהילות סגורות, זה כמו לגור בחו"ל. הישיבה הדתית בתל אביב זה קומנדו, הם סיירת מובחרת של קדושה. אצלנו יש גיבורים-חלשים, יש גיבורים עם חולשות שלומדים להתגבר על חולשות".

מה צורת הלימוד בבית המדרש?

"משקיעים בלימוד החסידות בצורה עמוקה ורצינית, כמו שמשקיעים בגמרא. אנחנו מחסידי ה'חפץ חיים'; אנחנו מקפידים מאוד מאוד לא לדבר על שום קבוצה, על שום יהודי, גם בינינו. אנחנו רואים בדיבה והשמצה ההיפך המוחלט מכל העניין שלנו כאן. אנחנו לא רואים את עצמנו כהכי טובים, ממש לא. מה שחשוב מבחינתנו זה לראות את הטוב בכל אדם שאנחנו נפגשים איתו".
איך מתחברים לאנשים שנמצאים במקום נמוך כל-כך?

"החידוש האמיתי זה בגובה העיניים. אני לא בא להחזיר אותך בתשובה, אנחנו ביחד. אלה שנראים כמוני ואלה שנראים הפוך כולם מחפשים את ה'. ר' נתן אמר: 'כל העולם משוגע, וגם אני משוגע'. יש כל מיני שיגעונות, כל אחד יש לו השיגעון שלו, אבל צריך ללמוד איך לנהל את השיגעון שלך. לרפא את השיגעון זה בלתי אפשרי לפעמים. העיסוק בזה מחמיר את התסביכים. אבל אם לומדים איך לנהל אותו, אפשר להוציא דברים נפלאים".

לסיום?

"כל תקוותנו לזכות להיות ראויים לה' שבחרנו בו ולשם שבחרנו בו: 'שיר חדש', שמשמעו חיפוש אחר החידוש השייך לתקופה, יחד עם המסורת של האתמול.