גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 209ראשיהפצה

המחדל האישי שלי - דעות

פחדתי לחטוף מכות, התעצלתי לצאת ולמנוע בגופי את הגירוש ●האשמה עדיין מכה בי, גם שנה אחרי
14/09/06, 14:08
רבקה יפה

אלול הוא חודש של תשובה וחשבון נפש, ואני – יהודייה פתיה שכמוני – מצפה שהם יבקשו סליחה על הגירוש, על החורבן, על האטימות. מחכה שיודו בטעותם, שיכרעו ברך ויגידו: 'אשמנו, בגדנו, גזלנו'. משתוקקת לראות את אולמרט, חלוץ, מופז וקראדי מכנסים מסיבת עיתונאים ומבקשים סליחה מעקורי קטיף, מלקטים את המילים היפות שלהם כדי להגיד שזו היתה טעות טרגית ופשע נורא, ושאכן אין שום תועלת בעקירה הזו, שהביטחון לא השתפר אלא הורע, ונכון, שהעם שמחה והפגין ובכה צדק. אבוי לבושה.
 

תשובה היא בראש ובראשונה הכרה בחטא, ובתוך תוכי אני יודעת: אריאל שרון גירש מפני שלא היו מאות אלפי יהודים שמנעו זאת בגופם. הוא הצליח מפני שהיו שם יותר חיילים ושוטרים מגרשים מאשר אזרחים מוחים. גוש קטיף חרב מפני שאנחנו נשארנו בבית לבכות מול המסך. קמצנו אגרוף והזדעזענו, אבל לא היינו שם כשנדרש אומץ לב
כל-כך הייתי רוצה שאריאל שרון יתעורר מתרדמתו, יקבל דיווח על הקסאמים והקטיושות והברחות הנשק, ויספוק כפיים. הלוואי שיתנתק מהמכשירים ויבכה מחרטה על מעשיו. אם לא הוא, לפחות בנו עמרי או דב ויסגלס, שיבואו ויגידו מה באמת עמד מאחורי הפשע הנתעב הזה של גירוש משפחות מביתם, שיבואו ויספרו את האמת על התהליך המושחת שבו התקבלו ההחלטות ועל הסיבות האישיות שעמדו מאחוריו. אילו רק יתוודו שהם אינם יכולים לישון בלילה מעוצמת החרטה.

תמימה שכמוך, מפטיר בעלי, מי בימינו מבקש סליחה? מי מודה שטעה? למה עולה בדעתך שפוליטיקאים ישראליים יתאבדו? תחשבי עלינו, על עצמך, כמה קשה להודות בטעות. איזה שמיניות באוויר אנחנו עושים כדי להימנע מבקשת סליחה, אפילו על טעות הכי קטנה, ואפילו מילדינו. כמה עמוקה הבושה, ומה רבים המעצורים, התירוצים וההצדקות כדי להתחמק מווידוי ומבקשת סליחה.

צודק. איני צריכה ללכת רחוק עד ליוזמי ומנהיגי הגירוש. די לי להתבונן פנימה, בתוכי. אין כמו אלול לנבור בנשמה, לפשפש ולהעלות באוב תובנות כנות וכואבות על עצמי, על כל אותם חטאים שמתעטפים באצטלה צדקנית, שמתחבאים מאחורי חומת תירוצים חסודה. במקום להודות בעצלנות, אדישות פחדנות ואגואיזם, אני מתהדרת באוסף מפואר של עלי תאנה מחונכים היטב, מצלצלים נכון, מסיטים את תשומת הלב מהאמת המבישה.

האומץ נעלם

שנה ומשהו אחרי הגירוש, אני מדפדפת באלבומים עם התמונות, צופה בסרטים שוברי לב על ההתנתקות, קוראת בלוגים של נערות עקורות, והמועקה שרובצת בתוכי מתעצמת. אבל שנה ומשהו אחרי, חודש אלול תובע ממני יותר מאשר דמעות ואמפטיה. היום נדרש חשבון נפש ותהליך תשובה.

תשובה היא בראש ובראשונה הכרה בחטא, ובתוך תוכי אני יודעת: אריאל שרון גירש מפני שלא היו מאות אלפי יהודים שמנעו זאת בגופם. הוא הצליח מפני שהיו שם יותר חיילים ושוטרים מגרשים מאשר אזרחים מוחים. גוש קטיף חרב מפני שאנחנו נשארנו בבית לבכות מול המסך. קמצנו אגרוף והזדעזענו, אבל לא היינו שם כשנדרש אומץ לב. פחדנו. הואלנו להצטרף לשרשרת האנושית והטרחנו את עצמנו להפגנה מסודרת בכיכר, אבל כשהגיע עת מבחן והיינו צריכים להתאמץ טיפה יותר, נשארנו בבית, התפארנו בילדים המסורים שלנו שהלכו לשם והסכמו לכתת רגליים ולחטוף מכות, אבל בעצמנו הסתפקנו בצקצוק וקיטור. התעדכנו בעיתונים, בטלוויזיה ובאינטרנט, ומדי פעם אפילו שיגרנו טוקבק זועם ופלטנו נאצה מול המסך. היינו עצלנים, אדישים ואגואיסטים, ומעל הכל היינו פחדנים. בעצם, למה היינו? הייתי.

בחשבון הנפש שלי אני מונה את הפחדים שהתכנסו יחד ושיתקו אותי. פחד פשוט ובסיסי מפני כאב פיזי, שהרי כדי למחות ולהיאבק נגד משטר מושחת ושוטרים כוחניים עם אלות צריך להסכים לחטוף מכות, להישרט מגדרות תיל, להימשך בשיער, לעקם את היד ולהצטלם בתנוחת גרירה. לכל האימה הזו נוסף תסריט עמום שהתחבא בירכתי המוח על ניידת, תא מעצר ומשפט צפוי. זה משהו אחד להתפעל מהספר של נתן שרנסקי, ומשהו אחר לגמרי לדמיין את עצמי בתא מעצר.

למערבולת הפחדנית הזו הצטרפה יראה דתית מובנית מפני הרָשות. נערה דתית ומחונכת מבית טוב מורגלת כל ימיה ללכת בתלם, לעשות הטוב והישר, לא למרוד ולא לצעוק, לא לסטות ולא לעורר מהומות. החינוך הזה כה מושרש ומורגל עד שהפך להיות צידוק מוסרי נוח לעמידה מנגד. בלי קשר לויכוח ענייני, צריך עוז רוח מיוחד כדי לנהוג כמו חננאל מגד-דיין ושושי גרינפלד. כל חיי אני מודרכת להימנע מחילול השם, אבל בלקדש את שמו, יחידה מול רבים, לא התנסיתי.

יראה – רק מה'

ביני לבין מצפוני אני יודעת שלא רק האמת הפנימית שלי הדריכה את מעשי. כשראיתי ושמעתי כתומים חוסמים כבישים, מסרבים להתפנות ומתעמתים עם מגרשיהם, הרגשתי איך מתלחשות בתוכי המילים 'פנאטים', 'משיחיים, 'קיצונים', ואיך האווירה הציבורית בישראל משפיעה עלי ומפתה אותי לחסות תחת כנפיה. קל יותר להיות כבשה פחדנית שמתחבאת בתוך העדר ופועה במקהלה, מאשר להסתכן ולצעוק ולקפוץ לים כנחשון. אמנם ריחמתי על אחי שעומדים לאבד את ביתם, אבל פחדתי לאבד שערה משערות ראשי. אני מכירה בחטאי ומודה בו, עכשיו עלי להתפלל על קבלה לעתיד, לזכור כל הזמן לפני מי אני עתידה לתת דין וחשבון.
יהי רצון שבאמת אאמין במילים "לא אירא רע, כי אתה עמדי". אתה ה' ולא דעת הקהל, אתה ה' ולא אימת הציבור, אתה ה' ולא ממלכת בשר ודם.