בשבע 207:שאלת השבוע

קוראי העיתון , ז' באלול תשס"ו

שאלת השבוע: האם יש צדק בטענה שתל-אביב היא בועה שאינה נושאת בעול הביטחוני?


בין בית-השיטה לבני-ברק/ חוה פנחס-כהן, משוררת ועורכת כתב העת 'דימוי'

כל חברה צריכה שיהיו בה קטבים שונים ופינות ואפשרויות שונות של חיים ושל ביטוי. זכינו, ובדורנו יש לנו מדינה דמוקרטית וחיים עשירים ועצמאיים המאפשרים לכולנו התפתחות איש על-פי דרכו.

תל-אביב היא העיר העברית המודרנית החדשה והתוססת. מרכז תעשייתי, תרבותי וחברתי. היא הליבה של הישראליות במורכבותה. היא בהחלט סוג של מיקרוקוסמוס בלב מדינת ישראל. בתור שכזו, היא מאפשרת לאינדיבידואלים שונים לחיות בתוכה חיים מלאים. זאת מבלי להיות קשורים למשפחה או לקהילה, אלא להיות קשורים לאנשים בתחומי העיסוק והעניין שלהם. כל אלה יוצרים דימוי של "בועה", של התרכזות באני ובעצמי.

תל-אביב היתה לסמל הישראליוּת עד כי יש הטועים ורואים בה בירת ישראל. כילידת תל-אביב החיה היום בירושלים, אני מודה שחיי בירושלים היו בלתי נסבלים לולא היתה תל-אביב. אני זקוקה לה ולאפשרויותיה.

רבים מחבריי הם אנשי תל-אביב המגדלים ילדים אל תוך החברה הישראלית, על מחויבויותיה, ונדמה לי שזה הבל הבלים לבודד אותה משאר החברה הישראלית ולבדוק אותה על-פי חלקה ב"נטל הביטחוני". כל משפחה תל-אביבית נושאת בנטל הביטחוני על-פי ערכיה ועל-פי חינוכה כמו כל משפחה מבית-השיטה או מבית-שאן (ולא כמו כל משפחה מבני-ברק). תל-אביבים נושאים בנטל כמו כל האזרחים, אבל הם נטולי זהות קהילתית המעניקה להם זהות ושייכות מייחדת. תל-אביב אינה "בועה", היא מקום של אנשים.

תל-אביב חיה בזכות עלי/ ד"ר גדעון ארליך, גמלאי מדעי המחשב בר-אילן ותושב נגוהות
 
ברור שהשאלה לא מכוונת לעיר אלא לתושביה. הדן בשאלה כזו חשוף לשני כשלים: היגררות אחר מקובלות וחשש מאמירת האמת. דוגמה לכשל הראשון: ברור לכולם שתושבי עיר גדולה הם חומרניים, מנוכרים איש לרעהו ונחשבים אטומים לקיומו של האחר. אלא שבמציאות, כשצעירים מצליחנים העובדים במרכזי שליטה בחברות ענק נמלטו על נפשם במורד המדרגות של בנייני התאומים, הם נתנו זכות קדימה לנכים, לפצועים ולמכבי האש. דוגמה לכשל השני: בספר 'מתחת לקו הפעמון' הובאו ממצאי מחקרים שלפיהם רמת האינטליגנציה של היהודים גבוהה בין חצי סטיית תקן לסטיית תקן שלמה מאשר בין הגויים. דהיינו, הבדל משמעותי ביותר. כשהדברים צוטטו ב'מקור ראשון', הממצאים מותנו וניכר שהכותב חשש מהצל של עצמו.

הקשר בין מספר נופלים גדול כמו 117 הבחורים שנפלו זה עתה במלחמת ארבע-אמהות לבין רמת ההתנדבות ברור. היחידות אינן בנויות לפי מקומות מגורי החיילים, ולכן טעה ד"ר יגיל לוי כשאמר ל'בשבע' שהעובדה כי רק חלק מהיחידות השתתפו בלחימה מונעת הסקת מסקנה על ההשתתפות בנטל הביטחוני.

מספר הנופלים ממגזר מסוים הוא משמעותי אם המגזר איננו זעיר. שלושה נופלים מהיישוב עלי לעומת שניים מתל-אביב הוא ממצא מרשים, אך העובדה שסך הנופלים מהאוכלוסייה הדתית עולה פי כמה על הנופלים מתל-אביב משמעותית הרבה יותר. האמירה שתל-אביב חיה בזכות הלוחמים הדתיים ובזכות לוחמים ממגזרים אחרים נשמעת אולי דמגוגית, אך היא נכונה. אמירה מקבילה, "הדתיים חיים בזכות החילונים", אינה נכונה, למרות שהיא מקובלת כלגיטימית.

קביעת האלוף שטרן שאין כמעט נופלים מתל-אביב וקביעת ד"ר יגיל לוי ש"הצבא עובר תהליך של הישענות על הדתיים-הלאומיים, המתנחלים ואנשי הפריפריה" – אין בהן חידוש. כבר לפני מספר שנים פורסם שרמת ההתנדבות בסדר יורד היא: יישובים דתיים, תיכונים דתיים עירוניים, מושבים וקיבוצים חילוניים, עירונים מקצועיים ועירונים עיוניים.

להבנה מלאה יותר של התופעה יש לבדוק את יכולות ההתחמקות משירות צבאי ואת המערכות הערכיות במגזרים השונים.

הבועה מכסה בקושי רחוב/ עו"ד עקיבא נוף, פזמונאי, לשעבר ח"כ מטעם הליכוד, יליד תל-אביב

תל-אביב ואנשיה אינם בועה. תל-אביב היא הלוז, המקרין והיונק אל ומאת המדינה כולה.

כאן מרכז העוצמה של עשייה בתחומי החומר, התרבות והחברה. ככזו, תל-אביב משפיעה על הכלל ומשמשת מושא לשאיפות ההידמות, ואף כסמל שפגיעה בו היא חלומו המתוק של האויב. מבחינה זו, אפילו נהנתנות, ככל שיש בה, גם היא חלק מהעוצמה ומייצר החיוּת. המועדונים ובתי השעשועים של תל-אביב גם הם הינם עמוד בין עמודי הבניין של כוח העמידות ותאוות הקיום של מדינת היהודים כמדינה נורמלית, מושכת.

בקשת הרחבה של אורחות חיי התל-אביבים, יש גם כאלה המתחמקים מלשאת בעול. כאלה יש בכל מגזר. בקיבוצים יש כאלה המכסים את השתמטותם במסכה של סרבנות אידיאולוגית, ואנו לא נזקוף עוונם לכלל הקיבוצניקים, הנותנים את מיטב אונם בצה"ל. הנה, ביישוב הקרוי פריפרי קרית-גת, קפץ עכשיו אחד מאלה שהתקרבו מאוד לקו הגמר של תחרות 'כוכב נולד', והצהיר הצהרה מבעיתה, כי אין בדעתו "לבזבז את זמנו" בשירות צבאי. היש בכך כדי להאפיל על תרומתם המופלאה של תושבי קרית-שמונה או של חיילי היחידות הקרביות מעיירות הפיתוח?

מספר עולים חדשים צובאים בימים אלה על פתחי שגרירויות קנדה ורוסיה, ברצון לרדת מן הארץ. האם יש בכך כדי להמעיט את גודל ההקרבה של היבגנים והסשהאים במערכות ישראל?

כך גם השינקינאיות כתיאור. היא מקיפה רק קמצוץ, שקולו רב בתקשורת, אבל הוא בלבד, אותו תיאור המוגדר כשינקינאיות, אינו אלא בועה צמוקה, שאינה בולעת בתוכה את הרוב המכריע של תושבי תל-אביב. אלה ממשיכים להיות תושביה של העיר העברית הראשונה בדור התחייה, עם כל משמעותו ומחויבויותיו של תואר זה לגביהם. 
   
מי המכנה את תל-אביב ותושביה בועה נרתם בכך לשירותם של ניהיליסטים מועטים, הרוצים להאדיר עצמם על-ידי הצגת הכלל כדומה למיעוט הזניח, ולמתוח את בועתם על העיר כולה. שינקין, כתופעה, איננה תל-אביב. שינקין כתופעה, אפילו איננה כל  שינקין.

הבעיה היא שורשית יותר/ הרב ספי שרמן, מנהל תיכון ראשית בתל-אביב
 
לעניות דעתי, בגדול אין ממש בטענה זו, אם כי אני סובר זאת לא מבחינה מדעית אלא מתוך תחושה אישית שלי כאיש חינוך בעיר תל-אביב.

אני יודע כי בשנים האחרונות עשו עיריית תל-אביב ומובילי החינוך בה רבות על-מנת לחזק את תחושת השייכות לעם ולארץ, ובתוך זה חיזקו את הגיוס לצבא ואת ההכְוונה לשירות משמעותי בו.

מובן שלא צריך להתייחס לעיר תל-אביב במנותק מההקשר הכלל-ארצי, ובטח לא כבועה בהקשר זה. בהשוואה לערים גדולות אחרות, אינני בטוח כי אחוז הגיוס בה נמוך באחוז משמעותי, ובכלל זה ההתנדבות ליחידות הקרביות.

בבית-ספרי יש מכללה להנדסאים במסגרת העתודה, וגם אותם אנו דוחפים לשרת שירות משמעותי ביחידות מיוחדות על-מנת לתרום את המרב לעם ולמדינה.

במלחמה האחרונה אכן בלטה העובדה כי בין הנופלים לא נמנו רבים מתושבי תל-אביב, אך אינני חושב כי הפרט מעיד על הכלל.
קיים משבר גדול של מנהיגות וערכים בעם ישראל, וזה הנושא שבאמת מעסיק אותנו, ודאי יותר מבעיות וקשיים של עיר כזו או אחרת. האתגר החינוכי המרכזי של העת הזאת הוא לעסוק בזהות היהודית ולהעצים אותה כזהות המחייבת יצירת חיים משותפים בארץ, ובטח שלא להטיח ביקורת זה בזה.

אני מקווה כי יסכים איתי גם האלוף אלעזר שטרן כי הבעיה הרבה יותר עמוקה ושורשית, ולכן צריך עכשיו להתרכז בערכי הליבה הציוניים והיהודיים, במחויבות שהם יוצרים בציבוריות הישראלית. רק מחויבות זו, המביאה לאכפתיות, יכולה להוביל לשירות משמעותי בצה"ל.

לתקן את הרוח הרעה/ מנחם בן, מבקר ספרות ותרבות ב'מעריב'
 
ראשית, במלחמה האחרונה בלטו הנופלים הגיבורים מקרב הקיבוצים, ההתנחלויות והעולים החדשים, אבל צריך להיזהר בדברים האלה. יש גם לא מעט תל-אביבים שמשרתים ביחידות קרביות, אז יש כאן פגיעה שצריך לתקן.

שנית, צריך לזכור שעם כל החשיבות של השירות הקרבי, יש אפיקים נוספים לתרומה ציבורית. העובדה שאנשים הולכים לצבא בגיל צעיר יכולה לפגוע במסלול היצירתי שלהם. כך שאם יש תל-אביבים שהשתמטו מהשירות שלהם ובמקום זה תרמו תרומה משובחת במוסיקה למשל, כמו אביב גפן, אז צריך להתייחס לזה כמו אל דחיית השירות של תלמידי ישיבות חרדים. חלק מהמשתמטים הם אנשים שפשוט לא יכולים לעמוד בעומס הצבאי והם מתפתחים בכיוון יצירתי תורם.
 
ברור שיש רוח רעה בתל-אביב: יש ריבוי הומוסקסואלים, משתמטים ונוטלי כדורים פסיכיאטריים בתל-אביב, כל מיני אנשים שלא בטוח שהצבא עצמו היה רוצה אותם. אחת ההוראות בתורה היא "כל הירא ורך הלבב ישוב לביתו פן ירך את לב אחיו"; הצבא בעצמו לא מעוניין מטבעו במי שלא מעוניין. 

צריך לבוא תיקון כללי גדול בתל-אביב מבחינת מערכת החינוך, שם מקור העניין, וגם בערכים של התקשורת ובדגשים שלה. אבל לא הייתי ממהר לגנות. אלעזר שטרן עשה את זה בצורה קצת מגונה ולא רגישה. הדרך לומר את הדברים צריכה להיות יותר אוהבת וכואבת, לא באיזו לשון האשמה כללית, שפוגעת בתל-אביביים הקרביים, ויש כאלה. ויש גם חללים וגיבורים ופצועים תל-אביבים, שבהם זה ודאי פוגע. הרי הם חלק ממערכת, ומה שצריך זה לתקן אותה. אבל צריך גם להבין את חשיבותה: היא תורמת לחופש של חיינו.

אני בעד להבין את רוח העניין באופן כללי ולא לגנות ממקום פטריוטי וצבאי צר מוח. אבל אין ספק שיש בעיה. איבדנו קצת את משמעות המושג גיבורים בעיקר באזורים כמו תל-אביב. מי שאחראי לזה הם אנשים כמו ישעיהו ליבוביץ', שאמר דברים נוראיים, ביניהם שהיהדות, לטענתו, לא העריכה מעולם גבורה פיזית, אלא רק רוחנית. כאילו שלחרף את נפשך מול האויב זה לא גם גבורה רוחנית.