גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 208ראשיהפצה

להחליף דיסקט - שולחן עורך

זניחת ערכי הלחימה של צה"ל אינה תופעה חדשה. דור שלם של מפקדים זקוק לניעור.
07/09/06, 14:11
עמנואל שילה

1.  לא שזה מלהיב כל כך, אבל ועדת חקירה ממלכתית קום תקום ככל הנראה. זה יקרה משום שלאולמרט לא תהיה ברירה.
הוועדות-מטעם שהקימו אולמרט ופרץ לא מחזיקות מעמד. ועדת ליפקין-שחק כבר חדלה לתפקד, ומוועדת אדמוני נפלטו שניים מתוך חמשת חבריה בגלל ניגוד אינטרסים. אולי עוד חברים, רות גביזון למשל, יבינו שאין זה לכבודם לכהן בוועדה קצוצת-סמכויות שמונתה בידי הנחקרים העיקריים.

בינתיים גם מבקר המדינה מפגין עצמאות ומסרב לתפקד בתוך מתחם החקירה שייעדו לו אולמרט ואנשיו.

ועדת החוץ והביטחון של הכנסת כבר קראה להקים ועדת חקירה ממלכתית. לאחר שלינדנשטראוס הבלתי-נלאה יוציא דו"ח על המלחמה, תוכל ועדת הכנסת לביקורת המדינה להפנות בקשה משלה לנשיא בית המשפט העליון. אהרון ברק מן הסתם לא יסרב, ואולי אפילו יעמוד בעצמו בראש הוועדה.

לתרחיש הזה מייחלים עו"ד אליעד שרגא ואנשי התנועה לאיכות השלטון, שבמצעה החשאי כתוב כנראה שמדינה זה עניין רציני מדי בשביל שינהלו אותה פוליטיקאים. אם נגזר על השליט האמיתי של המדינה לפרוש מכהונתו כנשיא בית המשפט העליון, אפשר להעמיד לרשותו של אהרון ברק אמצעים אחרים כדי שימשיך להטביע את חותמו. ועדת חקירה למשל.

2. בדבר אחד אולמרט צודק: ועדת חקירה ממלכתית תמלא את מרבית סדר יומם של בכירי המדינה ומערכת הביטחון. במקום לעסוק בשיקום ובהפקת לקחים, הם יעסקו בהתגוננות.

אלא שתהיה זו טעות חמורה אם מלאכת השיקום תישאר בידי מי שכשלו ואיבדו את אמון הציבור. במקום זאת צריך להחליפם. שר ביטחון חסר ידע וניסיון כמו פרץ הוא לוקסוס שיכולנו להרשות לעצמנו רק כששכחנו לרגע שישראל היא לא שווייץ. הרמטכ"ל דן חלוץ היה מינוי טוב כדי להילחם באויב הכתום מגוש קטיף, אבל המשימה הזאת כבר לא עומדת על סדר היום. לגבי מלחמה באויב הערבי, הרעיון המקורי של רמטכ"ל מחיל-האוויר דווקא לא הוכיח את עצמו.

3. כבר שנים רבות שצמרת צה"ל לכודה בתפישת העימות המוגבל ובקונספציית הפתרון המדיני. יש בצה"ל מפקדי אוגדות כמו גל הירש, שיודעים לתת הרצאות מצוינות על גבולות הכוח, אבל לא ממש יודעים איך להפעיל כוח. שאיפה לניצחון בנוק-אאוט, לא בנקודות, נמצאת מחוץ לגבולות תפישת העולם שלהם.

במפגש שקיים הרמטכ"ל עם בכירים-לשעבר בצה"ל אמר האלוף יורם יאיר שצה"ל שכח במלחמה הזאת ערכים כמו התקפה, יוזמה ודבקות במשימה. האלוף יאיר צודק, אך לא מדובר בבעיות חדשות. ביטוי חמור במיוחד לזניחת הערכים הללו התגלה כבר בפרשת מותו של החייל מדחת יוסוף בקבר יוסף. היה זה האלוף יאיר, ביחד עם אלעזר שטרן, שעמד אז בראש ועדה-מטעם שטייחה את המחדל וניקתה את האחראים לו, שאול מופז ואהוד ברק.

4. צה"ל זקוק ליותר משיקום. הוא זקוק לניעור. למחיקת דיסקט שנכתב במשך עשרים שנה, ועל עקרונותיו חונך דור שלם של מפקדים בכירים. אילו ניתן, כדאי היה להוציא לפנסיה את כל שכבת הקצינים מדרגת אלוף משנה ומעלה.

במלחמה הזאת ראינו ששכבת הפיקוד הבינונית והזוטרה מתפקדת הרבה יותר טוב מהקצונה הבכירה. כדאי לחשוב איך בהליך של קידום מהיר לוקחים את מי שהיו במלחמה הזאת מפקדי גדודים ופלוגות ומעלים אותם גבוה אל הצמרת, שיעלו לשם את רוחם הבריאה ואת השפעתם הברוכה.

תקועים

יותר מדי פעמים נתקלתי בקטע המביך הזה בסוף שחרית של אלול.

התפילה מתקרבת לסיומה. חלק מהמתפללים כבר קיפלו טלית ותפילין, ערוכים לצאת בחופזה כדי להספיק בזמן לעבודה. נשאר עוד לומר את "לדוד ה' אורי וישעי", התוספת הקבועה של חודש אלול.

שקט מתוח משתרר. מחכים לקול השופר, אבל אין שום תקיעה. אפילו לא שברים.

חצי דקה של שקט עוברת וציבור המתפללים נעור מקיפאונו. עשרות עיניים ננעצות בשופר המונח על הבמה. מאין יבוא עזרינו? אף אחד לא ניגש אל השופר.

מבטי המתפללים מתחילים לנדוד מאיש לרעהו. נו, מי לוקח יוזמה? אף אחד פה לא יודע לתקוע?

אחד המתפללים לוקח את השופר, עובר בין המתפללים ומציע אותו לכל המעוניין.

בשלב זה מתפצל התסריט לכמה אפשרויות.

תרחיש א', הראוי להיקרא תור המקצוען הצנוע, מסתיים בכך שאחד המתפללים, לאחר שפנה כה וכה וירא כי אין איש, לוקח את השופר לידיו, מצמיד אותו אל פיו ומוציא תקיעת שופר משופרא דשופרא. הוא בקיא ורגיל, אך בגלל צניעותו היתרה מעטים יודעים זאת. ברגעים קשים, עם הגב אל הקיר, הוא מקבל עליו את דין התנועה ומזכה את הציבור.

התרחיש השני, אופטימי אף הוא, ראוי לכינוי תוקע נולד. נער צעיר ומבטיח זוכה מן ההפקר, משתלט על השופר ומוכיח שהאימונים לא היו לשווא. בעוד כמה שנים בטח נראה אותו על הבמה בראש השנה.

לתרחיש השלישי אין סוף טוב.

השתיקה נמשכת. אף אחד לא קם.

כעת שולחים המתפללים קצרי הרוח מבט מאשים אל אותו אחד שלפי כל הפרמטרים היה אמור להיות תוקע מדופלם. יענקל'ה הוא מוהל, לא יכול להיות שהוא לא יודע לתקוע. לירמיהו יש זקן וציצית, פעם ראו אותו מעביר שיעור תורה. מה, הוא לא יודע לתקוע בשופר?

בשלב העגום הזה הציבור המובס מוותר על התקיעות ופונה לאמירת המזמור וסיום התפילה. במקרים אחרים לוקח אחד המתפללים את השופר ומנסה את כוחו לשווא.

נשיפה בכל הכוח. עוד אחת. השופר העקשן לא מוציא אפילו צליל. הקהל במתח. יצליח או לא יצליח?

התוקע האומלל מנפח את ריאותיו, מכווץ שוב את פיו ומצליח להשמיע תקיעה צורמת ורפה. משלושת השברים הוא מצליח להוציא רק שניים, והתרועות הקצרות והמהירות יוצאות לו בהילוך איטי. טוב, הוא לפחות ניסה.

הורים יקרים, אל תתנו לילדיכם להיתפש חסרי אונים. למדו את בניכם לתקוע, שלא ייתקעו.