בשבע 207:עת נובע

כתב העת 'מבוע' מעניק במה ליצירות יהודיות, החל בפרשנות צורנית לרב סולובייצ'יק וכלה בפשקעוויל היתולי.

שמואל אדלמן , ז' באלול תשס"ו

'מבוע', כתב עת ליצירה יהודית, גיליון מה
קרדיט:

פריצת כוחות צה"ל לכלא יריחו לפני כמה חודשים ותפיסת רוצחיו של השר רחבעם זאבי הי"ד הזכירה לנחמה אבן-חן נשכחות. הכלא ביריחו היה אחד התחנות שבהן עברו בעלה, יעקב אבן-חן ז"ל, וחברו יעקב בן סירא כשבוים של הלגיון הירדני לאחר נפילת גוש עציון, ערב הכרזת המדינה.

אבן-חן היה המייסד והעורך של כתב העת 'מבוע', כתב עת ליצירה יהודית היוצא לאור פעמיים בשנה. נחמה אבן-חן, העומדת בראש עמותת 'מבוע' ומקדישה מזמנה כדי להוציא לאור את כתב העת שאותו היא רואה כצוואה הרוחנית של בעלה, ביקשה לשלב בגיליון קטעים מיומנו המתעדים את תיאור הצלתו הפלאית בידי זקן ערבי מסתורי בכפר עציון מהטבח שערך הלגיון בלוחמים שנכנעו, ואת דרכו הארוכה אל השבי המאיים כאשר בכל תחנה מוטחת בהם אשמת דיר יאסין וקריאות שנאה.
אולם מבלי שהתכוונה לכך, פרסום כתב העת בסמיכות לחטיפות החיילים והמלחמה בצפון נוסכת בקטעי היומן המתפרסמים משמעות של פרספקטיבה היסטורית שאינה מאפשרת להימלט מהשוואה בין התקופות. 

לכתב העת 'מבוע' יש ותק של כארבעים שנה. מייסדו, יעקב אבן-חן (אדלשטיין), היה חבר בכפר עציון והוציא תחת ידיו כ-16 ספרים, שהאחרון שבהם: 'רב ומנהיג' הוקדש לרב קוק זצ"ל. כתב העת נוסד בתקופה שבה ספרות דתית היתה עדיין נדירה, מתוך כוונה לתת במה ליצירה יהודית וליוצרים בראשית דרכם. בעבר מצאו בו מקום יצירות של הרב סבתו, הרב שטיינזלץ, חיים באר ועוד.

לשאלה מהם גבולותיה של יצירה יהודית ומה ראוי להיכלל תחת ההגדרה הזאת קשה למצוא תשובה חד-משמעית. אולי בשל כך לא ניתן למצוא נושא מאגד בגיליון החדש של 'מבוע', אלא טווח נושאים רחב ביותר. ניתן למצוא בו סיפור קצר של מיקי שיינפלד, הקורא אל המוזות שידריכו אותו במסעו, כמה שירים של יוצרים שונים, ולצדם תמונות והסברים על יצירות ציור ופיסול של בנות המגמה לאמנות באולפנת נווה חנה, שמהוות הצצה עכשווית לעולם המורכב של הנוער הדתי.

מקורות ההשראה לקוחים בין השאר מנוף הרי חברון, כמו בציורי הנוף של לינה פרקש,  מאדפטציה צורנית לכתבי הרב סולובייצי'ק, כמו ביצירה של רעות ניסן, הבנויה מ-12 מבנים פירמידליים ומבוססת על הספר 'דברי הגות והערכה', או מאירועי גירוש קטיף, כמו ביצירת החול של מעיינה לונסקי.

מי שמחפש דברים קלילים יותר יוכל ליהנות מאוסף כרזות הקיר (פשקעווילים) ההיתוליות שכתבו מויש קופל ודני גוטמאכר, המצליחים לחקות את הז'אנר בצורה ובתוכן טובים עד כדי כך שהפאשקעוויל ההיתולי האוסר בחרם חמור שימוש בכסף ציוני מצא את דרכו ב-1985 אל עמודי החדשות של העיתון 'דבר'.

ד"ר פסח ליכטנברג קורא שלא לדחות את המשוגע אלא להקשיב לו, ובתוך כך פותח דיון חברתי מעמיק על היחס בין החברה לפרט. מי שאוהב ספרות יוכל למצוא מכתבים של דויד פרישמן מראשית המאה ה-20, המתייחסים אל הספרות המתחדשת ונראים אקטואליים גם היום. בלשון עשירה וצינית מתאר פרישמן כיצד בעבר התפלל לאל שייתן לעם משוררים, ואילו כעת הוא מבקש "שאותם המשוררים הליריים... יהיו דרך אגב גם אנשים בעלי כישרון, ולא יהיו רק מפטפטים ומהגים".

עורך 'מבוע', יהושע גרינברג ביקש ללכת צעד אחד קדימה בתחימת הגבולות, ופתח שער למאמרו של יונתן ונטורה, הדן בספר קהלת בתפיסה הפרוטסטנטית ומלווה בהערות של הרב בני קלמנזון, חבר המערכת.

בעידן רדוף רייטינג נגזר על כתב עת שכזה להישאר תלוי בתקציבים ולהיקרא על-ידי קהל מצומצם של קוראים, ועם זאת מדגיש העורך כי היה רוצה להרחיבו. "אני מעוניין שכתב העת ייתן במה לכותבים מתחלפים וליצירות המגיעות מלמטה", אומר גרינברג, אך לא במחיר הפיכתו של כתב העת ל'עממי'.