בשבע 207:זה היה ביתם

הבית היפה במושב קטיף נהרס מול המצלמה בסרטו של קובי סלע. למרות זאת, מסתיים הסרט בציפייה לבניין מחודש.

אמציה האיתן , ז' באלול תשס"ו

"מה, אתה שוב חוזר לגוש קטיף ולגירוש? תן קצת מנוחה, עם סרטים לילדים וסרטים סתם בשביל הכיף. וחוץ מזה, מה פתאום אתה כותב על סרט של קובי סלע? זה בגלל שהוא חבר שלך, וכותב בטור הזה פעם בשבועיים?".

הנה, חסכתי לכם את השאלה. אבל יש לי גם תשובה. קודם כל – אלול. זמן של חשבון נפש, של ניסיון לנצל את השעות, ולא לבטל אותן על צפייה בסרט שנועד להעביר את הזמן בכיף. שנית – האירוע הטראומטי של עקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון חייב להישאר חקוק בתודעתנו, ועדיף שיצאו כמה שיותר סרטים איכותיים, ויעזרו בהנצחת ההיסטוריה כדי למנוע את חזרתה בעתיד. שלישית – וכי בגלל שקובי כותב על מוסיקה במדור זה חובה עלי להתעלם מהסרט התיעודי שעשה?!

לאחר הקדמה ארוכה זו, אנסה לתאר במילים את מה שאפשר להבין רק דרך התמונה.

משפחת לופס, אמיר וליאת, סיימו את שלב בניית השלד של בית הקבע שלהם ביישוב קטיף, כשברקע מתפוצצת הכרזתו של ראש הממשלה על התכנית לעקירת כל היישובים. לאחר התלבטות לא ארוכה (כמה שניות), החליטו להמשיך ביתר מרץ ולהשלים את ביתם – אחד היפים שנבנו בגוש קטיף. בחודש אב בשנה שעברה נאלצו לעזוב אותו, ולראות כיצד הדחפור מותיר ממנו גל אבנים דומם.

בימים האחרונים שלפני ההרס התארח בביתם העיתונאי קובי סלע, שהוא לגמרי במקרה אחיה של ליאת. כמו כל עיתונאי היה קובי מצויד במצלמת וידאו, וכך הונצחו הימים האחרונים בקטיף, לטובת הדורות הבאים. בתחילה הוא לא תכנן להפיק סרט מסודר, אולם במהלך הזמן בשלה בו ההכרה כי החומרים שבידיו מהווים חומר גלם לסרט חזק, שחייב להתפרסם ולהצטרף לשלל הסרטים המתעדים את המהלך ההיסטורי הנורא ההוא.

יכול להיות שרבים מאיתנו יצפו בסרט ויזעקו אל המסך: "מה זו הממלכתיות המוגזמת?" "מדוע להגיע להסכמה עם הצבא שאחרי מנחה עולים לאוטובוס (כשמו של הסרט)?" לזכותו ייאמר שהסרט לא מתחמק מהשאלה ומהדיון בעוצמת ההתנגדות. הדבר בולט בהגדרתו של אמיר כי הוא מקנא באנשי כפר דרום, שם נאבקו כמו שצריך. אנחנו איננו שופטים, וודאי שאיננו יכולים לדעת מה היה אם..., אך מרתק לראות כיצד מתמודדת עם השאלה הזו משפחה שורשית וותיקה, שמפעל חייה עומד להיהרס.

אל דאגה, זהו לא סרט של דיונים תיאורטיים. למרות שמדובר בקרובי משפחתו, מחזיק קובי את המצלמה ביד בטוחה ומכסה את הרגעים הקשים שלפני הגירוש. באחד הרגעים החזקים שבסרט, הילדה הקטנה מציירת ציור יחד עם החיילת שבאה להוציאה מביתה. האם, כמי שמנסה להפר את הפסטורליה המזויפת, מזכירה לה: "תני לחיילת את הציור, שתזכור תמיד את מי היא גירשה מביתה".

לאחר סיור מפורט, שבו מראה אמיר לקבוצת החיילים את כל מה שהשקיעו בבית ואלו תכניות הם עומדים להרוס, הם מבקשים במפגיע – אנחנו רוצים לוודא שהבית ייהרס לגמרי. שלא יהיה שום סיכוי שהמחבלים שרצחו את טלי חטואל (חברתה של ליאת) יוכלו לחגוג את ניצחונם בחדרי הבית שבנו.

קובי אינו חוסך מאיתנו את תמונות הדחפור שהורס את הבית היפה, אך גם אינו משאיר אותנו עם הטעם הזה בסופו של הסרט. חודש וחצי לאחר הגירוש נולד בשעה טובה בן למשפחת לופס (לאחר ארבע בנות), ותמונות הברית, בהשתתפותו של הרב מרדכי אליהו, הן המסיימות את הסרט, עם טעם של ציפייה לגאולה ובנייה מחדש של כל מה שנהרס.

"אחרי מנחה עולים לאוטובוס" – נא לצרף לארכיון הסרטים של גירוש קטיף והשומרון.