בשבע 207:צו 8 לאוהלה של תורה

איך יכולים חובשי הכיפות הסרוגות לדבר על הקיום הרוחני של עם ישראל ובאותה נשימה לתבוע מהחרדים להתגייס?

רבקה יפה , ז' באלול תשס"ו

ושוב, כמו בכל פעם שישראל נלחמת על חייה, אני שומעת את הקולות המגנים את בחורי הישיבות על כך שמקומם נפקד מבתי הקברות הצבאיים, שהם משתמטים, שאינם נושאים בעול כמו כולם – ומתקוממת. גם לי יש בנים לוחמים שקיבלו צו 8, אבל ברור לי שכדי לנצח הם זקוקים לאחיהם שמשרתים במודיעין ובממר"מ ובישיבות. כן, גם בישיבות. ללמוד תורה זו אינה השתמטות, כי אם שירות לא פחות חשוב מלחימה בלבנון.

הכי קשה לי עם הכיפות הסרוגות, שתוקפים את החרדים על אי גיוס לצבא. בעיני דומה הדבר לאחים שיוצאים למלחמה, מחלקים ביניהם תפקידי לוחמה וארגון וממנים אחד מהם שיישאר בבית המדרש ויישא את ידיו לשמים כמשה בשעתו. האם הגיוני שבתום הקרב יבואו אליו בטענות על כך שהוא נשאר באוהלה של תורה, ואילו הם מתים במלחמה? הרי הוא נתמנה על-ידם.


נראה לי שיהודים מאמינים, עם כיפה ובלעדיה, צריכים לרצות – לא רק להסכים – שחלק מסוים מעם ישראל יישא בנטל לימוד תורה רציני. לא כל אחד יכול או רוצה לעשות זאת. נראה שרוב הצעירים הדתיים אינם מוכנים לכך, לא בגלל ששקלו והכריעו ששירות צבאי חשוב יותר, אלא כי הם מעדיפים לשרת בצבא. גולני יותר אטרקטיבי מבבא קמא
לפני שנתווכח אם אמנם רצוננו למנות אותו שיישאר בישיבה, בואו נכיר בכך שכרגע, בהכרעה דמוקרטית, בחורי הישיבה פטורים משירות. סליחה, לא פטורים אלא מצווים להישאר בישיבה, להתפלל וללמוד תורה. מבחינתי, זה חלקם במלחמה על ביתי, על ארצי, על משפחתי, וזה מה שאני מצפה ורוצה שהם יעשו למען השלום והביטחון האישי שלי.

כאשר חילונים מתקוממים נגד פטור לבחורי ישיבה, אני יכולה להבין את מורת רוחם. הם אינם מאמינים בבורא עולם, ואינם מבינים את הערך של לימוד תורה ותפילה. מבחינתם, צה"ל לבדו מנצח את המלחמה, ואין שום צורך שאחד האחים יישאר בבית המדרש. אבל איני מבינה דתיים, מהסוג שנמנה על קוראי 'בשבע', שמתריסים כנגד הציבור החרדי ובחורי הישיבות וקוראים להם להתגייס. וכי לא ברור לכל יהודי מאמין, שנחוץ יותר מאשר צה"ל חזק כדי לעמוד מול האיום של מדינות ערב?

הטענה של חלוקה שווה בנטל אינה מעשית כלל. אין חלוקה שווה ולא יכולה להיות. יש לוחמי שדה ויש נהגים וטבחים ואנשי מנהלה וגל"צניקים וקציני דת ואנשי מחשבים. ואכן, יש גם לומדי תורה, שזה תפקידם בכוח המגן על המדינה הקטנה שלנו. העובדה שחלקם מנוכרים לרעיון הציוני ואינם רואים את עצמם כחלק מהמדינה אינה משנה את העובדה שתרומתם נחוצה ומכריעה לקיומנו.

אלו שאינם לומדים ואינם מתגייסים לשירות מקוצר או לשירות מילואים הם פושעים וטפילים. יש חרדים כאלה. הם דומים למשתמטים ממגזרים אחרים, וגם האחוז שלהם באוכלוסיה דומה. אישית, אינני חושבת שאפשר להכריח מישהו להתגייס בניגוד לרצונו. לא אם הוא אמן פציפיסט, לא אם הוא הומניסט שמתנגד ל'כיבוש' ולא אם הוא חסיד בעלז או סתם אגואיסט עם זקן שמשתמט כדי לעשות לביתו. אבל זה כבר עניין של חינוך ושל אכיפת החוק.

אותי מעניין העיקרון עצמו, ההכרה בנחיצות של לומדי תורה וההבנה שהם שליחים של עם ישראל, בדיוק כמו כל חייל. לפני שמישהו מתעצבן על כך שהם לא מתים בשדה הקרב והאמהות שלהם לא דואגות, שיעצור רגע וישאל את עצמו כמה באמת הוא מאמין שהקב"ה מנהל את העולם, ולא אולמרט, נסראללה או דבליו בוש. כמה באמת חשוב לו הקיום הרוחני של עם ישראל, לא רק כמילים יפות אלא כידיעה נתונה, שבלי תורה גם לא צריך שלום וביטחון.

נראה לי שיהודים מאמינים, עם כיפה ובלעדיה, צריכים לרצות – לא רק להסכים – שחלק מסוים מעם ישראל יישא בנטל לימוד תורה רציני. לא כל אחד יכול או רוצה לעשות זאת. נראה שרוב הצעירים הדתיים אינם מוכנים לכך, לא בגלל ששקלו והכריעו ששירות צבאי חשוב יותר, אלא כי הם מעדיפים לשרת בצבא. גולני יותר אטרקטיבי מבבא קמא.

יותר דתיים מעדיפים שירות צבאי מלא על פני אלו שמבכרים לימוד בישיבה, בין בכולל בין בהסדר. שילוב בין לימוד תורה וצבא הנו מצב אידיאלי כשרבים נוהגים כך, אבל כשמסה כה גדולה בעם מנוכרת לחלוטין מתורה ויהדות נחוץ איזון, בדמותם של בחורים שהישיבה היא כל עולמם. לא לסירוגין ולא עם הפסקות, לא זמני ולא גם וגם.

המצב שמדינת ישראל נקלעה אליו היום ממחיש לנו יותר מתמיד את האמת האחת היציבה, שאין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים. כשאנחנו מוותרים בהבל פה על אוגדת לומדי תורה לטובת אוגדת לוחמים נוספת, אנחנו חוטאים באותה יהירות שבה מואשמים אולמרט וחלוץ. "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלין".