בשבע 211: בית המשפט נגד אכיפה סלקטיבית

נטייתה של הפרקליטות להפעיל חוקים מסוימים רק נגד גורמים מהימין הביאה לזיכויה של נדיה מטר, שהואשמה בהעלבת עובד ציבור ● לידיעת תושבי המאחזים: מאחז בלתי חוקי בחוף חדרה זכה דווקא ליחס סלחני

יאיר שפירא , ו' בתשרי תשס"ז

לפני עשר שנים החליטו דיירים של בלוק גדול ומוזנח בבאר שבע לארגן הפגנה נגד ראש העירייה דאז, יצחק רגר ז"ל. הם ביקשו לשכנע את העירייה, ורשויות אחרות, לכלול את הבניין בתכנית לשיקום שכונות. שלטים נתלו על קירות הבניין הפונים לרחוב: "ראש העיר נכשלת", "רגר פישלת", "רגר לך הביתה", ואנשי העירייה הזדעקו לטפל בבלוק הסורר.

למחרת היום הופיעו בבניין פקחים, ובראשם מנהל מחלקת הרישוי. הם טענו באוזני הדיירים כי הכרזות נתלו שלא כחוק, שכן על-פי חוק עזר של העירייה חובה היתה עליהם לבקש ולקבל מראש העירייה רישיון לתליית הכרזות. הפקחים תלשו כרזות שנתלו על קירות הקומות הנמוכות. לאחר מכן עלו לדירות שבקומות הגבוהות, הציגו עצמם כפקחי העירייה, ביקשו וקיבלו רשות להיכנס לדירות, ואז הורידו כרזות שנתלו על גבי הקירות החיצוניים של הדירות.

אולם הפקחים ידעו להבחין בין כרזה לכרזה. כרזות שהביעו ביקורת כללית על הזנחת השכונה נותרו תלויות במקומן. גם כרזות של תעמולת בחירות, שהודבקו על גבי הבניין בזמן מערכת הבחירות לכנסת ולראש הממשלה (חודשים אחדים קודם לכן) נותרו תלויות במקומן. רק כרזות שמתחו ביקורת על ראש העירייה באופן אישי נתלשו בידי הפקחים.

"אכיפה  בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון, במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר, או מתוך שרירות גרידא", הטעימו שופטי בג"ץ לפרנסי העירייה חצי שנה מאוחר יותר, כשקיבלו את עתירת הדיירים.

"דוגמה מובהקת לאכיפה בררנית היא, בדרך-כלל, החלטה לאכוף חוק כנגד פלוני, ולא לאכוף את החוק כנגד פלמוני, על בסיס שיקולים של דת, לאום או מין, או מתוך יחס של עוינות אישית או יריבות פוליטית כנגד פלוני. די בכך ששיקול כזה, גם אם אינו שיקול יחיד, הוא השיקול המכריע בקבלת החלטה לאכוף את החוק. אכיפה כזאת נוגדת באופן חריף את העיקרון של שוויון בפני החוק, במובן הבסיסי של עיקרון זה. היא הרסנית לשלטון החוק, היא מקוממת מבחינת הצדק, והיא מסכנת את מערכת המשפט".

המעליבים והנעלבים

עיקרון זה הנחה את שופט בית משפט השלום בירושלים, דוד מינץ, כשבפסק דין אמיץ קיבל את טענותיו של עו"ד יורם שפטל, ודחה כתב אישום נגד יו"ר ארגון 'נשים בירוק', נדיה מטר, בשל אכיפה בררנית. מטר הואשמה, כזכור, כי בפקס ששלחה למשרדו, כינתה מטר את ראש מנהלת ההתנתקות, יונתן בשיא, 'יודנראט'.

הגשת כתב אישום בנסיבות שכאלה בעוון העלבת עובד ציבור לא זכורה שנים רבות. גורמים במשרד המשפטים ניסו לתרץ את ההבדל בין מטר ובין עשרות פעילים פוליטיים ופובליציסטים, שלחובתם נרשמו התבטאויות חריפות לא פחות, בזה שמטר הגדישה את הסאה כאשר שלחה את הגידוף לנמען בפקס.

הרב אליצור סגל, אגב, איש 'מנהיגות יהודית' שפרסם לפני כשנה רשימה חריפה כנגד הרב הצבאי הראשי היוצא, הרב ישראל וייס, מואשם גם הוא ב'העלבת עובד ציבור', על אף שהרשימה פורסמה באתר הארגון באינטרנט, ולא ידוע כי נשלחה אישית בפקס לוייס.

בכתב ההגנה הציג שפטל את העובדה כי הרב עובדיה יוסף לא הועמד לדין כאשר השמיע ביטויים מעליבים בעליל כנגד יוסי שריד כשהיה שר בממשלה, ובהזדמנות אחרת כנגד שופטי בית המשפט העליון.

"תחושת הצדק במקרה זה אכן נפגעה. החוק נאכף כנגד הנאשמת, אך לא כנגד אחרים שעשו מעשים חמורים ממנה", כתב השופט בפסק הדין. "הסיבולת הציבורית, כפי שהיא מיוצגת על-ידי התביעה הכללית, יכלה לשאת את כינוי שופטי בית המשפט העליון 'רשעים, ריקים, פוחזים, סוררים ומורים ובועלי נידות'. היא יכלה לשאת את כינוי שר בישראל 'המן צורר היהודים'... יכולה לשאת אפוא, את כינוי ראש המנהלת 'יודנראט'.

נורמות האכיפה השתנו

ובסימן אכיפה בררנית, טוב יעשו אנשי מועצת יש"ע ופעילי המאחזים אם יתפנו לעיין בפסק דינו של שופט בית משפט השלום בחיפה, דניאל פיש. השופט פיש נדרש על-ידי מוסדות התכנון והבנייה להורות על הפסקת פעילותו של קיוסק בלתי חוקי שפועל שנים רבות באחד מחופי הים של חדרה, ולצוות על הריסתו.

בניגוד למצג השווא של פוליטיקאים, פרקליטים ואפילו שופטים, הבנייה האפורה במאחזים אינה תופעה ייחודית לגבעות השומרון. באזורים רבים בארץ התיישבו אזרחים בצורה שלא הוסדרה כל צורכה בחוק. הם זכו להעלמת עין, ואף לעידוד הרשויות. אך בניגוד להרי חברון, שם כוחות צה"ל מפנים אלמנה וילדיה ומחריבים את ביתם על תכולתו באישון לילה, או מרסקים עצמות על גבעות בשומרון, לחופי חדרה מגלה השלטון מורכבות באכיפת החוק. שם הדין לא נוקב את ההר ואת כל מי שעליו.

לאנשי מאחז, שבימים שבהם החוק ביו"ש לא נאכף בכזו דרקוניות עלו בעידוד הרשויות (בתקציבים ובשתיקה) ליישב הר טרשים בודד, אין אלא להקשיב לתיאור הקמת הקיוסק בחוף ים נטוש בחדרה. לחייך לשמע קווי הדמיון, ולדעת שעל אף שאין חולק כי אין בסיס חוקי לקיום הקיוסק בנורמות האכיפה הנהוגות היום, שופט פיש ציווה להשאירו על כנו.

"הנאשמים נמצאים בחוף הים במכמורת ומנהלים קיוסק במקום שנים רבות, מאז שנת 1982", כתב השופט. "בתקופה שניתנה לנאשם ולאחיו המנוח האפשרות לקיים קיוסק במקום התנהלו רשויות המדינה בצורה שונה בכל הנוגע לחוף הים מאשר היום. החופים היוו מפלט לגורמים שונים בשוליים של מרכזי הערים. היו אז חופים רבים בלתי מפותחים, לא היו ביקושים או לחצי פיתוח רבים, ואזור החוף לא נחשב כבעל ערך כלכלי גבוה. לא היתה מודעות לצורך לשמר את אזור החוף כערך טבע ולשימוש הציבור הרחב ולמנוע בנייה בלתי חוקית בו.

"החוף דנן הנו דוגמה טובה מאותם ימים; הלכה למעשה מסרה העירייה לידי הנאשמים קיוסק על קרקע שכלל לא היתה שייכת לה. חוף הים בחלקה האמורה שייך למדינה באמצעות מנהל מקרקעי ישראל. דבר זה לא הפריע לאיש משך תקופה ארוכה, כיוון שדובר בשטח הפקר בעל ערך נמוך. לא נעשה עם הנאשמים הסכם בכתב, ותחת זאת ניתן להם להבין כי הוקנה להם מעמד כלשהו במקום".