חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 210ראשיהפצה

האישה והאגדה - בגליון השבוע

יוכבד סגל, האישה שחיברה אלפי יהודים בעולם לדמויותהם של ר' עקיבא, הלל הזקן ונחום איש גמזו, הלכה לפני שבועיים לעולמה ●מכריה מספרים על "צדיקה אמיתית" שכתבה את ספרי "כה עשו חכמינו" בחרדת קודש.
21/09/06, 16:19
אפרים אורן ועפרה לקס

יושבים בבית המדרש, מתנועעים מעל הגמרא, מקמטים מצח. זו מסכת שטרם פגשתם, וסוגיותיה קשות לפיצוח. ופתאום: היי, את זה אנחנו מכירים! שמענו את זה פעם... אולי בגן, אולי מפי אמא, אולי אבא סיפר בשולחן שבת.

'כה עשו חכמינו' הפך מזמן לקוד, למושג. דרך הספרים האלה התוודענו להלל הזקן ולנחום איש גמזו, לר' עקיבא, התרנגול והחמור ולקמצא ובר קמצא. מן האגדות האלה טעמנו את טעם המוסר היהודי ולמדנו מסירות נפש על תורה, צדקה וביטחון בה'.
עיון נוסף בספרים, שהפכו כה טריוויאלים, מגלה כי הם מקיפים עבודת ליקוט רחבה ומדויקת. הסיפורים נשענים על מקורות בכל רחבי הגמרא והמדרש, נעזרים בפרשנים מוכרים יותר ופחות. החומרים לספרים שהחלו להופיע בתחילת שנות ה-60 נאספו בלי 'פרויקט השו"ת' של בר-אילן או תוכנות חיפוש משוכללות. הם תורגמו מארמית בלי שטיינזלץ ועובדו בנאמנות מדהימה למקור, וכל זאת בידי אישה.


לפני 40 שנה היתה רותי וייס גננת צעירה בגן 'אוהל יעקב' ברחביה, והיא החליטה להמחיש לילדים את הנושא של משה בתיבה. היא הביאה סל מנצרים, ציפתה אותו בחמר והכניסה לתוכו בובה. כל המבקרים בגן התפעלו, ורק יוכבד סגל העירה בעדינות: "התיבה יפה, אבל בלי בובה. שלא ייקבע בלב הילדים שמשה רבנו הוא בובה"
יוכבד סגל, האישה שמאחורי הסדרה, נפטרה לפני שבועיים בגיל 96. אלפים רבים חבים לה את השלב הראשון בסולם האמונה שלהם. השלב הבסיסי, התמים, האמיתי.

הנבואה שהתגשמה

יוכבד סגל נולדה לפני כמעט מאה שנים בדיסלדורף שבגרמניה, אחות צעירה לשני בנים ובת. ההורים, שהגיעו מגליציה, חיזקו מאוד את קהילה האורתודוקסית בעיר. עד הגיעם למקום תפסה הקהילה הרפורמית את מרב ההשפעה על היהודים. אביה של סגל עסק במסחר, היה מעורב בחייה של הקהילה היהודית ואף נמנה עם ראשיה. אחיה למדו בישיבות, והיא ואחותה קיבלו חינוך גרמני. כדי להשלים את הפערים הביאו ההורים הביתה מלמדים שירביצו בבנות תנ"ך, עברית ומקצועות יהודיים נוספים. כשסגל עלתה לארץ, היא כבר ידעה עברית על בוריה.

הדואט של סגל עם העט החל כבר כשהיתה בת 10 וקיבלה ליום הולדתה יומן. היא החלה לתעד בו את זיכרונותיה, שחלקם הועלו כעבור שנים רבות על חוברת, כשהיא מתרגמת אותם מגרמנית לעברית. דרישה אחת היתה בה, בחוברת שנתנה לבני משפחתה: "אין לפרסם את זכרונותי בשום אופן".

ובכל זאת מצטטת בתה, נעמי לוי, פסקה קצרה ומצמררת שכתבה אמה כשהיתה בת 14 בלבד. אז הועמד היטלר לדין בעקבות ניסיון הפיכה כושל, בשנת 24': "מהתלהבות ההמונים שאהבו אותו ומקלות העונשים הסקתי, בצדק, שהכישלון אינו סוף פסוק, ואפילו 'ניבאתי' שעתיד אותו רשע וחבריו להטביע את יהדות גרמניה בגל אדיר של דם. כל-כך נבהלתי בעצמי מנבואה זו, עד שהוספתי משאלה שבעזרת ה' לא תתגשם. אבל לצערי היא אמנם התגשמה, מעל ומעבר לחששותי".

סגל מעולם לא עסקה בפוליטיקה, אך היתה לה תודעה פוליטית מפותחת ומפוקחת. כשעלה היטלר לשלטון, בשנת 33', היא הבינה שאין לה עוד מה לחפש בגרמניה ועלתה לארץ עם כל משפחתה. בטרם עלתה לישראל הספיקה סגל ללמוד בסמינר לגננות בברלין ולעבוד בבית יתומים ועם חולי שחפת. כשעלתה לארץ, היא הקימה יחד עם חברות את גן 'אוהל יעקב' בירושלים.
 
אישה עובדת בשנות החמישים

יוכבד נישאה בשנת 37' ליהושע סגל, שהיה תלמיד ישיבת חברון וניצל בנס מן הפרעות. השניים התגוררו במשך שנתיים בחיפה, ואחר-כך עברו לכפר אתא, שם עבד הבעל במפעל. נעמי, הבת, מספרת כי השניים הטביעו את חותמם במקום. "אבי היה עסקן ציבורי, ובאיזשהו שלב היה שם חבר מועצה. הם עזרו רבות לאנשי המקום. אמי הקימה ארגון 'עזרת חולים' ועזרה לעניים בשקט. שמעתי בלי סוף סיפורים מפי אנשים, איך אמי סייעה להם כשבביתם לא היה כמעט מה לאכול".

בחיפה המשיכה סגל להיות גננת, ואחר-כך הזמינו אותה ללמד בסמינר 'בן נון' של המזרחי. "אחר-כך היא פתחה, כך אומרים, את הסמינר לגננות של 'בית יעקב' בחיפה. חוץ מכל אלה היא גם לימדה בסמינר שרנסקי בתל אביב". מאוחר יותר, כשעברו לירושלים, הפכה סגל למפקחת על הגנים ולימדה ב'אפרתה'.

בשנות ה-40 וה-50 נשים רבות לא עבדו מחוץ לבית. סגל היתה יוצאת דופן בנוף הזה, מה שהותיר אצל החברות וגם אצל הבת, נעמי, רושם עז: "אני זוכרת אותה תמיד בתור אישה עובדת. אף פעם לא מישהי שהיא עקרת בית 'פול טיים ג'וב', למרות שהיא ידעה לסרוג, לתפור ולבשל. היום אני מסתכלת על זה ואני לא מבינה איך היא הספיקה הכל".


על המיטה בביתה של נעמי לוי מונח 'כה עשו חכמינו' הכתוב מלמעלה למטה. יפנית. מספרי העמודים והאיורים הם המגלים כיצד צריך להחזיק את הספר. הספר היפני מיועד לבני כת המקויה, כת יפנית האוהדת את ישראל ואת היהדות. פרט לכך תורגמו הספרים לגרמנית, פורטוגזית, ספרדית, אנגלית, צרפתית רוסית והונגרית
לבני הזוג סגל נולדו ארבעה ילדים, והם קיבלו חינוך של 'בית יעקב' והלכו ל'עזרא'. יסכה, הבת הבכורה, נפטרה בגיל 20 ממחלה. נעמי, הבת השנייה, מתגוררת כבר 47 שנים בקיבוץ שעלבים, והבנים האחרים מקיימים אורח חיים חרדי וגרים בתל אביב ובירושלים.
 
ביקורת עדינה

"מה שבלט בה היתה הצניעות. הצניעות והחוכמה", מספרת רותי וייס, גננת שסגל הדריכה, ומאוחר יותר אף לימדה והדריכה גננות בעצמה. לפני 40 שנה היתה וייס גננת צעירה בגן 'אוהל יעקב' ברחביה, והיא החליטה להמחיש לילדים את הנושא של משה בתיבה. היא הביאה סל מנצרים, ציפתה אותו בחמר והכניסה לתוכו בובה. כל המבקרים בגן התפעלו, ורק יוכבד סגל העירה בעדינות: "התיבה יפה, אבל בלי בובה. שלא ייקבע בלב הילדים שמשה רבנו הוא בובה". סגל גם לא הסכימה שבגן יוחזקו סיפורי תורה שבהם גדולי תורה יהיו מאוירים באופן מדוקדק, אלא רק בקו סכמטי, מאותה סיבה.

מקרה אחר שחקוק בלבה של וייס הוא התגובה של סגל לגימיק הייחודי שהיה לה בגן. "היו לי עכברי מעבדה, כאלה שהילדים יכולים לשחק בהם בחצר ולראות דרכם הריון ולידה. כל מי שראה את העכברים האלה שיבח אותי, אבל יוכבד התנגדה מאוד. היא לא רצתה שהילדים יסיקו שגם אצל בני האדם מדובר בתהליך טבעי ומכאני. 'אצל בני האדם יש המון מחשבה ורגש', היא אמרה".

ההערה הזו הפתיעה את וייס, אבל היא עשתה כדברי סגל ואף הבינה אותם. מאוחר יותר, כשלימדה והדריכה גננות בעצמה, היא אימצה את הקו הזה. וייס מספרת שאף שסגל רצתה להיות נאמנה לאמת, היא לא עשתה זאת בדורסנות. "היא תמיד העירה בעדינות ובענווה, נזהרת שלא לפגוע בי".

נעמי לוי מספרת על השיטה החינוכית של אמה: "בסמינר בגרמניה היא למדה את השיטות המודרניות ביותר באותה תקופה: פיאז'ה ופסטלוצי. והיא הכניסה לתוך זה היהדות".

מן ההערות שרשמה סגל בסוף הכרך הראשון של 'כה עשו חכמינו' אפשר לראות עד כמה הכירה סגל את עולמו של הילד הרך וביקשה להגן עליו. "הילד הקטן, חסר הישע, זקוק ביותר לחיזוק רגש הביטחון... לא רק גורמים חיצוניים מערערים את ביטחונו של הילד. כידוע, סובל הילד לעתים קרובות מפחד ואימה מפני עצמו, מפני כוח ההרס שבו, מפני מאוויו הבלתי מודעים...".

סגל ממשיכה ומציעה להשריש בילד היהודי הרך את הביטחון בה', בעיקר על-ידי הרגש – השפה שאותה מבין הוא מבין יותר מכל. את ספריה ערכה סגל לפי נושאים ומידות שכדאי להשריש בילדים הרכים. בכרך הראשון היא מצאה מקום אפילו לצער בעלי חיים.

אחד הנוכחים בניחום האבלים אמר כי שמע פעם את סגל אומרת ש"החינוך נגמר בגיל הגן". אם כך אכן היא האמינה, היא עשתה הכל כדי שאדני החינוך יהיו מונחים בצורה ובסדר הנכונים, כך שהילד הצעיר יגדל להיות איש אמונה.
 
הולדתה של סדרה מיתולוגית

"היינו שלושה באגף לחינוך דתי: המנהל, הרב יוסף גולדשמידט, המזכירה ואני", משחזר אשר וסרטייל, העוזר הראשי באגף את הורתה של הסדרה 'כה עשו חכמינו'. "כל שבוע היה מוציא הרב גולדשמידט דף פרשת שבוע לגננות. הוא היה כותב את הדברים בביתו, מביא אותם כדי שאראה אם לא נפלה טעות, ואחר-כך היתה המזכירה כותבת את הדברים במכונת כתיבה. מדי שבוע היו יוצאים קרוב ל-1000 סטנסילים".

כך היה במשך שנה. מאוחר יותר העבירו השניים את המלאכה לאחת המפקחות, והדברים קובצו לידי ספר. כעבור תקופה החליט הרב גולדשמידט ש"צריך ללמד את ילדי ישראל אגדות חז"ל. הוא בא ישר עם השם 'כה עשו חכמינו', והוא רצה שהאגדות שייבחרו יהיו כאלה שיש להן השלכה על חייו של הילד, שיהיה לו משהו מעשי ללמוד ממנו".
 

במשך הזמן, כשנזקקה סגל לספרים שלא היו למשפחה בבית, היא כיתתה את רגליה בין ספריות אוניברסיטאיות וישיבתיות. כשהיא היתה צריכה להרחיב את היריעה מעבר למה שנכתב במדרש, היא התייעצה עם מומחים והיסטוריונים, כדי לבדוק מה לבשו באותה תקופה ואם השתמשו במטבעות האלה ובחפצים ההם – הכל כדי לדייק
גם הפעם החל הרב גולדשמידט לכתוב את הדברים בעצמו, ואחר-כך, כשהעבודה גברה וסגל כבר היתה מפקחת על הגנים, היא קיבלה את המשימה. "היא נעזרה בבעלה, שהיה בר אוריין, ובבניה שלמדו בישיבות, ושוב, כל שבוע הודפס דף לגננות".
וסרטייל זוכר בבהירות את סגל, ואומר שמדובר בצדיקה אמיתית. בכל נושא בעבודתה היא התלבטה אם נכון לעשות כך או אחרת. "היא היתה חרדית במובן האמיתי. היא כל הזמן בדקה מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממנה באמת".

וסרטייל גם אינו שוכח את ההקפדה שלה על הפרטים באגדות חז"ל. "התווכחתי איתה הרבה. היא היתה קנאית שלא לשנות מלשון חז"ל, ואני לפעמים רציתי שהיא תוסיף דברים להבהרה. בסוף הסתדרנו". גם כאן החומר נערם על השולחן והצטבר לכדי ספר. "אחר-כך זה נהיה 'חי הנושא את עצמו'".

אגדות חז"ל בפורטוגזית

על המיטה בביתה של נעמי לוי מונח 'כה עשו חכמינו' הכתוב מלמעלה למטה. יפנית. מספרי העמודים והאיורים הם המגלים כיצד צריך להחזיק את הספר. הספר היפני מיועד לבני כת המקויה, כת יפנית האוהדת את ישראל ואת היהדות. פרט לכך תורגמו הספרים לגרמנית, פורטוגזית, ספרדית, אנגלית, צרפתית רוסית והונגרית.

היה גם משא ומתן על תרגום לקוריאנית, מספרת לוי. "מישהי, גיורת דרום קוריאנית, רצתה לתרגם לשפה הזו. האחים שלי הלכו לרב אלישיב ועשו שאלת חכם, אם מותר לתרגם ספרים כאלה לגויים. הם חזרו עם תשובה מורכבת מאוד: מוסר – כן, פסוקים – לא. הם התחילו להסביר לה שאת זה מותר ואת זה אסור, אז היא ירדה מזה".

הגיליונות הראשונים של סגל יצאו בסוף שנות ה-50, והתקבצו לספר בתחילת שנות ה-60. מי שיעיין בהם יראה אגדות מן התלמוד הבבלי והירושלמי, ממדרש רבה ומילקוט שמעוני, מ'דרך ארץ רבה' וממדרשים ששמותיהם אפילו מוכרים פחות. מי שיפתח את הכרך החמישי והאחרון, שיצא בשנת תש"ן, יוכל להתרשם מרשימת המפרשים שעליהם הסתמכה סגל. רשימה ארוכה ומגוונת שלא היתה מביישת אף תלמיד חכם.
.
נעמי, אמך נגעה בחומרים שהיו אז טאבו אפילו לגברים. מי למד אז אגדות בעיון? מי נגע בתלמוד הירושלמי? ועוד אישה?

נעמי מתפלאת על השאלה. "הספרים היו אצלנו בבית, והיא ניגשה אליהם. לא היה כזה דבר שאי אפשר לגעת. היא לא ניגשה לגמרא כדי ללמוד גמרא, אלא בשביל העניין. ובאמת, בהתחלה אבי עזר לה וגם האחים שלי, אבל את מרב העבודה היא עשתה לבד. היה לנו ספר תרגום מארמית שהתבלה מרוב שימוש".

במשך הזמן, כשנזקקה סגל לספרים שלא היו למשפחה בבית, היא כיתתה את רגליה בין ספריות אוניברסיטאיות וישיבתיות. כשהיא היתה צריכה להרחיב את היריעה מעבר למה שנכתב במדרש, היא התייעצה עם מומחים והיסטוריונים, כדי לבדוק מה לבשו באותה תקופה ואם השתמשו במטבעות האלה ובחפצים ההם – הכל כדי לדייק. 


נעמי לוי, בתה: "במישור האישי, היא היתה רחוקה מאוד מפרסום. כשהיא הגיעה לבית האבות, לפני 8 שנים, היא לא הסכימה שיספרו לאנשים שהיא סופרת או שיזמינו אותה להרצות. היא היתה מוכנה לבוא לגנים ולבתי ספר, אבל לא כדי שיכבדו את הסופרת"
"נזהרתי מאוד שלא לשנות מאומה מתוכנן של האגדות", כותבת סגל בהקדמה לספר הראשון. "(אם) היה צורך בהרחבה מסוימת... נזהרתי שלא להוסיף דבר שלא מצאתי לו מקור נאמן". בהמשך כותבת סגל להורים ולגננות כיצד כדאי להגיש את הסיפורים לילדים, אך מוסיפה סייג: "אל נשכח שבספרנו את אגדות חכמינו ז"ל על אדמת קודש אנחנו עומדים, וכי אין לנו לשנות במשהו את מהות תוכנן".
  
התגובות לא פסקו

מי שהיה שליח בחוץ לארץ, ובעיקר לפני 20 ו-30 שנה, התבסס רבות על 'כה עשו חכמינו'. הספרים סייעו להביא את המוסר של חז"ל אל יהודי הגולה, צעירים ומבוגרים כאחד. סגל כתבה גם ספרים נוספים, כמו 'החסיד מהמבורג', 'נסים שבכל יום', ו'דרורי'. לוי אומרת שזרם התגובות על הספרים לא פסק מעולם, ובעיקר על 'כה עשו חכמינו'. היו תודות פשוטות והיו מיוחדות, כמו בחור שעלה לארץ מדרום אמריקה, התקרב ליהדות והכניס את הסיפורים לקיבוץ של השומר הצעיר. הוא נאלץ לעזוב בשל כך את הקיבוץ, אבל העדיף לעשות כך ולהחזיק בתורת אמת.

תגובה אחרת שהגיעה בשנים האחרונות ממש, המחישה לסגל שסיפוריה אפילו הצילו חיים. "מדובר בבחורה שהיתה מאוד מדוכאת ואפילו חשבה על התאבדות. יום אחד היא עברה ליד חנות של ספרי קודש וחיפשה ספר כדי להעביר את הזמן. היא קראה את 'כה עשו חכמינו' ואמרה שזה שינה לה את כל הגישה וההסתכלות וממש עודד אותה. אחר-כך הגיע לידיה הספר 'נסים שבכל יום', והיא הבינה שאם יש אנשים שיצאו מדברים קשים כל-כך, עוד יש תקווה".|

מה התגובות האלה עשו לאמא שלך?

"ההדים האלה, שלא פסקו מעולם, מאוד עזרו לה, כי היא כל הזמן היתה בביקורת עצמית. היא ביקשה תגובות מאנשים וגם השיבה עליהם בספריה, וזה נתן לה מרץ להמשיך.

"במישור האישי, היא היתה רחוקה מאוד מפרסום. כשהיא הגיעה לבית האבות, לפני 8 שנים, היא לא הסכימה שיספרו לאנשים שהיא סופרת או שיזמינו אותה להרצות. היא היתה מוכנה לבוא לגנים ולבתי ספר, אבל לא כדי שיכבדו את הסופרת".

בשנת תש"ן זכתה סגל באות 'יקיר החינוך הדתי', אבל לא הגיעה לקחת את הפרס. במכתבה היא כותבת כי היא תיעדר מהטקס בשל בריאותה הלקויה ובשל האבל על מותו של נכדה, כמה חודשים קודם. לוי חושבת שגם לכאן התנגבה הענווה שלה, ושהיא פשוט העדיפה שלא להיות על במה.

בשנת תש"ל, כשהיתה בת 60, החלה סגל ללמוד חינוך וספרות באוניברסיטה העברית, וסיימה בהצטיינות. גם את זה היא העבירה כאילו כלום.
 
האישה מתהילים

"אמי נפטרה ביום שישי, ט"ו באלול. בשנים האחרונות היא למדה הרבה תהלים. פתחתי את פרק ט"ו וראיתי איך הפסוקים פשוט מדברים עליה", אומרת לוי, נרגשת ומצטטת מן הזיכרון: "'הולך תמים ופועל צדק, דובר אמת בלבבו'. זאת היא, זה מה שהיא היתה. היא היתה אישה של אמת, ולא כולם יכלו לשמוע את האמת הזאת. זאת היתה גם האמת של הספרים.

"'לא רגל על לשונו' – אצלנו לא נכנס לשון הרע הביתה. זה היה חוק בל יעבור. לא היית רואה אותה אף פעם יושבת ומקשקשת עם חברות. אנחנו תמיד היינו הטמבלים האחרונים שיודעים משהו בשכונה. 'כספו לא נתן בנשך'", ממשיכה לוי לצטט וקולה רועד. היא נזכרת בפנקס ההכנסות וההוצאות של אמה.

הדיוק הזה, החרדה הזו לדבר ה' והמידות הטובות, הם שאפשרו לסגל לעשות עבודה טובה כל-כך. וייתכן שבזכות המידות הטובות האלה וכישרון הכתיבה שבורכה בו משמים התגלגלה לידיה הזכות הגדולה הזו, ללמד עשרות אלפי יהודים (וגם גויים) מדרשי חז"ל, מוסר ואגדה.

"כשהנכדה שלי שמעה שהיא נפטרה", אומרת רותי וייס, "היא מיד ניגשה ל'כה עשו חכמינו' וקראה את אחד הסיפורים. 'שיהיה לעילוי נשמתה', היא אמרה".
 
כה עשתה סבתי

הסדרה 'בטיפול' של חגי לוי זכתה בשבוע שעבר בחמישה פרסי אקדמיה. לוי, שהתרחק כבר לפני שנים רבות מתורה ומצוות במובן המסורתי של המילה, עלה על הבמה והזכיר את סבתו, יוכבד סגל, שהוא לה נכד בכור. בהזדמנות סיפר שכשהכין סדרה על אגדות תלמודיות, הוא חזר לספרים של סבתו כדי להעשיר את עצמו.

"הייתי אצלה הרבה בילדות", משחזר היום לוי. "שבועיים בכל קיץ, ובתיכון – כשלמדתי 'בנתיב מאיר' זה היה עבורי מין בית. אני זוכר המון עדינות, תשומת לב, רגישות מאוד גדולה ופתיחות מאוד מאוד מפתיעה, לדברים ולדיונים שלא ציפיתי ממישהו שגר בעולם כל-כך סגור". כשהוא נתקל בבעיות, הוא אומר, היא היתה זו שידעה לתת להם מענה.

את עולמו של סבתו הוא מגדיר כעולם שהיה ואיננו עוד. הוא מזכיר שראה באלבום תמונה שלה לבושה במכנסיים. "זה היה עולם של פא"י, אנשי תורה ועבודה. חרדיות המשולבת עם ציונות ועם ערכים של עבודה והתנגדות לכל פנאטיות ולכל קיצוניות שהיא". לוי מספר שעד יום מותה העדיפה סבתו שלא לדעת שהוא בחר להיות חילוני, אבל כיבדה את הדברים שעשה, כמו קולנוע.

"היא העריכה כל סוג של יצירה, אנשים שלוקחים חלקים מהנפש שלהם ומפרקים אותה". על היצירה שלה הוא אומר: "עצם האקט הספרותי בעולם שכזה – בייחוד אצל אישה – הוא נדיר. בכתיבה יש משהו נועז, המראה על נפש שרוצה ליצור, כמובן – בתוך המגבלות של העולם שלה".

אלו דברים תוכל לומר שלקחת ממנה?

"קשה להגדיר. היתה לה אחריות, ורואים את זה בהקדמות של 'כה עשו חכמינו'. אני מקווה שלקחתי  זהירות כזאת ואחריות, מה בדיוק להגיד, באלו מילים לבחור. מעבר לזה, את הצורך לייצר איזשהו 'מפעל', משהו גדול יותר, שיכול להיות בו ערך גדול יותר. כי 'כה עשו חכמינו' הוא סוג של מפעל שיש לו השפעה נרחבת. הוא נכס תרבותי, סימבול. גם אני מנסה ליצור משהו בסגנון הזה".

העוז והענווה

"אין כמעט שיעור שלי שאינני מזכיר בו את 'כה עשו חכמינו'", אומר הרב בני לאו, ראש בית המדרש לנשים 'בית מורשה' בירושלים ומרצה לתלמוד. "באמצעותו אני מדגים את הצריבה של הדברים בזיכרון שלנו ברמה הכי בסיסית".

גם בדיסק האישי של הרב לאו נצרבו דמויותיהם של הלל הזקן, ר' עקיבא ופנחס בן יאיר על-ידי ספריה של סגל, והוא מספר שכך גם עם ילדיו. לדבריו, המפעל של סגל הוא "שירות מדהים" לתודעה היהודית.

"ספרות חז"ל", אומר הרב בני לאו, "איננה דיווח על דברים שהתרחשו, אלא יצירה ספרותית שמבקשת מאיתנו לימוד בעיון, קריאה שלישית ורביעית. את ההבנה הראשונית של הדברים כהווייתם העניקה סגל לילדים ללא שמץ של ביקורתיות, וטוב שכך. כאשר אני מלמד, אני בוחן את הסיפורים יותר לעומק ומנסה להשוות זאת למה שהותירה בקרבנו אותה חוויית ילדות חזקה, אותה צריבה של הזיכרון.

"כמעט שאין סיפור שבו לא ניתן לקלוט בקריאה בוגרת את הרמזים הספרותיים שמוליכים אותנו להבנה מעמיקה יותר, לעתים ביקורתית. לדוגמה, בסיפור על הלל הזקן בבית מדרשם של שמעיה ואבטליון מנחילה סגל לילדים את הערך של מסירות הנפש על לימוד התורה, ואילו אני עומד גם על המשמעות החברתית של בית המדרש הסוגר את שעריו בפני דלי האמצעים". 

"על הספר נסוכה רוח טובה, הרמונית ומפייסת בכל סיפור", אומר הרבנית ד"ר יפעת דיאמנט, המלמדת מדרש במדרשת 'אביב'. "ככה זה צריך להיות, כי ילדים זקוקים לביטחון וליציבות". דיאמנט מסבירה כי המדרש מרבה להציג שני ערכים חשובים המתנגשים זה בזה. ואז, על גבי ההכרה הפשוטה עם המדרש – זו שנבנתה בילדות באמצעות ספריה של סגל – ניתן להעמיק ולנסות להבין את הרב-ערכיות שניסו חכמינו להעביר. 

על המפעל של סגל אומרת דיאמנט כי הוא מדהים. "יש בו תעוזה וענווה. התעוזה – בגלל שלא רבים חשבו אז שנשים יכולות לעסוק בחומרים כאלה. הענווה – כי כשאדם יוצר יש לו יצר הרע להטביע את חותמו האישי. סגל שמה את הכישורים שלה בצד, וכתבה את הדברים בחיל ורעדה".

כשדיאמנט מתייחסת לפן הספרותי של החיבור, היא אומרת כי כישרונותיה של סגל מתבטאים גם בבחירת המדרשים המתאימים לעולמם של הילדים, באופן שבו הרחיבה את המינימליסטיות של האגדות ובבחירת מסקנה, אחת מכמה אפשרויות, וכל זאת בכמה שפחות התערבות.