גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 208ראשיהפצה

מוקשים בשדה - בגליון השבוע

סיור בצפון בעקבות המלחמה חושף את שיטות ההטעיה המתוחכמות של חיזבאללה, שהפכו את הכפרים הפסטורליים של דרום לבנון למעוזי טרור ואת שדות הפלחים למלכודות מוות.
07/09/06, 14:11
קובי פינקלר

הדרך העולה לקיבוץ יראון בגליל העליון טובלת, בימים אלו של שלהי הקיץ ואחרי המלחמה, במטעים עמוסי פרי. כאשר חולפים על פני הכניסה הראשית לצפת, בדרכנו צפונה, נגלים לנגד עינינו אלפי דונמים של פרי עסיסי. מבט מזרחה מגלה תפוחי עץ אדומים המחכים בכיליון עיניים (וידיים) לקטיף, מבט צפונה מגלה מטעי קיווי שבשלו, ומבט מערבה מגלה חלקת עצים עמוסי פרי עגלגל ואדום. במרחק לא רב מהכביש מבחינים בשלט שמסביר מה מגדלים בשטח: "יקב רימון". ימים אחדים לפני ראש השנה, ועץ הרימון בוהק לכל עבר. שעות ספורות קודם לכן, עם אור ראשון, יצאו חקלאי גוש חלב לארות את התאנים.

אווירה פסטורלית בגליל העליון. רק לפני שבועיים-שלושה היה כל האזור מטווח באלפי קטיושות, וחקלאים לא יצאו לשדות. עכשיו השקט וציוץ הציפורים חזרו לשדות ולמטעים.

התחמשות במסווה של בנייה

שלומי פלקס, מג"ד במילואים, מנהל כיום את אתר 'אגם חי' ביראון. בשעת חירום הוא משמש גם כרכז הביטחון של הקיבוץ. את שש השנים האחרונות הוא תופס כחלום: "ראינו לנגד עיננו חלום שהולך ונבנה עם השנים", הוא מספר כאשר אנו יושבים בצל עץ הרימון, בפאתי האגם הקסום. "למול הבית, ברכסי ההרים שמעלינו, בנו הכפריים הלבנונים עיר לתפארת. מארון א-ראס נחשבת בעיני הציבור הישראלי ככפר קטן, אבל זו בעצם טעות בסיסית. לפני שש שנים, עם נסיגת צה"ל מהשטח, היו במקום כמה עשרות משפחות, אולי 500 600 נפשות. בפרוץ המלחמה חיו במקום כ-20 אלף נפש. מאות בתים נבנו, בתי מידות, בתי פאר שאינם נופלים מבתים מודרניים בסגנון אירופי.

"היינו בטוחים שאכן השלום הגיע למחוזותינו. אם הכפריים בונים את ביתם סמוך לגבול בלא כל חשש, עם כאלו השקעות מודרניות ומרהיבות עין, אנחנו כנראה צריכים להתרגל לעידן חדש. המשק גדל והתרחב. סביב אתר הכשרת דפנה התחלנו לבנות חלקת משק לבנים ממשיכים. הכל היה ורוד", הוא אומר. "תראה את הבתים שם. יש שם שטח של 1000 מ"ר לכל בית. ממש אירופה. יותר שטח מרוב הבתים בישראל".

מצוידים במידע הפסטורלי כל-כך ירדנו למטעי הקיבוץ, לשמוע את הסברם של קציני המודיעין למידע המוטעה כל-כך שהיה בידינו. במטעים לאורך כל הגזרה שהו למן היום הראשון למלחמה הכוחות שנכנסו לדרום לבנון ויצאו משם (על כוח נוסף, שהיה בכפר גלעדי חשוף בשטח, ראו בהמשך).

קציני המילואים וחיילים שהגיעו לבתי ה'כפר' הענק הזה, מארון א-ראס, נדהמו כאשר גילו בתוככי הבתים, במרתפים העמוקים, את הסיבה האמיתית לכשל המודיעין.

"הכל היה תרמית אחת גדולה", מספרים הקצינים שחזרו מהכפר. "חיזבאללה בנה בכפר הזה ובעשרות כפרים נוספים לאורך הגדר תשתית עירונית מרהיבת עין, עם בתים רחבים הבנויים בכמה קומות, רק לצורך הטעיית צה"ל ומערך המודיעין. גם תושבי האזור סברו כי הגיעו למנוחה ולנחלה".

מתחקיר שעשו הכוחות ללוחמי חיזבאללה שנשבו ומעיון במפות ובתרשימים שנתפסו בשטח ובבתים עולה התמונה הבאה: כאשר יצאו כוחות צה"ל מלבנון, לפני שש שנים, הגיעו נציגי חיזאבללה לכל אחד מהכפרים שעל הגבול. הם גילו עוני משווע. הצעתם היתה פשוטה: אנחנו נבנה לכם בית חדש ומפואר. תנו לנו שישה-שבעה חודשים ותחזרו לבית חדש. שיטת הבנייה היתה מתוחכמת. הבתים נבנו ב-4 5 קומות – דבר שהיה בלתי שגרתי בנוף הסביבה – רק כדי להטעות. אם יש תושבים רבים, בטוח כאן. את קומת המרתף יצקו עם בטון עבה, ובה היתה מפקדת הארגון. בקומה הראשונה גרו לוחמי חיזבאללה שהוסוו כבעלי הבית, ובשאר הקומות גרו אנשי הבית המקורי. כך ארגנו לעצמם אנשי חיזבאללה מערך תצפיות, פיקוח והאזנה. לאיש לא היה היתר לרדת למרתף, ודיירי הבית לא ידעו כמעט מה נרקם בו.

יוסוף חופר מלכודת אש

כאן מגיע השלב השני. מתרשימים שנאספו ומעדויות שנלקחו מצטייר המידע שהיה נחוץ כל-כך, לצה"ל מחד גיסא ולחיזבאללה מאידך גיסא – איך בונים מערך שלם של מיקוש השטח בלי שאיש יבחין בכך. השיטה עבדה כך: בבוקר יום ראשון, 4/5/02, יצא איברהים לשטח שמחוץ לכפר עם עדרו. הוא נטל עמו מעדר, וחפר בור בעומק חצי מטר ליד הסלע. איש לא חשד בו. כעבור שלושה ימים יצא עם עדרו יוסוף, כפרי אחר, ובידו מעדר. הוא חפר בור נוסף בתוואי שאליו הונחה. העילה הרשמית: קווי השקיה לגידולי השדה. חודש לאחר מכן לא עבר איש בסביבה, ואז הגיע נזיל – תושב נוסף, שלא ידע על קודמיו – כשבידיו שק 'חומר אורגני לדישון' (כך הסבירו לו), שפך את תוכנו לתוך הבור, וכך הלאה. מישהו נוסף מותח קווי השקיה מדומים, וכולם למעשה מהווים תשתית חומרי נפץ סביב לכפר, בפאתי הכפר ולעתים גם בחצרות הבתים. כך לאורך הגדר כולה, לאורך הגזרה כולה.
סיור שערכתי השבוע בפאתי מטולה מגלה כי תיאור דומה התרחש גם סביב הכפר כילא, הנושק לבתיה ולמטעיה של מטולה. חיים פיין, בעל מטעים בסמוך לגדר, מצביע על דגל של חיזבאללה שעודנו מונף, חודש אחרי המלחמה, כמה מטרים מהגדר. "כל הכפר הזה", הוא מספר תוך כדי נסיעה במטעי התפוח שלו, "נבנה אחרי נסיגת צה"ל מדרום לבנון. מתי פעם היו כאן בתים בני שתים-שלוש קומות? מאז שצה"ל יצא הם חיו כאן מצוין, ואנחנו גם. הכל שגשג. מטולה תמיד היתה מחוץ לאש הקטיושות. בכל המלחמה נפלה כאן רק קטיושה אחת, וגרמה לנזק מועט".

בזמן המלחמה חיים לא ישב במקלט. הוא ארגן, כמו יתר חבריו, אוכל לחיילים. בפנסיון המהודר שלו, 'בית שלום' (על שם אביו שלום פיין) הוא אירח גדוד לוחמים. "חבל לי רק על המטעים שניזוקו מהטנקים, אבל ברגע שהבנתי שכל הנסיעה במטעים היתה על מנת לא לסכן את החיילים בצירים אחרים, הסכמתי מיד", הוא אומר.

השתיקה עלתה לנו במלחמה

על קצה המצוק המשקיף לעבר מוצב הבופור, רכסי הר דב והחרמון וכפרי דרום לבנון, אנחנו פוגשים את אל"מ קובי מרום, שהיה עד לנסיגת צה"ל מלבנון ביוני 2000 כמפקד הגזרה המזרחית. הוא מכיר כל שביל, כל רכס וכל כפר. מרחוק נראים בתיה של מארג' עיון. "פעם היו כאן מעט בתים רבי קומות. מאז שצה"ל נסוג (ואני חושב שזה היה מעשה אמיץ), חיזבאללה בנה כאן עבור התושבים בתי תפארת, שכל מטרתם הטעיית ישראל.

"תראה מה קרה כאן", הוא אומר. "שלושה חודשים אחרי הנסיגה, כאשר הצהרנו מפורשות שאוי למי שיפגע בנו אחרי שניסוג לגבול הבינלאומי, נחטפו שלושה חיילי צה"ל. זה קרה בחסות האו"ם ונציגיו ההודיים, שקיבלו אפילו תשלום עבור הסיוע לחטיפה. מה צה"ל עשה? מה עשה הדרג המדיני? אריק שרון שתק. איומים ועוד איומים, וכלום לא נעשה. הדברים חלחלו עמוק אצל ארגוני הטרור".

לקח פחות משנה עד לאירוע הבא. בעוד מערכת הביטחון ואזרחי ישראל שרויים בהלם הפיגוע הקשה במלון פארק בנתניה, בעוד צה"ל יוצא למבצע 'חומת מגן', קרה אירוע נוסף בצפון, שאיש כמעט לא שם לב אליו; ודאי שלא דרגי הצבא הבכירים. חוליית מחבלים של חיזבאללה חצתה את גדר המערכת סמוך לקיבוץ מצובה, פתחה באש לעבר אזרחים וחיילים והרגה 6 אנשים. מה היתה אז תגובת צה"ל והמדינה? שוב, כמעט כלום. שתי גיחות הפצצה, איומים, והחיים חזרו למסלולם.

"מה הפלא אפוא שחיזבאללה ניסה שוב? הרי לא הגבנו", אומר בכאב אל"מ מרום.

למה נהגנו כך, לדעתך?

"פשוט, כי בראש המערכת עמד אריק שרון, איש עתיר זכויות צבאיות בעבר, שתסמונת לבנון עוברת בראשו ולנגד עיניו באותם הימים כל העת. הוא לא רצה שיאמרו עליו שהוא שוב הכניס את צה"ל ללבנון. ומה שקיבלנו זאת מערכת משומנת היטב, פרי תוצרתן של סוריה ואיראן".

אבל יש גם היבט חיובי למלחמה, לדבריו: "העובדה שחיזבאללה תקף עכשיו, ולא בעוד שנתיים. אנחנו יודעים כיום שכל מערך ההרתעה שלהם כלפינו ירד. לפחות את זה עצרנו, גם אם לא תכננו את זה מראש", הוא מסכם.

אל"מ קובי מרום השתחרר בינתיים מצה"ל, בנה את ביתו ואת הצימרים הנפלאים שלו בנווה אט"יב, ומשם הוא ממשיך להוביל את מערך ההסברה שלנו. "חשוב שעם ישראל ידע מה קרה כאן, כדי שזה לא יקרה שנית".

המלחמה והכשלים באים לידי ביטוי בצפון גם בזוויות אחרות. יעל שביט מיסוד המעלה ארגנה למן היום השני ללחימה חדרי אירוח, שירותי כביסה ואוכל לחיילים. "חודש לא עזבתי את האזור, ורק עסקתי בשירות החיילים. אי אפשר להבין. מה, לא ידעו דברים בסיסיים? אי אפשר לארגן מראש שכל קיבוץ כאן בסביבה לוקח על עצמו גדוד ומטפל בו?" היא שואלת.

את כועסת?

"לא. עשיתי הכל מתוך רצון לעזור. גם בכל העסקים שאני איתם בקשר טיפלתי, ולא חשבתי לרגע על התמורה".

צילום: קובי פינקלר ויעל שוורץ