בשבע 207:'על דעת עצמי'

אבי סגל , ז' באלול תשס"ו

סוף עידן המחנאות

מזכ"ל 'שלום עכשיו' טוען, כי מחאת המילואימניקים מאורגנת וממומנת על ידי הכתומים מהימין. זאת טענה צפויה מפי ראשי התנועה המאובקת הזאת, שעדיין נמצאת אי שם בשנות השמונים של המאה שעברה, שנים שבהן אפשר היה להיות רק שמאל או ימין. ב'שלום עכשיו' עדיין חושבים, כי הפגנות ומחאות הן תמיד חלק ממאבקים של ימין ושמאל, וכי כל איש שמאל חייב להגן אוטומטית על כל ממשלת שמאל, חלשה וכושלת ככל שתהיה.

ובאמת, בימים רחוקים, הקרב על עתידם הפוליטי של ראש הממשלה ושר הביטחון היה הופך מהר מאוד לקרב בין שמאל וימין, בין המפגינים הצפויים לתומכים הצפויים לא פחות. גם חשודים בפלילים כמו צחי הנגבי וחיים רמון היו מקבלים תמיכה ציבורית מהמחנות שלהם, בימים שבהם היה לשניים בית פוליטי אמיתי. אבל בעידן הנוכחי, קשה למצוא תמיכה מחנאית של הציבור בנבחריו. כיום, מעטים הפוליטיקאים שצלייתם התקשורתית או רדיפתם המשפטית תעורר את מיצי הקיבה של בוחריהם.

בעולם שבו פוליטיקאים מזגזגים בין הקצוות הפוליטיים, ומפלגה נטולת אידיאולוגיות (כפי שהיטיב לנסח בזמנו השר מאיר שטרית) תופסת את השלטון, הפוליטיקאי הפך ליצור בודד מאוד, בלי שום גב מפלגתי או ציבורי במאבקיו התקשורתיים והמשפטיים. כי מי שמפנה לבוחריו את גבו, שלא יצפה לקבל מהם גב בעת צרתו.

מוסד מיותר, ביטול מיותר

ח"כ רוחמה אברהם הגישה הצעת חוק לביטול מוסד הנשיאות (הסעיף המרכזי: "אם אין נשיא, שיעשו ריבה"), ובאמת נראה כי אין צורך במוסד היקר הזה, שבשנים האחרונות סיפק לנו לא מעט סערות ושערוריות להתענג עליהן, משל היה מוסד המלוכה הבריטי.

ולמרות הכול, אני מתנגד לביטול מוסד הנשיאות. לא רק משום שפעולה כזאת תשאיר את קולט אביטל בפוליטיקה הישראלית, אלא גם כי נמאס לי מכל השינויים התכופים שעוברים על המדינה ומוסדותיה, ומהווים חלק נכבד מחוסר היציבות הכללי שעדיין אופף את קיומנו.

נמאס לי מהשינויים במשרדי הממשלה, מהתיקים שנתפרים לטובת האגו של פוליטיקאי זה או אחר. נמאס לי מכל הרעיונות המקסימים לשינוי שיטת הבחירות, החקיקה או המשטר. נמאס לי מכל יוזמות השלום, משינויי הגבולות, מבנייה ופירוק של בתים ויישובים כמו לגו. נמאס לי מדעות של אנשים שמשתנות לפי מצב הרוח, מהפיכת הפליק-פלאק המחשבתי לאידיאל. נמאס לי משינויים בלתי חשובים, כמו ביטול בלתי חשוב של מוסד בלתי חשוב כשלעצמו כמו נשיאות המדינה.

אנו צריכים מדינה השומרת באדיקות על מסורות חיוביות, לאו דווקא דתיות. אנו צריכים מדינה עם כללים ברורים וקבועים, מוסדות יציבים ורוח איתנה שאינה הופכת לפוסט-משהו. אנו צריכים מדינה השומרת בקנאות על מוסדותיה, ומכבדת אותם בכך שהיא ממלאת אותם באנשים ראויים. לא מוסד הנשיאות גרם לשערוריות האחרונות, אלא חוסר הכבוד הכללי לתפקיד הנשיא, שאפשר לפוליטיקאים לצ'פר בו את עצמם. ביטול הנשיאות אולי ירפא את תסמיני המחלה, אבל יתרום לתחושות הניכור הלאומי, חוסר היציבות וחוסר הביטחון, שהם המחלה עצמה.

מלכודת עכברי מחשב

אם המדורים האחרונים שלי נראים מעט שונים מהרגיל, אין זאת אלא מפני שאני מקליד אותם בשדות זרים. עדיין לא רכשתי מחשב נישא חדש במקום זה שנגנב מביתי, וככל שחולפים הימים – נראה לי כי מדובר במבצע חסר סיכוי. לא רק שיש כמות אסטרונומית של חברות ודגמים, לא רק שאני אישית לא מסוגל להבחין בין כרטיס קול לכרטיס קולנוע, אלא אפילו חבריי עכברי המחשבים כבר אינם מצליחים לייעץ לי מה לקנות. איך אמר לי אחד מהם: "אני לא בקי במחשבים של היום – אני מעודכן רק באלה מלפני חודשיים".

אני מסתכל במפרטים הטכניים של המחשבים הניידים, ומאמין בכל לבי שצריך לכלוא את מי שכתב אותם. למה להתעלל כך בלקוחות האומללים? בשביל מה צריך למלא את הדף באותיות לועזיות ומספרים, במקום להסביר בפשטות מה המחשב עושה? מאיפה אני צריך לדעת מה זה T2400, מה ההבדל בין ליבה אחת לכפולה, והאם איכות המוצר עולה ככל שהאות M מופיעה בו יותר פעמים? מדוע לא לכתוב במקום זה: "מחשב בסדר, טוב לכתיבת מדורים לעיתון, לא משהו למשחקים, אפשרות להריגת מקקים בתוספת מחיר", משהו כזה?!

את האותיות הלועזיות אפשר להשאיר למקומות שבהן העמימות חשובה, כמו מו"מ מדיני. למשל, אפשר להציע לפלשתינים זכות שיבה – אבל רק ב-130 קילושוק ולא ב-270 קילושוק, ושאחר כך ישברו הם את הראש. אבל כשאתם מוכרים מחשבים, חנויות ומפעלים יקרים – דברו חלש. אנחנו רוצים לקנות מחשב, לא להרכיב אותו. תודה וסליחה.   

חמסה עלינו

א. יפה שראש הממשלה שלנו מזכיר בכל נאום את החיילים החטופים, אבל משהו בקול שלו לא מסתדר עם הטקסט הרגשני שהוא מוציא מהפה. לי זה נשמע כמו רובוט שפורץ בבכי.

ב. שמתם לב שמאז מינויו של מאיר שטרית לשר משפטים, הוא הפך לתומך הגדול ביותר של אהוד אולמרט? חכו-חכו, בקרוב נשמע על התלהבותו המחודשת של שטרית מתוכנית ההתכנסות.
 
ג. הגיע הזמן לחוקק חוק נגד פרסום הדלפות מחקירות משטרה בתקשורת בטרם משפט. פעם חשבנו שאפשר לסמוך על חוש הצדק וההגינות של העיתונאים עצמם – טעינו, ועכשיו צריך לתקן.

ד. הנה ידיעת ספורט שהצחיקה אותי: הליך אזרוחו של כדורגלן מכבי חיפה רוברטו קולאוטי התעכב, משום שבזמנו התנהל מו"מ למכירתו לקבוצה מכסיקנית, ומשרד הפנים "חשד שמניעיו של קולאוטי אינם תמימים". וואלה? ככה אתם חושדים בספורטאי המבקש אזרחות? אתם לא מאמינים שהוא בסך הכול פטריוט ציוני נלהב?

ה. במסגרת השלמת הבורות בהשכלתי, קראתי את התרגום החדש לספרו הקלאסי של ארנסט המינגווי "למי צלצלו הפעמונים", העוסק במלחמת האזרחים בספרד. ספרים כמו זה גורמים לי לחשוב שעלי להמשיך ולקרוא רק קלאסיקות. זהו ספר נפלא ומרתק, ומומלץ לכל מי שסיפורי מלחמה עדיין לא יצאו לו מהאף.

יודע את מקומי

בניגוד למתנות ולהנחות המוזרות שאני מקבל מדי פעם מרשתות מזון ("חוברת הדרכה לשימוש בחוברות הדרכה ב-19.99 ש"ח בלבד"), דווקא בשבוע שעבר זכיתי במתנה ראויה: זוג כרטיסים חינם ללונה-פארק. מובן שלא המתנתי אף רגע, אלא עשיתי מה שכל אב מסור לשני ילדים הרפתקנים ומשועממים היה עושה במקומי: הזמנתי בייביסיטר והוצאתי את רעייתי לבילוי בפארק השעשועים הוותיק.

כשהגענו, בקושי הכרתי את המקום. בפעם האחרונה שהייתי בלונה-פארק, שמעון פרס היה עדיין פוליטיקאי זוטר וחסר חשיבות. הממ... אתחיל מחדש: בפעם האחרונה שהייתי בלונה-פארק, יכולתי לקנות קרטיב לימון בפחות מחמישה שקלים. כן, זה היה עד כדי כך מזמן.

באותם ימים, רכבת ההרים היתה עדיין חדשה ואטרקטיבית, וכדי לעלות לפילונים המתעופפים היינו צריכים להמתין שעתיים בתור. כיום, המתקנים הפופולאריים ביותר הם אלה שבית המשפט פסל לשימוש בחדר החקירות של השב"כ. אם המתקן לא יגרום לגופך להתגלגל ב-360 מעלות לכל הכיוונים, עד שלא תצליח להחליט מה לעשות קודם – לצרוח או להקיא – אז הוא לא שווה שום דבר.

אין ספק שהמתקנים בלונה-פארק רבים ומגוונים: יש 'אנקונדה' (מין רכבת הרים שהופכת את נוסעיה על הראש), 'סקיי לופ' (גלגל עם קרונות שהופך את נוסעיו על הראש), וגם 'טופ ספין' (מין ספת עינויים מודרנית שהופכת את נוסעיה על הראש). החלטנו לנסות את המתקן האחרון, בין היתר מפני שלא הספקנו לראות כיצד הוא עובד, והמסקנה שלי היא שה'טופ ספין' מזכיר מאוד את ה'טופ ספין' של היועצים הפוליטיים: אנחנו עוברים חוויית התעללות, אבל מכריחים אותנו להאמין שאנחנו נהנים מכל רגע.

עם מתקנים כאלה, מה הפלא שהלכנו לאחר מכן להירגע ברכבת השדים הישנה והטובה. כיום, איבדה רכבת השדים את קסמה, אבל בימי ילדותי היא היתה האטרקציה של המקום: היינו נכנסים למין מכונית קטנה, נוסעים בזיגזגים בלי לראות כלום, שומעים צרחות מכל עבר, ומסיימים את המסלול בתוך זמן קצר ביותר. כילד פחדתי מעט מהמתקן הזה, אך כיום זה נראה כמו משחק ילדים, בעיקר משום שהנסיעה שלנו עד ללונה-פארק נראתה בדיוק אותו הדבר.