חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 210ראשיהפצה

שינוי דרמטי - בגליון השבוע

הפרויקט שיזם – פסטיבל עולמי לתיאטרון יהודי, הצליח מעל המצופה, משך קבוצות מרחבי העולם ואף גרם לכמה יהודים להתחבר למקורותיהם מחדש.
21/09/06, 16:19
עדי גרסיאל

מסלול חייו של יהודה ברגמן הוביל אותו בתחנות רבות, שכמעט כל אחת שונה מחברתה: מבית חילוני ברמת גן, דרך עבודה כדייל באל-על, טיפול בנוער שוליים אמריקני, התחלה של חזרה בתשובה, שליחות מטעם הסוכנות לאנגליה ופגישה עם טוני בלייר, חזרה לארץ והשתקעות בטלז-סטון. אבל הציר המשותף כמעט לכל מפעליו הוא התיאטרון – אחת האמנויות העתיקות ביותר, שמצליחה לשמור על רלוונטיות גם בעידן הקולנוע והאינטרנט. את אהבתו לבמה הוא שילב עם לימודי הפסיכולוגיה, והפך למומחה בתחום שצובר תאוצה בשנים האחרונות.

ד"ר ברגמן הוא פסיכולוג עם התמחות בטיפול ביצירה, ובמיוחד בפסיכודרמה. זהו ענף בפסיכולוגיה שמחיה באמצעות המחזה ומשחק תפקידים סיטואציות מחיי המטופלים, ומנסה למצוא כלים לפתרון הבעיות שלהם.


"ביום הראשון של פסטיבל התיאטרון היהודי ירד גשם. אירוע הפתיחה היה אמור להתחיל אחר-הצהרים, והשמים לא הפסיקו להמטיר. הלכתי להתפלל, ופתאום השמים התבהרו. כך קרה בכל ארבעת ימי הפסטיבל. בשנים שלאחר מכן התופעה חזרה על עצמה. החילונים שעבדו איתי כבר הכירו את התרגולת. הם היו אומרים לי: 'יהודה, תראה את השמים. לך להתפלל'"
לשיטה זו יתרונות רבים, אומר ברגמן. "במקום לדבר על הדברים, בעצם עושים אותם. זו מעין חזרה שמבצע המטופל לקראת היציאה שלו להתמודדות עם המציאות שבחוץ". ההתנסות בהחלפת התפקידים חשובה, הוא מסביר, כי היכולת להיכנס לנעליים אחרות נותנת הבנה רחבה יותר ומוציאה את המטופל מהתעסקות בעצמו. "הוא לומד להיכנס לעורו של האחר, גם מי שאיתו הוא נמצא בעימות".

נפתחים בעזרת האמנות

מה ההבדל בין הגישה החילונית לטיפול לזו הדתית?

"זה נושא רחב מאוד, אבל אפשר לנסות לתמצת אותו כך: הפסיכולוגיה הרגילה מסתיימת פחות או יותר ב'אני'. מבחינתה זהו מרכז העולם, ואילו אצלנו יש מעל לזה מישהו – הקב"ה. זוהי מסגרת ברורה שאנחנו מקבלים מהכוח העליון, ואנחנו חייבים ללמוד איך לחיות בתוכה. לחילוניות אין לפעמים את המצפן בטיפול. הגישה היא 'מה אתה רוצה?' ואצלנו הרצון מתחבר עם המסגרת היהודית.

לכאורה המסגרת ההלכתית מגבילה אותנו, לא מאפשרת לפרוץ קדימה ומעודדת בינוניות.

"לא. אנחנו הולכים אולי פחות לרוחב, אבל יותר לעומק. דווקא ההשלמה עם מגבלות ההלכה מאפשרת חיים יצירתיים ומאושרים יותר. כי כשאין גבול, אתה כל הזמן רץ ורוצה להשיג יותר".

גם הרוח של מטפל דתי שונה מזו של אחרים, ועולם הדימויים שלו שונה. ברגמן: "כשעבדתי בעבר עם נוער חילוני, הבאתי להם דוגמאות מצבי הנינג'ה וסדרות בטלוויזיה. כשאני עובד כיום עם ציבור חרדי ודתי, הדימויים לקוחים ממקורות אחרים, יהודיים".
לפני שנה טיפלו סטודנטים של ברגמן באמצעות הפסיכודרמה בילדים בפנימייה בבני ברק. במוסד שבו היו נמצאים ילדים ממגזרים שונים, שהוצאו בצווי בית משפט מבתיהם בשל התעללויות שונות. הסטודנטים עבדו עם נערים בגילאי 16-13 שהטיפול הפסיכולוגי הרגיל כבר לא השפיע עליהם. ברגמן הצמיד לכל נער סטודנט חונך, שנפגש איתו למשך שעה, ואחר-כך התכנסו כולם לקבוצת הפסיכודרמה.

"אני חושב שעשינו שינוי משמעותי בחייהם של הנערים", הוא מעיד. "העזרה ההדדית בין חברי הקבוצה היתה מועילה מאוד. חלק מהנערים השתקמו ועברו לתפקוד עצמאי. היו שאמרו שזו היתה ההתנסות המשמעותית ביותר בחייהם".

אחד הנערים, בן 16, הגיע בגלל התעללות פיזית קשה מצד האב וסבל מדימוי עצמי נמוך. ברגמן: "הוא היה מלא פחדים, וכל מילה שמישהו אמר הוא היה בטוח שמדברים עליו. הוא אפילו התקשה לשבת יחד עם הקבוצה. אחרי כמה דקות הוא היה נשבר, קם ויוצא. לא הנחנו לו, ובשלב מסוים שכנענו אותו להגיע לקבוצה ולשבת בצד. דווקא מהמקום הזה, הבטוח יחסית, הוא התחיל להשתלב, ובהמשך הצליח להציג בפני הקבוצה את הקושי שלו: בעיית הדימוי העצמי שלו, וההרגשה ששאר החבורה מזלזלת בו ולועגת לו.

"הוא נעמד במרכז הקבוצה ושיחק סצנות שבהן הוא חווה את ההרגשה. תוך כדי משחק החליפו חברי הקבוצה תפקידים, וחלקם שיחקו את אותו בחור. אחרי המפגש הזה היחס אליו השתנה מקצה לקצה, וגם הוא שינה את התנהגותו. עצם היכולת שלו לעמוד מול הקבוצה, להתעמת איתה ולחשוף את עצמו נתנה לו ביטחון רב, ובהמשך הפכה אותו לאחד ממובילי הקבוצה. בסוף השנה הוא יכול היה לומר שאלמלא החוויה הזו, לא היה לו על מה לבנות את המשך חייו. עד כדי כך".

תיאטרון בסיעתא דשמיא

לפני כשש שנים יצאה משפחת ברגמן לשליחות מטעם הסוכנות לעיר לידס שבצפון באנגליה, כשלוש שעות נסיעה מלונדון. הקהילה היהודית במקום מונה כ-10,000 איש. באותו זמן החל הזוג כבר בהליכי חזרה בתשובה, והניתוק מהסביבה הישראלית החילונית היווה הזדמנות טובה לברגמנים לבחון את דרכם בצורה בהירה יותר. בסופה של השליחות חזרו בני הזוג כחרדים.
פרויקט הדגל של ברגמן כשליח היה פסטיבל התיאטרון היהודי שיזם. המוטיבציה היתה לערב את הקהילה, שנחשבה לרדומה – רובה חילונית, פרט לכמה שליחי חב"ד – בעשייה. ברגמן החליט לשלב את אמנותו, התיאטרון, עם השליחות הקהילתית, ויצא ביוזמה המפתיעה.

"זה התחיל ממפגש שלי עם קבוצת תיאטרון מקומית, שהצעתי לה להרים פסטיבל. הם צחקו על הרעיון: 'אתם הישראלים עם החלומות שלכם. אנחנו בקושי מצליחים ללהק את ההצגה הבאה שלנו, ואתה מדבר על פסטיבל. מי ישחק שם?' לא התייאשתי, ובסופו של דבר הוקם צוות שהתחיל לקדם את הרעיון. פנינו לבתי כנסת, לחוגי בית, לבתי ספר, למועדוני נשים ולבתי אבות, ולהפתעתנו הצלחנו לארגן כ-13 הפקות מלידס ומערי הסביבה, כמו מנצ'סטר".


אחד הנערים שברגמן טיפל בו, בן 16, הגיע בגלל התעללות פיזית קשה מצד אביו. ברגמן: "רק אחרי כמה זמן הוא הצליח להציג בפני הקבוצה את הקושי שלו: ההרגשה שהחבורה מזלזלת בו ולועגת לו. תוך כדי משחק החליפו חברי הקבוצה תפקידים, וחלקם שיחקו אותו. אחרי המפגש הזה היחס אליו השתנה מקצה לקצה, וגם הוא השתנה"
את הפסטיבל הראשון פתח ראש העיר, וותיקי הקהילה התפלאו לפגוש במקום אנשים שבמשך שנים לא הגיעו לשום אירוע יהודי. בשנה השנייה נפרש הפסטיבל כבר על פני אירופה כולה, באמצעות שליחי הסוכנות ושגרירויות ישראל ברחבי היבשת, והוא כלל כ-30 הפקות. במסגרת הפסטיבל, שנערך באולם בית כנסת, הוזמן קייטרינג כשר למהדרין ונוצר מפגש בלתי אמצעי עם יהודים שלא היו חלק מהקהילה. "אנשים רצו להישאר גם אחרי ההצגות. היה להם טעם של עוד", אומר ברגמן. בשנה השלישית הפך הפסטיבל לחובק עולם, עם קבוצות תיאטרון מדרום אמריקה, קנדה, ארה"ב, ישראל ואירופה.

ברגמן: "בתחילה בסוכנות חששו שהשליח החילוני מתחרד, אבל הם ראו שיכולתי להגיע לכולם. לאירועים שהייתי עושה הגיעו מכל המגזרים, דבר שלא היה קורה עם שליח חילוני. החזרה בתשובה שלי רק הרחיבה את האפשרויות שלי – לא צמצמה אותן".
אין מקריות בחיים, אומר ברגמן. "היתה לנו הרבה סיעתא דשמיא: ביום הראשון של הפסטיבל ירד גשם. אירוע הפתיחה היה אמור להתחיל אחר-הצהרים, והשמים לא הפסיקו להמטיר. הלכתי להתפלל. ראש העיר הגיע עם הלימוזינה, הכנו כבר את המטריות כדי שלא יירטב ופתאום השמים התבהרו. כך קרה בכל ארבעת ימי הפסטיבל. בשנים שלאחר מכן התופעה חזרה על עצמה. החבר'ה החילוניים שעבדו איתי כבר הכירו את התרגולת. הם היו אומרים לי: 'יהודה, תראה איזה שמים קודרים. לך להתפלל'".

כמה אנשים של המגבית מלידס יצאו לסיור באירופה באותה שנה, נזכר ברגמן. "בבודפשט הם נפגשו עם הקהילה היהודית במקום, וכשאמרו מאין הגיעו נתקלו במבטי הערכה וקריאות התלהבות. הם היו בטוחים שזה בגלל קבוצת הכדורגל המפורסמת של העיר, 'לידס יונייטד', אבל מארחיהם העמידו אותם על טעותם: לא יונייטד, אלא ה'ג'ואיש תיאטר פסטיבל'. כשחזרו הם מיד הרימו לי טלפון כדי לספר על השיחה, ואז הבנתי עד כמה העסק תפס".

במשרד של טוני

הוכחה נוספת להצלחת היוזמה היתה השורה התחתונה במאזן ההכנסות. לא מעט תורמים ונותני חסויות הצטרפו במהלך השנים, ביניהם אפילו חברת מכוניות היוקרה הבריטית 'יגואר'. בשנה הראשונה עמד התקציב השנתי על פחות מ-15 אלף ליש"ט (כ-120 אלף שקלים). הפסטיבל האחרון שערך ברגמן, לפני שנתיים, כבר עלה כ-50 אלף ליש"ט ונערך בתיאטרון העירוני של לידס.

ההצגות מעלות תכנים יהודיים וישראליים קלאסיים, כמו כנר על הגג, וגם מקוריים. "רציתי להציג את הקונפליקטים והקשיים שקיימים בעולם היהודי בצורה שתוכל להתקבל, ושאפשר יהיה להסתכל על האחר בצורה חיובית וליצור עמו חיבור", מעיד ברגמן.
אחת ההצגות של קבוצת תיאטרון מלונדון עסקה בהתמודדות עם השכול – משפחה המגלה שבנה, שנהרג במלחמת לבנון הראשונה, נפל מאש כוחותינו. המחזה עוקב אחרי אבי המשפחה המתעמת עם ההכרה שבנו לא 'נפל כגיבור'. הפקות אחרות עסקו בעיירה היהודית, בתרבות היידיש ובנושאים כמו התבוללות, יחסי דתיים חילונים ועוד. אפילו בית הספר החרדי לבנות בלידס – מוסד שמעולם לא שיתף פעולה עם שליחי הסוכנות – העלה הפקה בנושא הזהות היהודית. נוסף לכך נערכו הופעות מוסיקה מישראל ומהעולם היהודי.

מעבר להצלחה האמנותית, הרגשת שיש גם תוצאות של חיזוק הזיקה לארץ וליהדות?

"בהחלט. בתחילת הדרך, עוד לפני הפסטיבל, פתחתי במשרד שלי 'בית קפה'. קניתי קצת רהיטים באיקאה, קצת כיבוד, תליתי תמונות של אמנים יהודיים מקומיים והפכתי את המקום למעין מועדון ישראלי. עם הזמן התחיל להגיע אלינו זוג יהודי, כבני 50, שהתגורר בכפר במרחק נסיעה של כשעתיים. הם הקפידו להגיע כמעט כל שבוע, וזה לא פשוט להוציא אנשים מהבית בגשם האנגלי. בקיץ ארגנו טיול לארץ, והם החליטו לבקר בישראל לראשונה בחייהם. שנה אחר-כך הם נסעו שוב, וחזרו עם החלטה לעבור לגור בארץ.


"בתחילת השליחות בלידס פתחתי במשרד שלי 'בית קפה'. הפכתי את המקום למעין מועדון ישראלי. עם הזמן התחיל להגיע אלינו זוג יהודי, כבני 50. הם הקפידו להגיע כמעט כל שבוע, וזה לא פשוט להוציא אנשים מהבית בגשם האנגלי. בקיץ ארגנו טיול לארץ, והם החליטו לבקר בישראל לראשונה בחייהם. שנה אחר-כך הם נסעו שוב, וחזרו עם החלטה לעלות"
"אלה אנשים שלא היו מחוברים בכלל ליהדות, ובטח שלא לישראל. הפעילות שלנו גרמה להם להרגיש בבית, והיום הם גרים בתל אביב. זו רק דוגמה אחת. היו גם הרבה היכרויות בפסטיבל, כי זה היה מקום שבו התחברו ביניהן הרבה קהילות שבדרך-כלל לא נפגשות. גם בטיולים לארץ, בדרך-כלל כל קבוצה מטיילת בנפרד".

אחד מהישגיו של ברגמן כשליח היה ארגון פגישה עם לא פחות מאשר ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר. במסגרת ההכנות לחגיגות שנת ה-55 למדינת ישראל, לפני שלוש שנים, עלה רעיון לפנות לכמה אישים בכירים כדי שיברכו את הקהילה בלידס. "למישהו יש במקרה קשר עם טוני בלייר?" הציע ברגמן, לא ממש ברצינות. אחד מחברי ועדת הארגון התברר כחבר בלייבור, מפלגתו של בלייר. הוא הרים את הכפפה והפעיל את קשריו.

כעבור כמה שבועות קיבל ברגמן טלפון מפתיע, שהזמין אותו להגיע למחרת לרח' דאונינג 10, מעונו המפורסם של ראש ממשלת בריטניה. "זה היה מרשים מאוד. צוות הקבלה של מעון ראש הממשלה הסביר לנו שבלייר לא ישוחח איתנו, אלא רק יגיע, יתיישב על הכיסא, ייתן את הנאום וילך לדרכו. בפועל, בלייר הגיע והתחיל לדבר איתנו. הוא התעניין בקהילה היהודית בלידס ובעבודת השליחים בחו"ל. הוא אינטליגנטי וחברותי מאוד. אין לו בכלל פוזה", מעיד ברגמן.

"הוא נתן נאום פרו-ישראלי חם, שצילמנו בווידאו. לאחר מכן ביקשנו ממנו צילום למזכרת, למרות שיועצי התקשורת שלו אסרו עלינו לעשות זאת". אבל ראש הממשלה הבריטי נעתר ברצון. כשברגמן יצא החוצה, הוא קיבל מיד טלפון מהיועצים שמורה לו להשמיד את התמונה. הוא לא התרגש והשיב בשלילה. היועצים התרככו וביקשו רק שלא לפרסם אותה בעיתונות המקומית. לבקשה הזו נעתרו ברגמן ואנשיו. הסוכנות, אגב, לא עמדה בפיתוי והפיצה את התצלום באתר האינטרט שלה. הקלטת של נאום בלייר הופצה ושודרה ביום העצמאות בכל הקהילות ברחבי בריטניה.

מתחברים דרך האמנות

ברגמן נולד לפני 48 שנה, ביום העצמאות העשירי של המדינה. הוא גדל ברמת גן בבית חילוני למהדרין. "לא היה לנו אפילו סידור בבית", הוא נזכר. "לחגיגת הבר מצווה נסענו באוטו לבית הכנסת, ומשם המשכנו למסיבת דיסקו". בחיידק הבמה נדבק כבר בתנועת הנוער, הנוער העובד, שם היה אחראי על ההצגות, והיה לו ברור שהכיוון הוא תיאטרון – בימוי וכתיבה.

בצבא שירת בנח"ל המוצנח. אחרי השחרור עבד כדייל באל-על, ובמקביל למד תיאטרון בסמינר הקיבוצים. "זו היתה דרך טובה לראות את העולם", הוא מעיד. ברגמן ניסה את כוחו גם בשירה, ואף הופיע עם להקת המחול 'כרמון' ברחבי הארץ. "כל הזמן חיפשתי את החיבור בין פסיכולוגיה לתיאטרון. לא ידעתי שזה קיים, עד שמישהו אמר לי שיש התמחות שנקראת פסיכודרמה. מיד שכשסיימתי את לימודי יצאתי לארה"ב ללימודי תואר שני בתחום, כיוון שאז אי אפשר היה ללמוד זאת בארץ".

הוא למד באוניברסיטת לסלי, הסמוכה לבוסטון. השהות באמריקה התארכה לשש שנים, וברגמן עבד שם עם נוער אמריקני עבריין והתמודד עם בעיות של סמים, אלכוהוליזם ואלימות. "למרות שהייתי צעיר יחסית בתחום, ראיתי שזה פשוט עובד. לבית הספר שבו עבדתי הגיעו נערים שנפלטו ממסגרות של חינוך מיוחד – כלומר, אפילו במקומות שמיועדים לטפל בנוער חריג לא הצליחו להתמודד איתם.


"כל הזמן חיפשתי את החיבור בין פסיכולוגיה לתיאטרון. לא ידעתי שזה קיים, עד שמישהו אמר לי שיש התמחות שנקראת פסיכודרמה. מיד שכשסיימתי את לימודי יצאתי לארה"ב ללימודי תואר שני בתחום, כיוון שאז אי אפשר היה ללמוד זאת בארץ"
"הגעתי לשם לראיון, ובתור ישראלי טיפוסי באתי בלבוש זרוק: ג'ינס וטי-שירט. ישבתי מול 13 איש שראיינו אותי. כשיצאתי משם שאל אותי חבר: 'מה לבשת?' סיפרתי לו. ואז הוא אמר: 'אין לך סיכוי. האמריקנים לא מקבלים לעבודה אדם שהגיע לראיון בלי חליפה. לכל אחד פה יש חליפה לראיונות'".

למחרת הוזמן ברגמן לראיון שני, והפעם ביקש המנהל בנימוס: "אם לא קשה לך – תבוא עם עניבה". אחרי שברגמן התקבל סיפרו לו עמיתיו החדשים שבמשך שעה אחרי הראיון הם דיברו על "הבחור המשוגע שהגיע עם ג'ינס", ואז אמרו לעצמם: אם הוא כל-כך לא נורמלי הוא בוודאי יסתדר עם הנוער כאן. בדיעבד התברר לברגמן שכל מי שהתקבל לעבודה לפניו עזב תוך כמה ימים, אחרי שהתברר לו עם איזה חומר אנושי הוא צריך להתמודד.

"דווקא בגלל שהגעתי לבוש די דומה לנערים והיה לי מבטא ישראלי כבד, הם לא ידעו איך 'לאכול' אותי והתייחסו אלי בגישה של 'כבדהו וחשדהו'". ארבע שנים עבד ברגמן בארה"ב, וחזה בלא מעט הצלחות. "הנערים שם היו למודי פסיכולוגים, מכאן ועד הודעה חדשה. מגיל אפס הם היו בטיפול. הם יכלו ללמד אותי פסיכולוגיה. האמנות היתה הדרך היחידה להתחבר אליהם".
לפני שהחלה מלחמת המפרץ הראשונה החליט ברגמן לחזור ארצה. הוא החל לעבוד כמטפל בבית ספר לחינוך מיוחד. שם גם הכיר את אשתו, רונית, מורה לחינוך מיוחד. במקביל פתח קליניקה פרטית בתל אביב, ובהמשך הקים וניהל את התוכנית לטיפול בדרמה בבית ברל.

אחרי החתונה עם רונית, לפני כתריסר שנים, עבר הזוג ברגמן למתחם שינקין. "הכל זרם לכאורה בסדר. אחרי לידת הילד הראשון שלנו, אשתי העלתה את הרעיון שאולי כדאי ללמוד קצת על יהדות, ונרשמנו לסמינר של 'ערכים'. הגענו לשם ופתאום אני רואה דוסים. רציתי להסתובב ולנסוע הביתה. בכל זאת נשארנו, וככל שהזמן חלף הופתעתי מהעומק והעוצמה. יצאתי עם תחושת סקרנות, ויותר מזה – עם הרגשת גאווה על היותי יהודי. מאז המשכנו להרבה סמינרים. השינוי לא היה קל. היינו בלב הברנז'ה, היה לנו טוב בסך הכל, אז למה לשנות? אבל מרגע שהתודעה נחתה עלינו שיש אמת, וכאנשים שרוצים להיות מחוברים לדבר אמיתי, ידענו שזה המסלול".

כשחזרו ארצה מהשליחות התיישבו הברגמנים עם ארבעת ילדיהם בטלז-סטון.

רונית: "אנחנו שייכים לזרם הליטאי, אבל בגלל הרקע המיוחד של שנינו יש לנו זיקה ואהבה לקשת רחבה של זרמים בציבור הדתי והחרדי: חסידים ומתנגדים, מזרחניקים, חרד"לים ועוד. אנחנו מנסים לחקות את הדבורים: לקחת את הצוף מכל פרח".

רמז טעים משמים

"אל תוותר לו על סיפור הבאצ'י", הזהירה אותי רונית.

"אבל זה לא שייך לעיתון", התגונן בעלה.

רונית לא ויתרה: "לא סתם הגעת למקום שבו אתה נמצא היום. זה נבנה בך לאורך החיים. סיפור הבאצ'י הוא מעין פרשת דרכים, שהוציאה ממך החוצה כל מיני דברים שהיו בך ונתנה סימני דרך והכוונה לעתיד".

אז הנה הסיפור. שפטו בעצמכם: בקיץ 82', ערב מלחמת לבנון, כשברגמן עוד היה דייל באל-על, הוא שובץ לטיסה לרומא. היות שזו היתה הפעם הראשונה שלו בבירת איטליה, הוא שאל את עמיתיו מה כדאי לקנות בדיוטי פרי. שוקולד של חברת באצ'י, הם ענו לו. זהו שוקולד 'נחשב' שמגיע בבונבוניירה, וכל אחת מהחתיכות עטופה בנייר כסף מעוטר בכוכבים כחולים. ברגמן הזמין את הקופסה הכי גדולה. כשחזר ארצה, למחרת, פרצה המלחמה, והוא גויס לחטיבת צנחנים במילואים.

תוך כדי אריזת הקיטבג התלבט אם לקחת את השוקולד איתו. "מצד אחד אמרתי לעצמי: תיקח, כי מי יודע אם תחזור, ואז לעולם לא תזכה לטעום מהשוקולד. מצד שני, אם אשאיר את השוקולד יהיה לי בשביל מה לחזור. וחוץ מזה, בחום של הקיץ השוקולד בטח יהפוך למיץ. בסופו של דבר החלטתי להשאיר את הבאצ'י בבית ועליתי לצפון.

"היחידה שלי שובצה לגזרה המערבית, באזור צור וצידון. גם אז היו בעיות באספקת המזון, ואכלנו בעיקר מנות קרב. כל הזמן, גם כשהכדורים שרקו, חשבתי על השוקולד וקיללתי את עצמי על ההחלטה להשאיר אותו בבית. זה לא יצא לי מהראש. כשהגענו לצידון היינו צריכים לאבטח את הציר הראשי בעיר. נכנסנו רגלית, והתרגולת היתה לעבור ממחסה למחסה כדי לא להיפגע מצלפים. כל חייל היה אמור לעבור במהירות למחסה הבא שפינה החייל שלפניו.

"בשלב מסוים יצאתי החוצה מהמסתור שלי, ומצאתי את עצמי באמצע הרחוב הראשי. כל חנויות היו סגורות, ולא הצלחתי לקלוט מאיפה יצא החייל שלפני. הבנתי שאני עומד חשוף בלב הרחוב ונזכרתי שלפי התרגולת לצלף לוקח בערך שלוש שניות מהרגע שהוא מזהה מישהו עד שהוא פוגע בו. פתאום קלטתי מצד שמאל חור באחד מתריסי החנויות שהיו כולם מוגפים. כנראה פגז פגע לא מזמן בתריס, והחור עדיין העלה עשן. לא חשבתי פעמיים וזינקתי לעברו.


"צוות הקבלה של מעון ראש הממשלה הסביר לנו שבלייר לא ישוחח איתנו, אלא רק יגיע, יתיישב על הכיסא, ייתן את הנאום וילך לדרכו. בפועל, בלייר הגיע והתחיל לדבר איתנו. הוא התעניין בקהילה היהודית בלידס ובעבודת השליחים בחו"ל. הוא אינטליגנטי וחברותי מאוד. אין לו בכלל פוזה", מעיד ברגמן
"מצאתי את עצמי בחנות אפלה. הרגשתי שאני יושב על חומר לא ברור. שלחתי יד ומשכתי משהו מתחתי. הרמתי אותו לעבר האור ונדהמתי: היד שלי החזיקה שוקולד באצ'י. כנראה נפלתי לתוך חנות שוקולד. התחלתי לקלף ולאכול שוקולד אחרי שוקולד, עד שכעבור כמה זמן שמעתי קריאות: 'יהודה, איפה אתה?' וראש של חייל בצבץ לתוך החנות. 'מה אתה עושה שם?' 'אני אוכל שוקולד', עניתי, וכיבדתי גם אותו.

"אני זוכר שאחר-כך הסתובבתי אפוף במחשבות כדי לנסות להבין את המשמעות של צירוף המקרים הזה. הסיפור הזה הלך איתי הרבה שנים, ורק בדיעבד הבנתי את הרמז שקיבלתי". 
 
טיפול בשפה שלך

ד"ר ברגמן יעמוד מהשנה הבאה בראש תכנית של המכון להכשרת מטפלים ביצירה ובהבעה במכללת ירושלים. התכנית מציעה ארבעה מסלולים לנשים: טיפול באמנות, טיפול במוסיקה, ביבליותרפיה ופסיכודרמה. לגברים ייפתח מסלול נפרד בפסיכודרמה.
משך התוכנית הוא שלוש שנים, והלימודים מרוכזים ביום אחד בשבוע, כדי לאפשר גם לבעלי משפחות ואנשים עובדים ללמוד. דרישות הקבלה הן תואר ראשון בתחומים טיפוליים, כמו חינוך מיוחד, פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית וכדומה. גם בוגרי תכניות אקדמיות באמנות, כמו בוגרי בצלאל, מוזמנים להירשם.

תן לי להבין איך הולך טיפול באמנות. נניח שלמישהו יש בעיה בעבודה. אתה תבקש ממנו לצייר ויכוח אופייני עם הבוס?
"זו אפשרות אחת. אבל ייתכן שנבקש ממך לצייר משהו מופשט יותר, כמו מה הרגשתך כשאתה מגיע למקום העבודה. יש גם מטפלים שעובדים בצורה פתוחה אפילו יותר, ואינם מגדירים בכלל מה לצייר, אלא מבקשים מהמטופל לצייר מה שהוא רוצה ומשם ממשיכים".

אם מישהו לא יודע לצייר, עדיין אפשר לטפל בו באמצעות ציור?

"בהחלט. מה שחשוב הוא ההבעה. אלה דברים ראשוניים מאוד, והמטופל לא צריך להיות אמן. המטפל צריך כמובן שיהיו לו כלים אמנותיים, כדי לדעת לנתח ולעזור למטופל שלו. לכן הסטודנטים שלנו צריכים לצבור עוד 600 שעות באמנות.

ביבליותרפיה היא טכניקת טיפול באמצעות קריאה וכתיבה. "האמנות היא אמצעי הבעה, אך גם כלי רב עוצמה לשינוי, כי היא באה מתוך רבדים עמוקים בנפש", מסביר ד"ר ברגמן. "לא כל אדם יכול להביע את עצמו, ולפעמים סיפור או שיר שהוא קורא יכולים להתחבר לחוויה אישית שלו".

למה לבנות יש יותר מסלולים מלבנים?

"באופן כללי יש במגזר הדתי פחות מקומות הכשרה באמנות לגברים. אני לא מכיר מקום שמכשיר גברים להיות מורים למוסיקה. הפסיכודרמה, לעומת זאת, מושכת פחות נשים. היא לטעמי קצת פחות 'אמנות' וקצת יותר אנליטית, יותר מחוברת לפסיכולוגיה, ויש בזה כנראה משהו יותר 'גברי'.

ברגמן: "במגזר שלנו, הדתי והחרדי, סוג כזה של טיפול מצליח לעקוף את הסטיגמות. אמנם כיום יש יותר מודעות, אבל עדיין ללכת לפסיכולוג זה דבר שעלול לפגוע בשידוכים, או בהרשמה לישיבה או לסמינר. כשהולכים לטיפול באמנויות זה נשמע הרבה פחות מאיים. תמיד אפשר לומר שלבחור היתה איזו בעיה, ואז הוא עשה קצת מוסיקה, קצת דרמה... והכל הסתדר".

יתרון נוסף של הטיפול בפסיכודרמה הוא החווייתיות שבו. "זה פשוט כיף", אומר ברגמן. "הוא משיג תוצאות מהירות באופן יחסי ומסוגל לעבד טראומות כמו עקירה, הקטיושות בצפון וגם התעללויות פיזיות ומיניות".

ברגמן מסביר שעם התפתחות הנושא, רבנים ומשגיחים מפנים בני נוער וילדים לאנשי מקצוע בתחום הפסיכולוגיה. הם מחפשים מטפלים שומרי מצוות שידעו לדבר עם המטופלים שלהם באותה שפה. במסגרות הלימוד במוסדות החילוניים ישנם לא מעט תכנים בעייתיים, והסדנאות הרבות כוללות לפעמים נשיקות וחיבוקים. מהאילוצים האלה הגיעה היוזמה להקמת מסגרת שמכשירה סטודנטים דתיים וחרדיים לטיפול באמנויות.