גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 208ראשיהפצה

הכיסא הריק - סיפור לילדים

07/09/06, 14:11
חגית רוטנברג

זה היה היום הראשון ללימודים בבית הספר של שלומית. השנה היא מתחילה את כיתה ו', ועוד מעט היא גם תחגוג את בת המצווה.

זו שנה חשובה מאוד בשבילה, ושלומית הבטיחה לעצמה אתמול בלילה, לפני שנרדמה, שהשנה הזאת תהיה מוצלחת בכל: היא תקבל ציונים טובים, תהיה חברה של כולם ותתנהג ממש כמו בוגרת.

לכיתה היא נכנסה עשר דקות לפני הצלצול. היא הורידה את התיק החדש מהגב, ותרה בעיניה אחר מקום ישיבה.

"הכי טוב לשבת קדימה, קרוב למורה", אמרה לה תמר.

"נראה לך? אני יושבת הכי רחוק שאפשר, כדי שאוכל לצייר בשיעור בשקט", ענתה צופיה, שנכנסה פתאום.

"טוב, אני אקשיב לשתיכן ואבחר מקום טוב באמצע", השיבה שלומית בחיוך. היא התיישבה בכסא הצהוב והנמוך, והוציאה את המחברת העטופה יפה, ואת הקלמר. היא אפילו לא חשבה מי תשב לידה. 'מה זה משנה? אני הרי אהיה חברה של כולן', הסבירה לעצמה.

המורה החדשה נכנסה: "שלום בנות. שמי המורה עדית, ואני המחנכת שלכן השנה", היא פתחה בחיוך חביב. "אבל לפני שנדבר עלי, נדבר על מישהי חשובה יותר".

רחש של סקרנות נשמע בכיתה: איזו מישהי חשובה כל-כך הביאה להן המורה?

"בואי, יוכבד, היכנסי", קראה המורה למישהי שעמדה בחוץ. לאט לאט נפתחה הדלת, ולכיתה נכנסה התלמידה החדשה. הבנות כמעט שלא הצליחו להתאפק מלפרוץ בצחוק למראה יוכבד: היא היתה ילדה מגודלת ורחבה. כל בגדיה נראו כאילו הם קטנים עליה בשתי מידות, ועומדים להיפרם בכל רגע. עיניה היו נבוכות, והן פזלו לצדדים. לרגליה נעלה סנדלים מיושנים "שרק סבתא שלי עוד נועלת", לחשה תמר לשלומית. שערה המקורזל היה מהודק לאחור בסיכות מתכת כבדות, וכשפתחה את פיה כדי להציג את עצמה, נשמע קול צרוד בגמגום: "ש-ש-שלום... א-אני יוכ-כ-כבד".

"בסדר, יוכבד", קטעה אותה המורה, שלא רצתה לבייש אותה. "בואי נמצא לך מקום לשבת".

לפתע קלטה שלומית שהמקום שלידה ריק עדיין. היא החווירה והתפללה בשקט שזה לא יקרה, אבל מבטה של המורה נעצר בדיוק עליה: "נהדר, בדיוק יש מקום ליד שלומית, התלמידה החרוצה והנחמדה שלנו. את בטח תשמחי שיוכבד תשב לידך, נכון?" שאלה המורה עדית.

שלומית לא הצליחה לענות מרוב בהלה. מה, דווקא היא תצטרך להעביר את השנה עם ילדה כל-כך מוזרה באותו שולחן?
"קדימה, יוכבד, גשי למקומך ליד שלומית". יוכבד התיישבה לידה, מתנשמת, ותפסה כמעט את כל המקום ליד השולחן. שלומית התכווצה במקומה, כאילו מנסה להיעלם. את הדמעות עצרה בתוכה עד לצלצול.

רק כשהמורה יצאה, הניחה שלומית את ראשה על השולחן ופרצה בבכי שקט. 'למה? למה המורה לא יכלה להושיב לידי ילדה רגילה ונחמדה? מישהי שבאמת אוכל להיות חברה שלה?' הכו בה השאלות. היא לא הסכימה להרים את הראש גם בשיעורים שלאחר מכן.

עם הישמע הצלצול המבשר את סיום הלימודים, היא ארזה את חפציה במהירות וברחה מהכיתה, כשהיא מתכננת איך תשכנע את אמא לדבר עם המורה ולהחליף את מקומות הישיבה.

שלומית עשתה את הדרך הביתה בריצה, רק להתרחק מהכיתה, מהחברות ובמיוחד מיוכבד המוזרה. כשהגיע סמוך לפתח הבית, שמעה אחריה קול מתנשף, צרוד ומוכר: "ר-רגע, יש לי מש-ש-שהו בשביל-ל-לך".

שלומית נדהמה. היא הסתובבה וגילתה מאחוריה את יוכבד, מתנשמת ומתנשפת: למרות הקושי, רצה יוכבד את כל הדרך בעקבות שלומית. פניה אורו כשהושיטה את ידה לשלומית, ובתוכה חפץ קטן: "ש-ש-שכחת את הא-ארנק שלך בכיתה..." גמגמה בחיוך מבויש.

שלומית לא ידעה אם להתבייש בעצמה או לשמוח על כך שיש לה עכשיו חברה חדשה ונפלאה כמו יוכבד.