גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 208ראשיהפצה

'על דעת עצמי' - על דעת עצמי

07/09/06, 14:11
אבי סגל

בידיים קשורות

מחקרים מדעיים מוכיחים, כי כל הפגנת מחאה נגד ממשלת אולמרט מאריכה את ימיי בשעתיים. בינינו, כמה הנאות כבר יש לבנאדם בעולם הזה. חבל רק שהמחאה עצמה מגובבת ביותר מדי טענות, והיא מזכירה מחאה של אוהדי כדורגל נגד המאמן - כשהם מתלוננים בבת אחת על ההפסד במשחק ועל מחירי הכרטיסים. במצב כזה, צריך כאן מישהו מבוגר (אני! אני!) שיעשה קצת סדר.

ישראל נכשלה במלחמת לבנון 2 – לא בגלל המחסור בציוד או באוכל, לא בגלל שלוחמי היבשה נכנסו באיחור, לא בגלל חוסר הניסיון של עמיר פרץ וגם לא בגלל המניות של דן חלוץ. כל הבעיות האלו חשובות, כולן גרמו נזק ואת כולן צריך לתקן בהקדם האפשרי. אבל אפשר היה לנצח במלחמה הזאת למרות הכול, ואז הכול היה נשכח ונסלח – כפי שקרה בוודאי עם אינספור פאשלות מבצעיות וארגוניות במלחמות מזהירות ובמבצעים מוצלחים של ישראל.

לא, הבעיה המרכזית של המלחמה הזאת היתה הקונספציה של ניצחון בידיים קשורות. הכישלון המוחלט היה בהנחה כאילו אפשר לנצח מלחמה עם פינצטה, עם מינימום פגיעה באזרחים, עם פתיחות תקשורתית חסרת גבולות, עם לוח זמנים מוכתב, עם התאמצות יתר לרצות את העולם ("אין לנו כוונה לכבוש את לבנון"), עם תמונה של קופי אנאן כשומר מסך, עם התנצלות על כל טעות, עם מוסר נוצרי (כמו לא להפגיז בתים גם לאחר שתושביהם נדרשו לעזוב), עם מטרות מלחמה גמישות מדי, ובקיצור – עם כל האלמנטים הסותרים את הסטיקר "ישראל חזקה".

הידיים הקשורות הן שהכשילו את המלחמה עוד לפני שפרצה, ושום תוספת בציוד, במנות האוכל, במספר הלוחמים או בניסיונו של הרמטכ"ל לא היתה מועילה כאן. ולכן, אולמרט ופרץ אולי צריכים ללכת, אבל גם מחליפיהם ומחליפי מחליפיהם יצטרכו ללכת הביתה מאותה סיבה. כי זה לא באמת משנה מי מנהל כאן את העניינים, כל עוד אנחנו עדיין שבויים בידי מוסריות מוגזמת, דמוקרטיה מזויפת, מדיניות פנים מושחתת ומדיניות חוץ מפוחדת. באותן ידיים קשורות, אנו עומדים להפסיד גם את המלחמה הבאה, גם אם יתפטרו כאן עוד אלף ראשי ממשלה ואלפיים שרי ביטחון.

ועדת חקירה ממלכתית, למרבה הצער, תתמקד בוודאי בנקודות הפחות עקרוניות. אף אחד לא יעיף את ראש הממשלה בגלל שסירב להפציץ בתי אזרחים בלבנון. אם אולמרט ילך הביתה, זה יקרה מסיבות אחרות לגמרי. אבל אין דבר - אני לא בררן.

והפרחים למופז

יש להניח, כי תוצאות המלחמה היו זהות אפילו אם בראש צבאה היה עומד עדיין משה 'בוגי' יעלון. יעלון עצמו, מסתבר, חולק על הנחה זו, ולכן הוא מרשה לעצמו כיום לתקוף את הניהול הכושל של המלחמה, בדיוק כפי שהוא נוהג מדי פעם לתקוף את ההתנתקות. בעמדת הפרשן, אתה מבין, הייאוש נעשה יותר נוח.

יש לקוות, כי מר יעלון זוכר לשלוח מדי חודש פרחים לשר הביטחון הקודם, שאול מופז. אם לא הוא, היה יעלון נושא על גבו את קופות השרצים של העקירה בדרום והמלחמה בצפון, קופות המכבידות כעת על גבו של דן חלוץ. אזהרותיו של יעלון לפני ההתנתקות הפכו אותו ל"בוגי שלנו" בעיני הימין. אבל אסור לשכוח לאיש את מוכנותו להחרבת גוש קטיף, את העלבון שהפגין כשנמנע ממנו אותו תענוג, וגם את ארבע השנים שבהן לא התכונן צה"ל למלחמה בצפון. בוגי אולי לא יצטרך לדבר בפני ועדת החקירה, אבל גם בפני התקשורת ראוי לו לשמור על שתיקה.
 
ושבו בנים עם גבולות

לפני שאסביר כאן מדוע לא הייתי בעצרת ההזדהות עם חטופי צה"ל בכיכר רבין, אני מבקש להדגיש כי אני תומך בכל לבי בכותרת של העצרת – "ושבו בנים לגבולם". אני בכלל בעד חירות, שלום ואחווה, וגם תומך בשוויון, בחופש הביטוי, באהבה ובעבודת ה'. אני מתנגד לניצול, שחיתות וצביעות, שונא שקרים, אבל אוהב מאוד צמחים מוגנים. ואני גם בעד מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.

אני גם רוצה לציין, לפני שאכתוב לגופו של עניין, שאני מעדיף לדעת למי מכוונת העצרת שאני הולך אליה. לממשלה? לחיזבאללה? לאו"ם? לחטופים עצמם? זה לא שאני מזלזל בהפגנת הסולידאריות עם המשפחות, אבל הייתי מעדיף להגיע לעצרת עם כותרת ממוקדת יותר. מה דעתכם על "ושבו בנים לגבולם וראש ממשלה לביתו"?

אבל אם כבר כותרת ממוקדת, עדיף היה שתבהיר בדיוק באיזו דרך אמורים הבנים לשוב. יש לי מספר כותרות נהדרות לעצרת המונים: "ושבו בנים לגבולם על ידי הפגזת החיזבאללה"; "ושבו בנים לגבולם, אבל לא בכל מחיר"; "ושבו בנים לגבולם, אבל לא באופן שיביא לחטיפות נוספות – כפי ששובו של אלחנן טננבאום לגבולו הביא לחטיפת בנינו". טיפה ארוך, אבל מוסרי ומובן לכולם.

ואחרי ההקדמה הארוכה הזאת, הגיע הזמן לכתוב מדוע לא הגעתי לעצרת בשבוע שעבר... טוב, אולי בפעם אחרת.

חמסה עלינו

א. זה רק אני, או ששלי יחימוביץ' היא הדבר הכי טוב שקרה לאחרונה לנשיא משה קצב? 

ב. נכון, כולנו מתרגשים לשמוע בפעם המיליון את קולו של רון ארד מסוף שנות ה-80. אבל האם לא הגיע הזמן שערוץ 10 ישדר צילומים חדשים, מסעירים ובעלי ערך חדשותי לא פחות? נגיד, דרשת הבר-מצווה של רון ארד?

ג. בני הצדיק, שניזון לאחרונה בעיקר ממזון בריאות כמו ביסקוויטים, נוהג לברך עליהם - בונה מבני מזונות. איזה היגיון נפלא יש לילדים האלה, הא?

ד. לשולחן המערכת הגיעו שני שירים חדשים ומוצלחים של אהרן רזאל, העוסקים בחוויות שעבר בגוש קטיף. את הראשון שבהם, שיר נפלא במיוחד בשם "איפה ניגנתי בקיץ האחרון", אפשר להגדיר כשיר מחאה – לפחות בסטנדרטים המעודנים של רזאל.

ה. אני רק תמה על הדף היחצ"ני שצורף לסינגל, שבו מופיע המשפט: "שנה לאירועי גוש קטיף – בעד או נגד זה כבר פאסה". ממש לא.

יודע את מקומי

אחרי ניכוי חופשות, ימי מילואים וביטוח בריאות – גילה עבדכם כי השבוע מופיע מדור זה בפעם ה-200 בדיוק. זהו הישג ראוי לציון, בהתחשב בעובדה שכבר אחרי המדור ה-50 הודעתי לעורך שנגמרו לי כל הרעיונות, וכי המדור הבא יופיע כנראה בפנטומימה. ובכל זאת הצלחתי לשרוד עד המדור המאתיים, שזה ללא ספק צעד גדול לאדם – וצעד פצפון לאנושות.
הקורא הממוצע בוודאי יתקשה להבין את הסיפוק העצום שלי, אבל במדור זה נשברו לא מעט שיאים. ראשית, זאת הפעם הראשונה שהצלחתי להחזיק מעמד ארבע שנים בעבודה אחת – השיא הקודם היה, כמדומני, ארבעה חודשים (עד שפוטרתי בטענה שלא הופעתי לעבודה שלושה חודשים וחצי). שנית, התגובות שאני מקבל ברחוב הגיעו לשיא חדש, מה שמוכיח כי:

א. קוראי העיתון הם רבים.

ב. קוראי העיתון הם אכפתיים.

ג. קוראי העיתון חושבים בטעות שאני זוכר מה כתבתי לפני יומיים.

אבל השיא הגדול מכולם: זאת העבודה הראשונה שלי בכלי תקשורת כלשהו, שבה – טפו-טפו-טפו - אני מקבל תמיד את המשכורת במלואה ובזמן. בעיתונים אחרים, הייתי מקבל לפעמים את הטפו-טפו-טפו במלואו ובזמן. כמה טוב שמצאתי מקום עבודה כזה - עם משכורת מסודרת, יחסי עבודה מצוינים ומדור שכיף לכתוב. לא הייתי מחליף את עבודתי בשום כלי תקשורת אחר, גם אם המו"ל שלו היה ארקדי גיידמאק – כמובן, אלא אם כן הוא היה שולח לי הצעה.

זה כנראה המקום להודות למי שהביאני עד הלום, מהבוסים הגדולים, דרך חברי המערכת ועד אחרון הקוראים. ובכן, אין לי שום כוונה לעשות מעשה כה דביק וחנפני... אסתפק רק בלאחל לכולנו המשך כתיבה וקריאה מהנה, ובהזדמנות זאת להודיע – שאם עוד פעם אחת מישהו שואל אותי מה העניינים במקור-ראשון, אני גומר עליו.