גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 208ראשיהפצה

מכתבים - מכתבים למערכת

07/09/06, 14:11
קוראי העיתון

לומדים ונלחמים (בתגובה ל'צו 8  לאוהלה של תורה', גיליון 207)/ אריה בן, בית שמש

ההנחה של הכותבת היא שהקיום הרוחני של עם ישראל תלוי בתלמידי הישיבות החרדיות היא חוסר הבנה מהותי בנוגע לקיום רוחני של שיבת ציון האחרונה. אין קשר בין לימוד תורה רציני לבין השתמטות מהצבא. הציבור הסרוג כבר הוציא מתוכו גדולי עולם, רבנים וראשי ישובות ששירתו בצבא, נלחמו במלחמות והקימו ישיבות לתפארה.
 בכל דור היו רבנים ופוסקי הלכה מתעסקים גם במקצועות החול. רק בדור האחרון נוצר מצב שבו לתלמידי הישיבות יש פטור גורף. הכל תוצאה מפחד החילוניות. כל מלחמות ישראל בדור האחרון מוכיחות שגם מי שסומך על אבינו שבשמים חייב לצאת לצבא. והמלחמות האחרונות הן כאלו שאפילו "חתן מחופתו" חייב להשתתף בהן.

ידיו של משה לא היו מנצחות אם יהושע לא היה בוחר אנשים ויוצא לקרב.

אביב גפן הוא דוגמא? (בתגובה לשאלת השבוע, גיליון 207)/ משה בודק, חיפה

לשאלה האם יש צדק בטענה שתל אביב היא בועה שאינה נושאת בעול הבטחוני מגיב מנחם בן וטוען כי העובדה שאנשים שהולכים לצבא בגיל צעיר, יכולה לפגוע במסלול היצירתי שלהם. כדוגמה הוא מביא דווקא את אביב גפן שלדעתו תרם תרומה משובחת למוסיקה.

גפן הוא הדוגמה הגרועה ביותר. בשעתו השתמט  גפן משירותו הצבאי בטענה כי יש לו "מקרה גב". חרף זאת פזז וכרכר בהופעותיו הפומביות. בנוסף, בכל הזדמנות השמיץ, חירף וגידף את קציני וחיילי צה"ל .

כדאי לדעת שרבים מהנופלים במערכות ישראל היו בעלי כישרונות בכל תחומי החיים, אך למרות זאת חירפו נפשם וחשו לעזרת ד' בגיבורים.

כדי לשכנענו כי ניתן להשתמט מביא בן את דברי הכתוב בפרשת שופטים "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו".

חבל שמנחם בן לא העמיק בכתוב כי אז היה מגלה שמדובר רק במלחמת רשות. אך במלחמת מצווה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.  לצערנו כל מלחמות ישראל מאז הקמת המדינה ועד ימינו הן מלחמת מצווה.

הלב הכתום של המחאה/ יונתן גורמזנו, פתח תקוה 

על רקע המחאות שדורשות ועדת חקירה, הפרשנים והמרואיינים  מדגישים שלא מדובר במחאה "כתומה", כלומר שזאת מחאה של אנשים "בקונסנסוס ולא פנאטים" ולכן ראויים להישמע. מדבריהם משתמע כאילו הציבור הכתום חטא כשעמד בפרץ נגד גירוש אחים, החרבת קהילות וביזוי המתים.

צריך להגיד בבירור שצבא שמגרש אחים הוא כלי שבור, שקצינים שמתקדמים על ידי חנופה לשלטון ואכזריות לאחים חלוצים לא יכולים להוביל לניצחון נגד אויבים; שממשלה שרוצה להוכיח שאפשר לנהל מלחמה מהמרחב המוגן לאחרי הגדר וללא עומק אסטרטגי מרמה את הציבור.

האמירה של אולמרט "שניצחון במלחמה ייתן מנוף להתכנסות" הסגירה את הקונצפציה, זאת לא  היתה אמירה שולית.
די לחנופה. אי אפשר להבין ולתקן את המצב בלי להתבונן בהחרבת גוש קטיף אשתקד. לכן, הכתום הוא לב העניין ולב המחאה.

ארץ ישראל זה כאן? (בתגובה ל'צריך עיון', גיליון 206)/ צבי מלאכי, לוד

בהתייחס לראיון עם הרב ליכטנשטיין יש להבהיר את התפישה העיקרית שמאחורי דמותו, והיא המסבירה את גישותיו הקונטרוברסיאליות-בעינינו:

בביקורי בבוסטון לפני שנים אצל הרב טברסקי זצ"ל, גיסו של הרב ליכטנשטיין יבל"א, נשאל הגרי"ד סולובייציק זצ"ל  כיצד העם היה שמוכן ל"ויהי בנסוע הארון", למסע לא"י, הפך פתאום ל"ויהי העם כמתאוננים" וכל המהלך נשתנה ונעצר. הרב השיב כי אילו היה נכנס משה לא"י היה איחוד של המנהיג, התורה והארץ. ברגע שמשה לא נכנס ארצה, נתברר כי אפשר לחיות עם התורה בחו"ל – 'ארץ ישראל' יכולה להיות גם בארה"ב, למשל.

בכך איבדה א"י את בכורתה ומדינת ישראל – את משמעותה הדתית, ואינה פעמי משיח, לדברי הרב ליכטנשטיין. לכן, לשיטתו, גם אין חשיבות לשטחים ואפשר למוסרם לערבים.

חכמות, היזהרו בדבריכן (בתגובה ל "סדר נשים", גיליון 207)/ סלביה חזן, ירושלים  

בתחילת הכתבה משווה הכותבת את הרבנית לסבתה. סבתה של הרבנית אמרה רק תהילים, ואילו נכדתה משוכללת יותר היא אפילו מוסרת שיעורים במסכת  כתובות.
 אינני  מכירה את הרבנית, אך בטחוני שכשהסבתא אמרה תהילים היא שפעה דמעות כמים והתכוונה בכל הפרושים, לא פחות מהנשים בדורנו שכבר מתקדמות הלאה, אך העיקר נותר מאחור.
מבין השורות ניתן היה לראות נימה שקצת מזכירה את הרפורמים: להכניס נשים למנהיגות הרבנית , חלוקה שווה וכו'. מיותר לציין שהאיסור ללמד נשים גמרא  אינו דבר של מה בכך. הרי כתוב בפרוש: "כל המלמד בתו תורה כאילו למדה תפלות".
ההיתרים לנשים ללמוד תורה ניתנים על ידי פוסקי הדור לכל עניין לגופו. כמו כן  יש להקל בלימוד עצמו, אך ללמד אחרים ע"' אישה  יש בזה ספק גדול.