גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 209ראשיהפצה

בומבו - סיפור לילדים

14/09/06, 14:08
אתי רמתי

"היום נלמד על פרסומות", הכריזה המורה איילה בתחילת השיעור. "בואו נניח ששרהל'ה המציאה מעדן חדש, והיא קוראת לו 'בומבו'. יש לכן רעיון איך כדאי לפרסם אותו?".

"בומבו – בומבה של מעדן!" קראה שלהבת, ומרוב התלהבות שכחה להצביע.

"אל תאכלו במבה – תאכלו בומבו!" הציעה מרים, אבל "מי שלא יאכל בומבו, יקבל בומבה!" זכה למקהלת הצחוק הגדולה ביותר.
בסוף השיעור פנתה רעות המשקיענית לרננה חברתה. "מה דעתך שנמציא מעדן 'בומבו' אמיתי, ונביא להראות למורה?"
"רעיון מגניב!" התלהבה רננה, "אני אבוא אליך היום אחר-הצהרים ונכין".

ובאמת, בשעה ארבע השתיים השתלטו על המטבח בביתה של רעות (ברשות, כמובן. מה חשבתם?) והחלו לערוך  ניסויים.
"אני אומרת שכדאי לשים פודינג וניל למטה, ועל זה שכבה של קצפת בטעם תות ולקשט בפצפוצי שוקולד לבן", הצהירה רננה,  וליקקה את שאריות הפודינג מהאצבע. "יאמי! הפודינג הזה טעים...".

"לי דווקא נראה שפודינג שוקולד עם קצפת לבנה וסוכריות צבעוניות יהיה יותר מוצלח", אמרה רעות, "אבל בעצם, הכל טעים. אולי כדאי להכין אחד מכל סוג?".

רננה הסכימה, והשתיים עבדו במרץ כשראש הציץ למטבח. "מה אתן עושות?" שאלה ברוריה, אחותה הגדולה של רעות, וקיבלה הסבר מפורט מהבנות, כולל טעימות.

"טעים מאוד. אבל מה שהכנתן לא יספיק לכל הבנות", אמרה ברוריה.

"אז מה? בכלל לא התכוונו לתת לכולם!" התפלאה רעות. "הרעיון שלנו, והחומרים שלנו, וחוץ מזה, זה נורא טעים. אם נתחיל לחלק לא יישאר לנו כלום".

"אבל זה לא יפה לגרות ככה את החברות שלכן!" הזדעזעה ברוריה. "מה, תשבו ותאכלו להן מול הפרצוף?".

רננה משכה בכתפיה. "אין מה לעשות, אנחנו הרי לא יכולות להכין לכל הבנות, נכון? זה המון עבודה! אם אנחנו טורחות, מגיע לנו ליהנות!" ברוריה שתקה, ואז חייכה חיוך קטן. "טוב, זכותכן. תספרו לי איך היה אחר-כך, בסדר?".

למחרת הביאה רעות את ה'בומבו שוקולד' לבית הספר, הדור ומקושט ומכוסה בנייר כסף, ורננה הביאה את ה'בומבו וניל'. מיד בתחילת השיעור הן הראו למורה את המעדנים, והיא התפעלה מאוד. "מקסים!" היא אמרה, "איזו השקעה! זה נראה טעים מאוד. עכשיו שבו, צריך להתחיל בשיעור".

כשהגיעה ההפסקה הבנות פתחו את העטיפות, ומיד כל החברות התאספו סביב. "יה, איזה יופי..." התפעלו כולן. "הם ממש נראים כמו מעדנים אמיתיים! אפשר ביס?".

רננה ורעות הסתכלו זו על זו. "אממ... אמא שלי לא מרשה לי לאכול מפה לפה..." גמגמה רעות, שידעה שאם היא תתחיל לחלק ביסים, לא יישאר לה כלום.

"והאמת היא שלא התכוונו לאכול את זה עכשיו", הוסיפה רננה. "כלומר, צריך קודם לאכול את הסנדוויץ'...".

המעדנים כוסו מחדש, ובנות הכיתה המאוכזבות התפזרו. "נחכה לסוף ההפסקה, ואז נאכל לנו בפינה שקטה", לחשה רננה לרעות, אך משום מה באותו יום המגרש היה מלא בנות. שום פינה שקטה לא נמצאה – וכך היה גם בהפסקה הבאה.
"אולי נאכל בשירותים!" אמרה בייאוש רננה, "שם לפחות לא יפריעו לנו!".

"מה קרה לך, זה אסור!" גערה בה רעות. "אוף! כבר התייאשתי. עוד מעט הבומבואים שלנו יתקלקלו מרוב סיבובים! ברוריה צדקה, לא נעים ליהנות לבד... תגידי, יש לך במקרה כוסיות קטנות של יין בבית? אם כן, יש לי רעיון".

את שני המעדנים נתנו הבנות למזכירה ולאב הבית, ששמחו על המתנה הבלתי צפויה, ועל הלוח כתבה רננה בכתב גדול: "ערב השקה למעדן החדש והעולמי! היום בשעה חמש כולכן מוזמנות ל'בומבו' של מסיבה בבית של רננה! נא להביא כפיות והרבה מצב רוח טוב! ואל תשכחו: 'בומבו' – בומבה של מעדן!".