גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 210ראשיהפצה

אנשי השנה תשס"ו - דעות

21/09/06, 16:19
אנשי המערכת

פתיחה/ אבי סגל

מת אב ומת אלול, ועוד ראש שנה הגיע. ומכיוון שזהו עיתון לציבור הדתי, אין לנו אלא לקיים בצייתנות את מצוות היום, זו שאינה נדחית אפילו מפני פיקוח נפש: בחירת אנשי השנה התשס"ו.

לא קלה היא, לא קלה דרכנו. בכלי תקשורת אחרים, יש קריטריונים ברורים לבחירת אנשי שנה: אם אתה גוי שהתחתן עם יהודייה, רבים סיכוייך להיבחר כאיש השנה בספורט. אם על רגליך מונחים סנדלים מחוררים ומכוערים בצבע ורוד, סביר שתהיה איש השנה באופנה. ואם אתה יורק על המדינה, על הצבא ועל רמי קליינשטיין, אין ספק שאתה ראוי להיות איש השנה בתרבות.
אבל אצלנו, רשימת הנבחרים נראית קצת אחרת. אנו מאמינים כי את מצוות היום יש לקיים מתוך שמחה, ועל כן אין שום סיבה לשעמם את הציבור באותם שמות המופיעים בכל עיתון אחר. רוב הבחירות שלנו אולי אינן מובנות מאליהן, אבל אלה האנשים שאנו רואים לנכון להזכיר ביום הזיכרון הזה. מצד שני, אנו לא רוצים להיות מנותקים לגמרי מההוויה הישראלית, ולכן נציין כאן כי בכל הקטגוריות סיימה נינט טייב במקום השני.

מבקר לרגע, רואה כל פגע/ עפרה לקס

מינהל תקין: מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס

הוא נכנס לתפקידו רק לפני שנה ורבע אבל הספיק לעשות מספיק בלאגן בשביל חמישה מבקרים ביחד. אנשי השנה אמנם אינם נבחרים בשל היכולת שלהם לעשות רעש, אבל במקרה של המוסד הזה מדובר בצעד חשוב ומרענן.

ביולי אשתקד היה לינדנשטראוס המועמד היחיד למשרה הזו. איש לא רצה להתמנות לתפקיד האפור והמנומנם הזה. תפקיד של תהילה ליומיים בשנה, כזה שגורם לך להוציא דו"חות עבי כרס  שנידונים להיות אחר כך משקולת על משטחים סרבני הדבקה.
אבל לינדנשטראוס הלך על זה. הוא החליט לרענן את התדמית והתפקיד. מייד עם היכנסו הוא הכריז כי יילחם בשחיתות ביד ברזל, הודיע כי בדו"חותיו לא יזכו האשמים לאלמוניות מבורכת וגם התעקש לחקור ולפרסם אותם בזמן אמת.

אמר ועשה. את עקירת גוש קטיף, שאירעה שבועות בודדים אחרי כניסתו לתפקיד, חקרו אנשי משרדו בעוד הדברים מתרחשים. הם גבו עדויות מן השטח וירדו לראות גם מה קורה עם עוטף עזה, דרשו תשובות מן הרשויות והצליחו להיות רלוונטיים.  בהמשך בדק המבקר חשדות נגד אולמרט (ופנה לאחרונה ליועץ המשפטי בבקשה להעמידו לדין), בחן תרומות שקיבל פרס, ונלחם בנציב שירות המדינה שמואל הולנדר.

מספר הדו"חות שהפיק עלו בקצב מסחרר. האנשים אי שם בצמרת החלו ללמוד שכל עוד לינדנשטראוס בשטח, לא מספיק לסדר כמה ימי חו"ל/ מחלה כשיוצאים דו"חות שעלולים להוציא אותך אשם. המבקר הזה יתפוס אותך אם לא פנים אל פנים אז דרך התקשורת.

לינדנשטראוס מחזיק קשר טוב עם התקשורת, יש אומרים שטוב מידי. המקטרגים טוענים שהסימביוזיה בין שני המוסדות הדוקה, שהמבקר מחפש גימיקים, שהוא תאב פרסום ושהוא אינו ממתין עד שהמבוקר יאמר את דברו. לינדנשטראוס דוחה את ההאשמה בדבר חוסר היכולת להגיב אבל אומר בפה מלא "התקשורת היא הנשק שלנו".

הבלאגן האחרון שהצליח האיש לעשות היה בקרב נגד אולמרט. ראש הממשלה ניסה לחלק את עוגת מחדלי מלחמת לבנון השניה לשלושה ובכך להמעיט בערכם. לינדנשטראוס אמר שהוא לא כפוף לראש הממשלה, שהוא יחקור מה שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה. את (אי) מוכנות העורף הוא החל לבדוק עוד לפני שפרצה הפסקת האש. וכבר הציג מסקנות ביניים. האם החשש מפני לינדנשטראוס יהפוך לאימה של ממש ולתיקון השחיתות? מסופקני. אבל הוא בהחלט עושה צעדים בטוחים בכיוון.

השכפ"ץ של הגנרלים/ עדי גרסיאל 

ביטחון: רועי קליין הי"ד

פחות מארבע שניות – פרק הזמן שחולף מרגע שחרור נצרת הרימון עד לפיצוצו – עמדו לרשותו של סא"ל רועי קליין כדי לקבל החלטה שאין גורלית ממנה: לנסות לתפוס מחסה או לזנק על הרימון. קליין הי"ד בחר באפשרות השנייה, ספג בגופו את עוצמת הפיצוץ והציל את חייליו, שחלקם שכבו פצועים לידו. כשנדרשים להחליט תוך שניות, ההחלטות מתקבלות לא על פי שיקול שכלתני של עלות תועלת או של מה יגידו – הן מגיעות בצורה אינסטנקטיבית, מהבטן, מסולם הערכים שטבוע בדי.אן.איי, בחינוך, במורשת המשפחתית. זה מה שהתרחש בדרום לבנון לפני כחודשיים כשרועי, סמג"ד בגדוד 51 בגולני, הוליך את חייליו לקרב העקוב בבינת-ג'בל. לפני מותו עוד הספיק לצעוק 'שעה ישראל'.

כשהקצינים הבכירים צופים בקרבות מבעד למסכי הפלזמה שלהם והרמטכ"ל מעביר הוראות מהמשרד לטיפול בניירות הערך שלו, קליין היה בין הקצינים הבכירים ביותר שנעו בשטח, חשופים למלכודות האש שהוכנו היטב על ידי החיזבאללה. גבורתו מסמלת יותר מכל את התופעה שבלטה במלחמה: החיילים הפשוטים והקצינים הזוטרים נאלצו לחפות בגופם על שגיאותיהם ויהירותם של המצביאים והפוליטיקאים. אם תבדקו כל קרב שבו חולקו צל"שים, אומר פתגם צבאי ישן, תגלו פשלות בדרגים הגבוהים.

בעידן שבו הכוכב הנולד התורן הוא צעיר שלא שירת בצבא ושבנוסף לכך חירף וגידף את המדינה, קליין, יחד עם יותר מ-100 החיילים שנהרגו במלחמה בלבנון, הם אנשי השנה האמיתיים בביטחון. העובדה שסיפור גבורתו זכה להדים תקשורתיים מעטים ונתפש כמעט כתלוש מההוויה העכשווית, צריכה לעורר דאגה לא פחות ממחדלי הימ"חים הריקם וכישלון הגנרלים והמדינאים.  

הזהב לאדלר, הכסף לארד/ אבי סגל

פוליטיקה: ראובן אדלר ואייל ארד

מרץ 2006: קדימה מנצחת בבחירות לכנסת. השלטון במדינת ישראל נתפס בידי מפלגה בלי היסטוריה, בלי סניפים, בלי אידיאולוגיה ברורה, בלי חיבור אמיתי בין מרכיביה; מפלגה שרבים מחבריה היו ונותרו אלמונים לחלוטין, אחרים היו אמורים לחזור לאלמוניותם, ופה ושם יכולנו למצוא בה גם אנשים מוכרים - בעיקר למשטרה. המפלגה הזאת ניצחה בבחירות, ויועציה האסטרטגיים יכלו לסמן עוד 'וי' ולצרף לאוסף.

בסרטה של ענת גורן "כל אנשי הקמפיין" מוצגים היועצים האסטרטגיים ויועצי התקשורת במלוא כיעורם ונפיחותם. ככל שזה תלוי בהם, הם לא רק האנשים המשפיעים ביותר בפוליטיקה הישראלית, אלא גם האנשים החשובים היחידים בתחום. אין אל מבלעדי ראובן אדלר, והספין הוא נביאו.

אבל גם אם נתווכח על מידת חשיבותם של אדלר ואייל ארד, יועציו של שרון שהפכו ליועצי אולמרט וקדימה, קשה להתווכח עם הקבלות. ארד כבר חתום על ניצחון בבחירות כנגד כל הסיכויים, נצחונו של בנימין נתניהו ב-1996. ואילו הפרסומאי אדלר גאה בעיקר בהפיכתו של אריאל שרון לסבא חביב, תדמית שהביאה לו פופולריות רבה ונצחונות בשני קמפיינים. אין ספק כי מדובר במקצוענים. אנשים שהצליחו למכור תוכנית גירוש מכוערת ומסוכנת כתוכנית "התנתקות" שתביא לשקט, שלווה ושגשוג - ראויים לכל גנאי והערצה.

יהיה מי שיטען, כי בלי שיתוף הפעולה הנלהב של התקשורת השמאלנית, השטחית וזוללת הספינים ושל מערכת החוק - גם האסטרטג המקצועי ביותר לא היה שווה שום דבר. גם תוצאות הבחירות האחרונות, שבהן זכתה קדימה בפחות מנדטים מכפי שצפו לה - עמעמו במשהו את יוקרתם המקצועית של ארד ואדלר. אבל כל העובדות האלו מסיטות אותנו מהעיקר. לא ההצלחה המקצועית של ארד ואדלר היא החשובה, אלא העובדה שכל השיח הפוליטי מתנהל היום באדלרית ובארדית. אם פעם היינו אומרים שהכול פוליטיקה, היום אנו אומרים שהכול זה ספין. מאז ימי נתניהו העליזים - כל משפט היוצא מפיו של פוליטיקאי, כל פיהוק ושיהוק שלו - נתפסים על ידינו כספינים של יועצים, בדרך כלל בצדק. מלחמת לבנון? ספין. תקציב המדינה? ספין. שר רווחה? ספין. התכנסות? האבא של הספינים. ובואו לא נשלה את עצמנו: ההתכנסות לא הלכה לשום מקום - היא רק הפכה ל"התפנקות", או "התפרעות", או איזה שם שראובן אדלר ימציא לה בקרוב.

אדלר וארד הם אנשי השנה, אבל כמו אהרן ברק בבית המשפט – רוחם הקונטרוברסלית תרחף על המרחב הפוליטי גם בעוד שנים רבות. עושה רושם שגם בשנים הבאות נמשיך לשמוע שפה של פרסומאים ושל יועצים, עם סקרים וקבוצות מיקוד והודעות לתקשורת והחרמות כתבים סוררים. זה יקרה גם כאשר אדלר וארד עצמם יעזבו את הפוליטיקאים ויתחילו לשווק מוצרים אחרים ולא פחות אנושיים - אבקת כביסה, למשל.

במקום לשכת תעסוקה/ דינה אברמסון 

הרב יוסף צבי רימון

איש השנה שלי הוא ללא ספק הרב צבי רימון, רב היישוב אלון שבות דרום. 'איש השנה' הוא הגדרה מצומצמת לאדם שצריך היה לקבל פרס על מפעל חיים.

כולנו נתקלנו ביוזמות הקשורות במגורשי גוש קטיף, כגון מרכז 'תעסוקטיף', נתוני דו"ח מבקר המדינה על מצבם של המגורשים והצעת חוק של תשלום אלף שקלים למעביד שיעסיק תושב גוש קטיף, אך ספק אם אנו יודעים מי עומד מאחורי היוזמות הברוכות הללו.
בתשעה באב בשנה שעברה נקרא הרב רימון, כמו רבים אחרים, להתגייס ולעזור למשפחות העקורים ששהו בבתי המלון. זמן קצר לקח לרב להבין כי תעסוקה היא הבעיה המרכזית בקרב המגורשים. בו במקום הקים את מרכז 'תעסוקטיף', שמטרתו ליווי, הכוונה, מיפוי ומציאת מקום עבודה עבור אנשים שפרנסתם נגזלה מהם.

'תעסוקטיף' הוא כיום הארגון היחיד בארץ שיש בידיו נתונים מדויקים על מצבם של מחוסרי העבודה מגוש קטיף, והיחיד כמעט שמסייע באופן יעיל להחזרתם של אלפים למעגל העבודה. מהחמ"ל המאולתר שהקים בביתו מנהל הרב רימון אימפריית חסד. בעשר בלילה מצלצלים הטלפונים, במקביל לדפיקות בדלת, במקביל למיילים חדשים שמתקבלים בכל דקה, והפקס הפולט מכתבים מהכנסת.

הרב רימון מקדיש את חייו למען תושבי גוש קטיף. הוא איננו שוקט לרגע, איננו מסוגל לישון בלילות מפני שהוא עסוק בלחשוב על הצעות חוק חדשות שאפשר להעביר, ביקורים אצל מבקר המדינה, פרסומים בעיתונות. זאת כמובן במקביל לתפקידו כרב קהילה במשרה מלאה ומשרת ר"מ ב-5 ישיבות גבוהות.
בימים אלו ממש נמצא הרב בחו"ל, הרחק ממשפחתו ומקהילתו, במטרה לגייס כספים למען העקורים. יבורך הרב רימון על מפעלו רב החסד, ירבו כמותו בישראל.

עקורים נטועים/  חגית רוטנברג

התיישבות: גרעין מורג בטנא עומרים

פרויקט הגרעין

 
הדיבורים של אולמרט על התכנסות ממש לא הפחידו אותם, ולא בגלל שהם מאמינים ש'היה לא תהיה'. ההיפך. הם חוו את האסון בכל רמ"ח אבריהם ובכל ארבע קירותיהם החרבים, ובכל זאת היה להם ברור: לא נכנעים לתכתיבים שבין אשדוד לאשקלון, אלא עולים להתיישבות ביהודה ושומרון. שלוש קהילות של עקורי גוש קטיף, ועוד משפחות בפזורה, סירבו להיכנע לתכניות הזדון של מחיקת ההתיישבות, והצהירו קבל עם: מי שלא רצה מתנחלים ליד הים, יקבל אותם ליד הירדן ובגב ההר.
קהילת שירת הים התיישבה בחמדת שבבקעה, כמחצית מקהילת נצרים מקימה גרעין תורני באריאל, וגרעין של עקורי מורג הגיע לחזק את היישוב טנא-עומרים שבדרום הר חברון. במנהלות הממשלתיות למיניהן ראו כמובן בעין רעה את המהלך, אך המשפחות חרקו שיניים ובתום מסע תלאות הגיעו ליעדן, חלקן עדיין בדרך.

גרעין מורג לטנא-עומרים היה הראשון שהחליט וגם הצליח לבצע: באלול תשס"ה, מיד לאחר הגירוש, כאשר שוכנו באכסניה בעופרה, החליטו לעלות לטנא עומרים. ביישוב עמדו כעשרים בתים ריקים, שהמתינו למאכלסים. עבודות השיפוץ החלו, ובתקופת החגים נכנסו המשפחות לביתן החדש. 

הרב איציק אמיתי, עקור מורג בטנא-עומרים, לא מבין בכלל על מה יש לפקפק: "מה זאת אומרת מדוע דווקא כאן? זו התיישבות חלוצית אתגרית, וברור שצו השעה הוא חיזוק יהודה ושומרון". כשמעלים בפניו את החשש מפני אפשרות לעקירה נוספת, הוא אומר בביטול: "בשביל מה לחשוב על שטויות? תחל שנה וברכותיה". 
   
ואם לא די בהגשמת האידיאל של א"י, לא מניחים העקורים את ידיהם גם מקירוב עם ישראל: המפגש בין המשפחות החילוניות של טנא-עומרים לדתיים ממורג עדיין מורכב, אך התושבים נחושים להתמודד. "ראינו בזה אתגר", אומר יעקב עציון, עקור ממורג "אמנם יש לעיתים ויכוחים, כמו למשל על שעות נפרדות בבריכה, אבל יש בהחלט רצון טוב מצד היישוב".

השוטרים לומדים את מחיר האלימות / חגית רוטנברג

זכויות אדם: אורית סטרוק

קשה להעריך אם ניתן להגדיר אותה כמאיים הרשמי על משטרת ישראל, אבל היא בהחלט בכיוון. אורית סטרוק, אם ל-11 מחברון, ייסדה ועומדת בראש 'ארגון זכויות אדם ביש"ע'. הארגון הוקם כבר לפני מספר שנים, אך את עיקר הצלחותיו הוא קוצר בזו אחר זו, בעיקר בשנה האחרונה. סטרוק גמרה אומר בליבה שהאלימות הברוטלית שהפעילו שוטרי ישראל נגד הכתומים תעלה להם ביוקר, עד כמה שניתן. דוגמאות? השעייתם של ערן נעים ואלירן אברהם, שני השוטרים שביצעו את הלינץ' המפורסם במהלך חסימת ציר ז'בוטינסקי; העברה מתפקידו של רפ"ק יחיאל אמסלם, תוקף סדרתי של מפגינים בירושלים; כתב אישום פלילי נגד השוטר החונק מכיסופים, יניב ראובני, וכתבי אישום משמעתיים נגד 7 שוטרים אלימים. הארגון מגיש עררים על מנת להחמיר את עונשם של השוטרים, ומנהל במקביל תיקים של תביעות נזיקיות נגד השוטרים התוקפים.

אירועי עמונה, שהיוו שיא חדש של גילויי אכזריות על סף הקטל, הולידו את 'פרוייקט עמונה' – מרכז איסוף עדויות ענק של הנפגעים וזיהוי השוטרים, שבעקבותיו הוגשו עשרות תלונות למח"ש ותביעות נזיקין. ויש גם את השוטר הראשון שככל הנראה ייאלץ להכניס את היד לכיס: הפרש דודו אדרי, שרמס את יהודה עציון, ישלם לו פיצוי בסך 20,000 שקלים. 
הארגון עסוק בעיקר בהכנת החומרים המפלילים על מנת להכניסם 'עם כפית לפה' למחלקה לחקירות שוטרים, שגוררת רגליים בכל הקשור לציבור הכתומים, כפי שהסבירה בעבר סטרוק.

אבל סטרוק עובדת בגדול: היא לא מסתפקת בעשיית דין, אלא מבקשת לקעקע מן היסוד את הנורמות הפסולות במשטרת ישראל. לצורך כך היא מבלה שעות ארוכות בוועדות הכנסת, מכינה דו"חות מפורטים ועומדת בקשר מתמיד עם עיתונאים. סטרוק גילתה למדינת ישראל את מה שכל ארגוני זכויות האדם לא ידעו: גם המתנחלים הם בני אדם. 

תמורה הוגנת לכסף של כולנו/ יאיר שפירא 

כלכלה: ירון זליכה, החשב הכללי במשרד האוצר

נוגדן הון-שלטון

כשעו"ד רם כספי דיבר לאחרונה על כל מיני פקידים טרחנים שמקלקלים את הקשר הפורה של הון ושלטון, כמעט ללא ספק שהדמות דיוקנו של רואה החשבון ד"ר ירון זליכה, החשב הכללי במשרד האוצר עלתה מול עיניו.

איש השנה שלנו בכלכלה הוכיח כי מדינת ישראל יכולה לנהל מכרזי תשתיות והליכי הפרטה גם מבלי שעשירי המשק וחברות בין לאומיות יחתכו אקזיט מטורף ויקנו את נכסי המדינה ותשתיותיה בחצי המחיר. המכרזים האחרונים בהם נמכרו הבנקים ובתי הזיקוק, הוכיחו את מה שמשום מה לא היה מובן מאליו: גם מדינת ישראל יכולה לקבל מחיר הוגן על נכסיה.

  בכנס כלכלי בו הופיע זליכה בשנה שעברה הוא התווה את הדרך להישגיו שהבשילו בחודשים האחרונים.הוא מנה מספר עקרונות: ראשית כיבוד התחייבויות הממשלה ושמירה על זכויותיה. על פי זליכה הממשלה לא תרשה עוד לספקים וליזמים להפר ברגל גסה את התחייבויותיהם כלפיה. שנית, זליכה מזכיר כי זמן שווה כסף - מדינה שמשקיעה מיליארדים בפרויקטי תשתיות כמו כבישים ורכבות, אשר כמעט אף פעם אינם מסתיימים בזמן, ובדרך כלל התקציב המוקצה להם אינו מספיק, ללא פיקוח וללא בקרה, היא מדינה שכספי המסים שלה יורדים לטמיון.

זליכה גם הזכיר כי על האחראים במינהל הציבורי לנהל משא ומתן עם הספקים מתוך הבנה שלא תמיד חייבים להעניק הטבות מפליגות לבעלי ההון כדי פרויקטים ייעשו. ולא רק זאת, כן עליהם לזכור שגם המדינה יכולה לחלוט (למשש) ערבות של יזם שלא עמד ביעדים שנקבעו. וגם מתן שוויון הזדמנויות במכרזים ללא העדפות פסולות, ללא מתווכים שונים וללא חברות ועמותות ממשלתיות שאבד עליהן כלח.

"בהמשך לקביעת היעדים שחלקם הולך ומתגשם," אמר אז זליכה, "אנחנו גם מנהלים מו"מ טוב יותר ומקפידים לשמור על זכויותינו החוזיות. אנו פועלים בנחישות להגברת השוויוניות ומסירים תנאי סף מיותרים ממכרזים", אמר וקיים. אמנם מדובר בעקרונות בסיסיים שכל עורך דין מתחיל יודע שצריך להתעקש עליהם, אך לנוכח הרקורד המאכזב של המדינה בשמירה על זכויותיה, עמדותיו ומעשיו של זליכה בולטים לטובה בנוף הממשלתי העגום.

תקשורת עצמאית ללא חת/ חגית ריטרמן 

לוגו: תקשורת: יואב יצחק

התקשורת היא המוביל הארצי של התודעה הישראלית. מעבירה מידע אל הצורך האזרחי הבריא להיות מעורב, לדעת, גם אם אתה לא גר מול הבית של אולמרט. בסדר, מול אחד מהם.

השנה, לא בפעם הראשונה, קרתה תקלה בתחנות הבקרה לבדיקת איכות המים שבמוביל, כלומר המידע. היה כאן זרם עכור שיצא ממפעלם של אנשי תקשורת, וסחף את דעת הקהל לצד מי שהפך במפתיע מועמד לראשות הממשלה, אהוד אולמרט. כמו כדי לטהר, צצו פרשיות בעייתיות שנקשרו לשמו, אלא שהללו סוננו. תקלה, אמרנו. 

והנה יואב יצחק, מו"ל ועורך אתר האינטרנט 'חדשות מחלקה ראשונה' (NFC), קם וחשף פרשיות המחשידות לכאורה את אולמרט בשחיתויות. מינויים בלתי חוקיים, עסקאות נדל"ן מפוקפקות, מתן טובות הנאה למקורבים, קבלת שוחד. דברים שגורמים לך לחשוב על מה שאמר השנה יוסי שריד ל'הארץ' (הוא ואולמרט נכנסו אל הכנסת באותו יום, 31.12.73, ח"ר): "יצאתי (מהכנסת) עם אותה חולצה ואותו שעון שעולה 80 שקלים. לא כך אולמרט, שמההתחלה ידע לנצל את מעמדו בכנסת כעו"ד, ועשה לא מעט לביתו ולעסקיו".

עד שחשף את הפרשיות, היה עו"ד יואב יצחק בעל טור ב'מעריב'. משחשף, גילה להפתעתו שמישהו במערכת שלו פרסם מדור סאטירי בו הוא מככב כחולה נפש, תוך רמיזה למוצאו התימני. כתבות שלו צונזרו לטענתו, והוא הפסיק לכתוב בעיתון. יצחק ממשיך לחשוף פרטים באתר שלו. לדבריו, כלי תקשורת התומכים במפלגת קדימה ובראש הממשלה קיבלו מידע דומה, אבל גנזו אותו. מי שזוכר את האופן בו הללו הציגו את אירועי עמונה, שהתרחשו תחת שרביט אולמרט, לא יתפלא.

איש השנה בתקשורת, אפשר כבר להבין, הוא העיתונאי יואב יצחק, שעמד כמעט לבדו מול קבוצת האולמרטים, אוהדי אהוד, מעצבי דעת קהל ומפעילי המוביל הארצי של המידע. אי אפשר לא להזכיר עיתונאים נוספים שסירבו לבגוד בשליחותם ולהפוך למשוררי חצר, ביניהם אריה אבנרי הוותיק, אראל סג"ל, בעל טור ב'מעריב', ואורי בלאו מ'הארץ'. כמו אותו ילד מאגדת אנדרסן, הם לא התביישו לצעוק 'המלך עירום'.

תורה ומשחקים/ עדי גרסיאל

מדע: פרופ' ישראל אומן

ההודעה על זכייתו בפרס נובל התקבלה בתחילת השנה, אך בחוגי המתמטיקאים לא נרשמו קריאות הפתעה. היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שפרופ' ישראל אומן יזכה בפרס, אמר עליו פרופ' למתמטיקה מהטכניון.

זקנו הארוך, הכיפה שעל ראשו והמשפחה הגדולה והחמה, כולל הנכדים הרבים, משכו תשומת לב באווירה הקפואה בבירת שבדיה. למרות שהאחוז היהודים מקרב מקבלי הפרס היוקרתי גבוה בהרבה ממספרם היחסי באוכלוסיית העולם, קשה למצוא מדענים יהודים רבים שנראים כל כך 'יהודים' כמו אומן. "אני רגיל כבר שכאשר מפרסמים תמונה שלי, 'חותכים' את החלק העליון הראש כדי שלא יראו את הכיפה", אמר אומן ל'בשבע' בראיון לרגל הזכייה.

אומן הוכיח אומץ לא רק בהבלטת יהדותו, אלא גם בהשמעת דעות שלא מתקבלות יפה בקרב הבון-טון האקדמי. הוא נמנה עם חברי חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, ענד סרט כתום ולא היסס למתוח ביקורת חריפה על תכנית 'ההתנתקות', תוך שהוא מנמק את דבריו בשיקולים מתחום מומחיותו - תורת המשחקים. בכנס הרצליה האחרון הטיח ביקורת חריפה על יחס המדינה למגורשים. "הטיפול של המדינה במגורשים מהווה חרפה לאומית והתקשורת מתעלמת מכך", קבע.

התגובה לא איחרה לבדו, אנשי שמאל התארגנו על מנת לנסות לפנות לוועדת הנובל ולשלול ממנו את הפרס. היוזמה הזו התוספה להחלטות של ארגוני מרצים בריטיים להחרים את עמיתיהם מישראל. ההתארגנויות הללו אמנם גוועו, אולם הזירה האקדמית הופכת לעוינת יותר ויותר לישראל. לא מעט בזכותם של אנשי אקדמיה ישראלים, כמו אילן פפה מחיפה, שקוראים, למרבה האירוניה, להחרים את האוניברסיטאות בהן הם מלמדים.

מהקוטב השני ניצבת עמידתו האיתנה של אומן, מדען בעל שם עולמי, שלא מתבייש בעמו ובמולדתו, ומציב לאנשי הפוסט אלטרנטיבה יהודית ראויה.