חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 210ראשיהפצה

'על דעת עצמי' - על דעת עצמי

21/09/06, 16:19
אבי סגל

לעושי מלחמות ביום דין

יש אנשים שחודש הרחמים והסליחות בשבילם הוא המלצה בלבד. אם הם עוברים שתי דקות רצופות בלי קטטה מילולית אחת לפחות, הם מתפרקים לחתיכות. הם לא בררנים: כל נושא טוב לוויכוח, ממלחמת לבנון ועד מלחמת מכבי ובית"ר. כשהם כועסים, קשה לדעת אם זה בגלל מצב האומה או בגלל זבוב במרק. העיקר שאפשר לריב, ולא חשוב מתי, היכן ועל מה.

האווירה במרחב התקשורתי בארץ מורעלת. מדליקים רדיו, ואיזשהו ח"כ כבר זועק במלוא גרון וחרון נגד קבורת עצמות ילדיו של הרצל בארץ. בטח, נושא חשוב מאוד. קטיושה אחת בצפון, ואף אחד לא היה מעז להוציא הגה מהפה. אבל עכשיו יש זמן גם לקשקושים האלה. הרי כבר מזמן החרדים והחילונים לא התכסחו על משהו, ומישהו חייב להיות ראשון.

או הילדון ההוא, ג'קו אייזנברג. פתאום כולם נזכרו שיש השתמטות במדינה, וזמר צעיר ולא חכם הופך לשק האגרוף של העדר. נו-רא חשוב! במקום לשאול מדוע צה"ל משחרר את כל מי שבא לו, תופסים שעיר לעזאזל בן 26 להוציא עליו את כל תסכולנו. כי אנחנו עם אחד, הפועל כאיש אחד, ולא ננוח ולא נשקוט עד שנעביר את חודש הרחמים בהפגנות, בגידופים באינטרנט או בהשלכת חפצים בהופעות.

וכמה רעל נשפך על דפי העיתון בפרשת נשיא המדינה? אולי במקום לדוש בנושא, עדיף לסתום קצת ולתת למשטרה לחקור ולשופטים לשפוט? מה, אי אפשר להתאפק קצת? וכמה עוד אפשר להתעסק במצעד הגאווה הזה? ומה זה משנה אם מאמן נבחרת הכדורסל יתפטר או לא? למה כל כך הרבה איכסה בכל נושא ועניין?

כן, זה חשוב, זה בנפשנו, וברור שאנחנו צודקים תמיד. אבל מאחורינו מלחמה עם המון הרוגים, ומלפנינו יום הדין הפרטי שלנו. אז כדאי להוריד ווליום ולהתנהג כאילו קורים כאן עכשיו דברים אחרים חשובים באמת. מי שלא עוסק בנושא האטום האיראני, בגורל החטופים או בקצבת הנכים - שידבר חלש ולא יעכיר לנו את האוויר הציבורי פעם אחר פעם.

נקודת אוריאנה

מסכנים המוסלמים – רגע מנוחה לא נותנים להם. עוד לא הספיקו לחגוג את מותה של העיתונאית האנטי-מוסלמית אוריאנה פלאצ'י, וכבר יש להם סיבה חדשה להיעלב. הפעם זה האפיפיור בנדיקטוס ה-16, שציטט משפט לא יפה על מוחמד, ובכך קירב כנראה את כהונתו של בנדיקטוס ה-17.

כמה סמלי הוא שאוריאנה פלאצ'י הלכה לעולמה בזמן שנבואת הזעם שלה מתגשמת נגד עינינו. העיתונאית האיטלקיה המפורסמת, שסיקרה לא מעט מלחמות וראיינה את החשובים במנהיגי העולם, התנגדה בעבר למדיניות ישראל, אבל שינתה את טעמה אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר והחלה לגלות הבנה לישראל ולמאבקה בטרור. בספרה 'הזעם והגאווה' התריעה מפני עליית הג'יהאד האיסלאמי והתפשטותו באירופה ובעולם כולו, מול המבוכה והשתיקה הפוליטיקלי-קורקטית של העולם המערבי. 

והאמת, לא צריך להיות גאון כדי לתמוך בישראל ולפחד מהאיסלאם. אלא שמאז ומתמיד, ישראל נחשבה למפעל ההתנחלויות של העולם, וטבע האדם להיות מקובע בעמדותיו המוסרניות הישנות. כשם שרוב השמאל הישראלי לא באמת מצליח לעשות מהפך מחשבתי, למרות הקסאמים, הקטיושות והחטיפות, כך גם האליטה העולמית מתקשה להבין מי הטוב ומי הרע בסכסוך המזרח תיכוני. וכשם שבאירופה מעורבת שנאת ישראל בשנאת היהודים, כך גם בארץ מעורבת שנאת המתנחלים בשנאת היהדות.
על הרקע הזה – צריך להוריד את הכובע בפני אוריאנה פלאצ'י, שנתנה לעובדות לקלקל לה את דעותיה הקדומות. ספרה האחרון נקרא 'כוחה של תבונה', ואין שם ראוי יותר לסכם בו את חייה, אולי למעט 'כוחה של אשה אמיצה'.

חמסה עלינו

א. "לא היה לקדימה כישלון משמעותי אחד במושב הכנסת החולף", השוויץ אהוד אולמרט בפני חברי מפלגתו. צודק – מישהו ראה פעם חיילים הרוגים בכנסת?

ב. אני בטוח שמשפחות ברק ובייניש התרגשו עד מאוד בטקס חילופי השופטים בבית המשפט העליון. אבל אני תוהה אם גם בציבור הכללי היתה התעניינות אמיתית בטקס או בגיבוריו, ואם באמת היה צריך לשדר ישירות את הנאומים המשמימים של כל המשפטנים הקשקשניים האלה.

ג. ולסיכום כהונתו של אהרן ברק: בכדורגל נהוג לומר שהשופט הוא טוב כאשר לא מרגישים אותו. כיום ברור לי, כי המשפט הזה נכון שבעתיים בבית המשפט העליון.

ד. מי זוכר, שבתחילת העונה של 'כוכב נולד', הביא ג'קו אייזנברג לאודישנים תמונה שלו בדמותו של ישו. ההבדל בין השניים הוא, שלפי המיתולוגיה הנוצרית – ישו נצלב ורק אחר כך נולד.

ה. ואפרופו נצרות - לא הרבה פעמים ייצא לי להמליץ בעיתון זה על ספר שכתבה נזירה. אז הנה זה בא עכשיו: 'סיפורו של הציור' של הנזירה וונדי בקט מלמד את הבורים שבינינו (טוב, אותי) את תולדות הציור המערבי באופן בהיר, תמציתי ומרתק, עם תמונות רבות ופרשנות אישית, ובלי הטפה מיסיונרית. מצד שני, גם בקט לא מצליחה לשכנע אותי שהציור המופשט של ימינו הוא אמנות נשגבת.

יודע את מקומי

אחת הסיבות שאני אוהב סופרמרקטים היא תחושת העצמאות בתהליך הקנייה. איש אינו מלחיץ אותי בזמן, איש אינו שואל אם אני צריך עזרה (ואני צריך, אבל שונא להודות בזה) ובעיקר – איש אינו דורש ממני להבין מה אני קונה. אני פשוט לוקח ומשליך לתוך העגלה – והופ לקופה הרושמת.

הבעיה מתחילה בדוכני המזון הטרי שבסופר. כצרכן מתמיד, יש לי פוביה רצינית מדוכני אוכל ומהמוכרים העומדים מאחוריהם. שיהיה ברור: אין לי בעיה לשאול על אוכל במסעדה - גם המלצר בקושי מבין מה כתוב בתפריט. אבל כשאני עומד מול הבשר הטרי בסופר, ומתקשה להבדיל בין קציצות בקר לקציצות עוף, כיצד אשא את הבושה? ומה אענה למוכר השואל אותי אם אני רוצה בשר שלם או מחולק, רגיל או צעיר, זכר או נקבה – האם אודה בפניו שאין לי מושג ירוק, או פשוט אשקר ואדחה את המבוכה למפגש עם אשתי בבית?

הבעיה חמורה אף יותר בדוכן הגבינות. נניח שהחלטתי סופית כי אני רוצה 150 גרם גבינה צפתית עם 5 אחוזי שומן. או-אז מגיע הרגע שבו שולחת בי הדלפקאית מבט עצבני של פרמזן ושואלת: "איזו גבינה?".

"צפתית", אני מגמגם שוב, "חמישה אחוז...".

"של איזו חברה?" היא מפסיקה אותי בקוצר רוח. אני חושב בדיוק שניה אחת ועונה לה: "לא חשוב, מה שיוצא לך". 

"איזו חברה?!" הפרמזנית כבר בקושי נושמת. ההוראות שקיבלה מלמעלה אינן כוללות בחירת מוצרים עבור הלקוח. אני מביט בגבינות שבדוכן, מנסה למצוא בהן רמז לתשובה הנכונה, אבל לשווא.

"אה... תנובה?" אני מנסה בדוחק. פעם שמעתי שזאת חברה המייצרת גבינות. נראה כי הניחוש הצליח, כי המוכרת חותכת לי משהו, שוקלת אותו (30 גרם פחות מהדרוש), מוסיפה עוד חתיכה, שוקלת שוב (80 גרם יותר מהדרוש) ונותנת לי בתוך שקית. היא מביטה בי שוב. "אתה בטוח שאתה רוצה תנובה ולא גד?".

"היי, אני יודע מה אני צריך", אני עונה לה בכעס ועוזב את המקום, משוכנע בכך שהייתי צריך לקנות גד. מדוע הם לא מניחים את הגבינות במקרר, כדי שאוכל להגיע הביתה שמח וטוב לב עם הגבינה הלא נכונה? לשם מה כל הבחינות האלו, שרק מביכות את הלקוח?

אני חוזר הביתה, ואשתי מתבוננת במזון שהבאתי. "מה זה?" היא מצביעה על אחת השקיות, "קציצות בקר או עוף?" הנה אחת שיודעת למנוע ממני את רגשי הנחיתות. המממ... להגיד לה ששכחתי מה ביקשתי בסופרמרקט, או פשוט לשקר ולדחות את המבוכה לסעודה?