גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 211ראשיהפצה

אפשר לתקן - בגליון השבוע

לפני תריסר שנים הוא היה מעורב בפרשה שזיעזעה את המדינה ●שוקי בסו, אז חייל בצנחנים, ירה למוות באביו לאחר שזה התעלל באמו, ונדון לעשר שנות מאסר●התקשורת והרחוב פירגנו, אבל בסו שקע במרה שחורה.
28/09/06, 14:45
חגית רוטנברג

הוא יושב מולי בחולצה לבנה, פנים מזוקנות וכיפה סרוגה גדולה לראשו. כשנכנסתי הוא מיהר להציע כיבוד ושתיה, וציין בעדינות שהעוגיות הן בהשגחת הבד"ץ, אם זה בסדר. דיבורו מתובל במאמרי חסידות ומחשבה, ודמותו מקרינה שלווה פנימית. נתיב ייסורים עקלקל וארוך, שאולי טרם הגיע לקצו, עבר משה (שוקי) בסו עד שהשיג את השלווה הזו. דרך שהתחילה בלילה שבו ירה באביו, שאיים להרוג את אמו, והוביל אותו להכרתו כיום ש"אין אור אלא תורה ומצוות".


"היה חשש גדול שאבי עומד לממש את איומו אז – לרצוח את אמי ואולי להתאבד. המחשבה שהאיום עלול להתממש בכל רגע היא שהניעה אותי. אמנם באותו רגע אבי לא עמד ממש עם אקדח על הרקה של אמי, אבל זה יכול היה לקרות תוך שניות. הוא היה שתוי, ניפץ את בקבוקי הזכוכית אל הדלת"
ערב יום הכיפורים, הוא עובר לאט ובעיון על הלכות תשובה לרמב"ם. "בכל שנה אני קורא את ההלכות, ומשווה את מצבי למה שכתוב שם", הוא מתאר. "המחשבות שלי בנושא התשובה מושפעות באופן מיוחד ממה שקרה לי". השיחה מתגלגלת על תשובה, חשבון נפש, קרבת אלוקים, אבל כשבסו מתבקש לחשוף את הנקודות הכואבות בעברו, דיבורו נעשה מקוטע, מהורהר. "קשה לי עדיין לספר את הסיפור שלי", הוא מודה.  

לא להיות בעיתון

בבית משפחת בסו בכפר סבא היה שוקי, אז חייל בצנחנים, הבן שבמשך שנים ניסה לפשר ולגשר בין ההורים – הבעל המכה והברוטלי והאם המותקפת. בליל שמחת תורה תשנ"ד התפרץ האב בהתקף אלימות חסר תקדים כלפי האם. "היה חשש גדול שאבי עומד לממש את איומו אז – לרצוח את אמי ואולי להתאבד. המחשבה שהאיום עלול להתממש בכל רגע היא שהניעה אותי. אמנם באותו רגע אבי לא עמד ממש עם אקדח על הרקה של אמי, אבל זה יכול היה לקרות תוך שניות. הוא היה שתוי, ניפץ את בקבוקי הזכוכית אל הדלת".

מזל בסו, האם, יושבת ומאזינה לריאיון. היא מתפרצת ומבקשת לתאר את חייה באותו זמן, תחת משטר האימים של בעלה: "שתביני את האווירה שהיתה אז: כל שבוע היה מקרה של גבר שרצח את אשתו והתאבד. בעלי כל הזמן היה בא ומראה לי את הכותרות בעיתונים: 'יום אחד גם אנחנו נהיה בכותרת'. ביקשתי שלא יערב את הילדים בתכניות שלו, אבל הוא היה אומר גם להם: 'אתם תראו את אמא ואבא בעיתון'".

באותו לילה, המצב מבחינתו של בסו היה חיי אבא מול חיי אמא. הוא ירה באביו מתוך הכרה מוחלטת, והסגיר את עצמו מיד לתחנת המשטרה הסמוכה. "בדרכי מהבית למשטרה, מיד אחרי הירי, רצתי עם הרובה ביד והרגשתי מאוד שלם עם עצמי", הוא נזכר. "זהו, שוקי, אמרתי לעצמי, זה נגמר. הוא לא נמצא יותר".

בסו זכה למלוא חופניים אהדה ותמיכה מהציבור הרחב והתקשורת, על סף הערצה ממש למעשה שעשה. "אז, כמו היום, נשים נרצחו בידי בעליהן", הוא מסביר. "אנשים הרגישו שהנה קם מישהו ועשה משהו אחר, שאולי עכשיו לא יהיו יותר בעלים אלימים. נוספה לכך גם העובדה שהייתי חייל בסדיר, צנחן".

התמיכה והחיזוק שקיבל עודדו אותו בתקופה הראשונה במעצר, אבל אחרי כמה שבועות הוא החל לשקוע בעצמו, ומצבו הנפשי הידרדר באופן קריטי. "התמונה שלי יורה באבא, עם כל הדם מסביב, עלתה לי במחשבה לעתים קרובות. בכיתי המון והיו לי סיוטים".

חשבת עדיין שמה שעשית היה מעשה נכון?


"אחת מנקודות המפנה החזקות שאני זוכר, היתה כשישבתי במעצר במצב נפשי קשה. הרגשתי שאני עובר את גבול השפיות והשיגעון משתלט עלי. ואז, תוך כדי שאני שוכב במיטה, רועד ובוכה, יצאה לי מהלב זעקה אל ה'. ביקשתי ממנו שיסלח לי ויעזור לי. לא הייתי רגיל להתפלל, אבל הזעקה אל ה' יצאה לי באופן טבעי"
"אם אדם עושה מעשה טוב – הוא לא אמור לרעוד בגלל זה. התחלתי להבין שזה לא היה טוב".

בסו ממשיך ומתאר את ייסורי הנפש בחודשים הראשונים בכלא: "בעקבות ההכרה בחומרת המעשה, עמדתי על סף איבוד שפיות ממש. הייתי רועד הרבה, בוכה הרבה, היו לי חלומות קשים. לא בגלל תנאי הכלא, אלא בגלל הקושי להתמודד עם מה שעשיתי".

המיילד

אבל אז, באורח פלא, חלה נקודת המפנה. "בתקופה הזו, כשאני על סף שיגעון, ריחם עלי הקב"ה ושלח אלי שליח שלו: דוד אבודרהם, שהיה אז יו"ר מזכירות היישוב צופים, וכיום מנהל את הישיבה התיכונית ברעננה. גם הדרך שבה הוא הגיע דווקא אלי היתה מופלאה".

הימים ימי חתימת הסכמי אוסלו. תושבי צופים הפגינו על הכביש הסמוך ליישוב נגד התקפות האבנים של הערבים. כאשר ביקשו השוטרים לעצור את המפגינים, ביקש אבודרהם להיעצר במקומם, בתוקף תפקידו. בבית המעצר בכפר סבא הוא התבקש לבחור באיזה תא הוא רוצה לשהות. "היו שם תאים עם גנבים, נרקומנים, וגם אני. הוא בחר את התא שלי", משחזר בסו. "המפגש בינינו הוליד שיחה ארוכה, והתפתח קשר נפשי עמוק. אחרי יום הוא יצא מהמעצר, אבל המשכנו בקשר דרך מכתבים, ופגישה של כמה שעות אחת לשבוע".

את שמו של דוד, המוזכר פעמים רבות במהלך הריאיון, מבטא בסו באהבה ובכבוד. "הוא איש חינוך, אחד שיודע להקשיב, ויש לו גם עמדה ערכית וחינוכית ברורה", הוא מנמק את הקשר שנוצר. "הוא היה המיילד שלי. בזכותו נולדתי מחדש", מגדיר בסו בפשטות.

הקשר בין השניים נמשך עד היום, כולל שיחות עמוקות על המתרחש עדיין במסתרי הנפש. לאחרונה דחף אותו דוד לגולל את סיפורו האישי בספר. "הוא עודד אותי לספר על הכל – הרעידות, המצב הנפשי, החרטה, חשבון הנפש, ההתמודדות בכלא, החזרה לעולם הרגיל והחזרה בתשובה. הבנתי שאנשים יכולים לשאוב כוחות מהסיפור הזה".

להתמודד עם המעשה

השיחות עם דוד היוו המפתח לתהליך השיקום. הוא היה הראשון שהעז להטיח את האמת הכואבת בפניו של בסו: "דוד אמר לי: 'למרות כל הנסיבות המקלות המיוחדות, אתה צריך לדעת שעשית מעשה מאוד חמור'. הוא היה הראשון שאמר לי דבר כזה, כי עד אז הייתי מוצף בעשרות מכתבי אהדה.

"דוד המשיך ואמר: 'אין לך ברירה, אתה צריך לעמוד מול המראה, להסתכל על עצמך ועל מה שעשית, וזה מה שיציל אותך משיגעון. אמנם יש לך הרבה אהדה, אבל תראה איך אתה נראה'. צעקתי עליו: 'איך אתה אומר דבר כזה? אין לך מושג מה עברנו בבית!' אבל הוא המשיך, נחוש בעמדתו: 'הדבר היחיד שיציל אותך הוא להתמודד עם הדבר הזה'".


"עיקר התיקון הוא שאני מתקן את עצמי, אבל לפי מה שאני יודע, כאשר הבן הולך בדרך טובה זה משפיע על הוריו שנמצאים למעלה. צריך לזכור שאבא שלי הוא חלק ממני, לא סתם מישהו ברחוב. גם אבא רע הוא אבא. אני פה היום בעולם הזה גם מזרעו"
באיזו דרך הוא הציע לך להתמודד?

"הוא שאל אותי, למשל: 'באבא שלך היה רק רע? לא היו בו דברים טובים?' זה אילץ אותי להתחיל לחשוב, והתחלתי לספר לו דברים טובים על אבא שלי, שנזכרתי בהם. הוא גם אמר לי שאני צריך לבקש מאבא שלי סליחה".

אחרי כל מה שראית בבית, איך הצלחת פתאום להסתכל על אבא בצורה שונה?

שתיקה ארוכה מאוד משתררת בחדר. בסו נועץ את עיניו בנקודה לא מוגדרת בחלל האוויר, מהורהר. עדיין קשה לו לומר את הדברים. "התחלתי לחפש הרבה דברים שלא היו בקדמת התודעה שלי", הוא אומר לבסוף, בורר את המילים באטיות. "במסגרת החיפוש עלו כמה דברים, שאותם סיפרתי לדוד. היו למשל שתי פעמים שבהן עברנו דירה. אבי כינס אותנו אז ואמר שעכשיו פותחים דף חדש, ושהוא מתחרט על מה שהיה. הוא הבין שהמצב לא קל לכולם. הוא רצה להשתנות, אבל לא ידע איך עושים את זה".

למרות השיחות עם דוד, המצב הנפשי המדורדר נמשך תקופה ארוכה בכלא. השינוי המיוחל, נזכר בסו בהתרגשות, הגיע אליו ישירות מלמעלה: "אחת מנקודות המפנה החזקות שאני זוכר, היתה כשישבתי במעצר במצב נפשי קשה. המצב הידרדר עד שהגיע רגע שבו הרגשתי שאני עובר את גבול השפיות והשיגעון משתלט עלי. ואז, תוך כדי שאני שוכב במיטה, רועד ובוכה, יצאה לי מהלב זעקה אל ה'. ביקשתי ממנו שיסלח לי ויעזור לי. לא הייתי רגיל להתפלל, אבל הזעקה אל ה' יצאה לי באופן טבעי". 

הזעקה הביאה עמה הקלה, ושיפור הדרגתי במצבו הנפשי: "כל אותה תקופה הרגשתי, פיזית ממש, שרובץ עלי באזור הלב סלע ענק. אחרי הזעקה הזו, הרגשתי איך לאט לאט הסלע הזה מתפורר".

לא היית אז דתי. מאיפה הגיע הרצון לזעוק אל ה'?

"הרגשתי שבשר ודם לא יכול לעזור לי. לעומת זאת, מעצם התפילה לה', רק מהשיחה הישירה איתו, התחלתי להרגיש יותר טוב".

חשבון נפש

ארבע שנים וחודש בילה בסו בכלא. היום, במבט לאחור, הוא רואה בתקופה הזו גם מוטיבים חיוביים, כמעט כמו בכל דבר קשה שחווה בחייו.


לפני כשנתיים ארגן בסו מחאה נגד ההחלטה לאפשר שידורי פריצות בערוצי הכבלים והלוויין. על רקע אותה מחאה הוא הוזמן לתכנית 'פופוליטיקה', וכאשר החל לדבר שם בגנות השידורים הללו, תקף אותו חבר הפאנל, טומי לפיד, וקרא: "אתה? אתה בא להטיף לנו מוסר?"
"כשהייתי בכלא היה לי פסק זמן ארוך מהעולם. מבחינה מסוימת, אני אפילו מתגעגע לכלא. לא שאני רוצה לחזור לשם, אבל יש שם זמן שלרוב בני האדם אין. לעצור, לחשוב על תכלית הבריאה, האדם. יש זמן להיזכר בדברים. זה לא מקום שנעים להיות בו, אבל אם נמצאים שם – צריך לנצל את הזמן לעסוק בדברים החשובים. ככל שמחפשים – כך מוצאים יותר".

אגב חשבון הנפש בכלא, הוא ממשיך בתיאור חשבון הנפש המתמיד שבו הוא שרוי מאז התקרב לתורה: "בזמן שלי בכלא, וגם אחר-כך, תוך כדי נבירה במעמקי הנפש, נזכרתי בהרבה דברים לא טובים שעשיתי בחיים שלי, שבלי פסק הזמן הזה לא הייתי חושב עליהם. היום אני במצב שאני אומר כמו דוד המלך בתהלים: 'טוב לי כי עוניתי למען אלמד חוקיך', וכמו שאומר ישעיה: 'אודך ה' כי אנפת בי'. אני מודה לה' על כל הייסורים שעברתי. הכל היה לטובה, כי מתוך זה נולדתי מחדש".

בנקודה זו לא יכולה האם, מזל, להתאפק. היא ישבה והחרישה כל העת, אולם כאשר בנה מתאר את עצמו כאדם שעל גבו תלויה קופה של מעשים הטעונים תיקון, היא מתקוממת, נרגשת כולה: "רגע אחד, משה: ומה עם השכנים שמשבחים אותך? האחים והאחיות שלך, כל הסביבה שמכירה אותך, מה היא אומרת עליך? אתה מגזים, אתה עושה לעצמך עוול. הלוואי שהיו עוד כמה אנשים כמוך בעם ישראל – המשיח היה מגיע מיד. אז היית מקסים ועשית דברים טובים, והיום כפל כפליים. לא היה לך עבר פלילי עד הרגע שהצלת אותי. זה היה שליחות מאלוקים, כי אחרת לא הייתי איתך היום".

בנקודה זו קולה נשבר, והיא מוחה דמעות מעיניה וממשיכה: "ראית שאם לא הדבר הזה, לא היינו לא אני ולא הוא. הייתם היום בלי הורים. אולי זה שליחות מה'. נכון שזה חטא גדול מאוד, אבל אני מתפללת ויודעת שה' יסלח לך, כי יש לך נפש טהורה. אנשים שמכירים אותך אומרים את זה. חבל שאתה מזלזל בעצמך. מעולם לא עשית רע. תמיד עזרת. כשראית את השכנה עם הסלים – רצת לעזור לה. מרגיז אותי שאתה אומר רק את הדברים הרעים על עצמך. נכון, עשית דבר אחד שלא ייעשה, מחוסר ברירה, אבל אתה לא כזה.

"אני לא אומרת את זה בגלל שאני אמא שלך. אתה יודע שאם היה לי בן שעושה דברים כאלה בשביל בצע כסף – הוא לא היה נכנס אלי הביתה. לא הייתי מכירה בו!" מזל מסיימת, ודממה משתררת ליד השולחן. משה לא התכוון שפרץ שבחים אודותיו ישולב בשיחה הזו. הוא מחליף כמה מילים בשקט עם אמו, וממשיך בסיפורו.

החיפוש מעבר

בתקופה שבה ריצה את עונשו בכלא ניצן ברמלה, היה בקשר עם עו"ס דליה כהן. "היא אישה יקרה, שדלתה היתה פתוחה בפני כל הזמן. שפכתי בפניה את המועקות שבלבי. בשלב מסוים הרגשתי שהעזרה שהיא נותנת לי אכן טובה, אבל יש נקודה שבה היא כבר לא יכולה לעזור לי. היא יכלה להציע רק את הידע שלה בפסיכולוגיה, אבל לא היו כאן תורה ומצוות", הוא מסביר.
"הרגשתי שאני מחפש משהו עמוק יותר. הפסקתי את הקשר איתה וצללתי לקשר עמוק יותר עם דוד". כאן המקום לציין כי עד אז בסו לא היה מעוניין בכלל לשמוע על חזרה בתשובה. אפילו כאשר דוד, ידיד נפשו, ניסה להכניס קצת דברי תורה במכתבים ששלח לו, הגיב בסו בתרעומת מסוימת: "אמרתי לו: 'אל תנצל את מצבי הנפשי הקשה כדי להחזיר אותי בתשובה'".

בשנה האחרונה בכלא החל תהליך ההתקרבות ליהדות: "התחלתי לשמוע שיעורי תורה ברדיו. לא היו לי סממנים חיצוניים של זקן, ציצית וכיפה, אבל התחלתי להבין בהדרגה שיש מנהל לעולם, והדבר היחיד שיכול להביא אושר ושלמות זה לשמור את תורתו ומצוותיו. קראתי גם על השקפות העולם של הנצרות, האסלאם והבודהיזם, והבנתי שכולן יונקות מהיהדות, ולכן עדיף ללכת ישר למקור".

כשהשתחרר מהכלא, עדיין ללא סממני דת חיצוניים, קיבל החלטה להמשיך ולהתחזק. ביום שבו יצא משערי הכלא, הצהיר מול מצלמות הטלוויזיה שהקיפו אותו מכל עבר: "אני מתכוון מהיום לעלות על דרך שאני מקווה שתגרום לי להיות ראוי לסליחה".

בשנים הראשונות לאחר השחרור הוא למד יהדות באופן עצמאי, בעזרת רדיו ושיעורים במקומות שונים שאליהם הלך. "את רוב זמני הקדשתי ללימוד. היה לי צימאון גדול ללמוד תורה, צימאון שקיים אצלי עד היום". הוא התחבר מאוד לחב"ד ובמקביל חיפש גם חיבור לציבור הדתי-לאומי: "יש בציבור הזה צד שאני מאוד אוהב. מסירות נפש על ארץ ישראל, מעורבות בחברה ובכלל. אני רוצה להיות חלק מהמדינה והעם ולהוביל אותו לקראת גאולה שלמה".

לפני כשנתיים וחצי נתקל בכתבה על פעילותה של ישיבת רמת גן מעל דפי עיתון זה, והכיוון של ה'הפצות', המבצעים, שילוב החסידות והרב קוק, מצא חן בעיניו. הוא הגיע לריאיון אצל ראש הישיבה, הרב יהושע שפירא, ששאל אותו על קורות חייו. "סיפרתי לו שהייתי בצבא, ואחר-כך עבדתי בכל מיני עבודות וחזרתי בתשובה. הוא אמר: 'רגע, חסרות לי כמה שנים באמצע'. אמרתי לו: 'עברתי אירוע מאוד קשה בחיים, וקשה לי לדבר על זה'. שלחתי אותו לדוד, שסיפר לו. לאחר מכן הוא קיבל אותי בשמחה לישיבה".

מביט לאחור

במצבך כיום, מתוך הסתכלות בעיניים של תורה, אתה מצדיק או פוסל את מה שעשית?

הוא משתתק למשך דקות ארוכות. "שאלה קשה. אני לא יודע לענות".

נשאל אחרת: עם ההבנה שלך כיום, היית נוהג בצורה שונה באותה סיטואציה?

"עם האופי שלי היום, הייתי יכול להשפיע על המציאות בבית שלא תגיע לידי כך. היו לי שיחות עם אבי ביוזמתי וביוזמתו. בכיתי לפניו שאי אפשר להמשיך כך וכולם סובלים. אבל דיברתי מתוך הידע שהיה לי אז. היום הייתי אומר דברים אחרים מתוך הידע בתורה, באופן שהיה מתקבל על דעתו".

מזל שוללת את האפשרות הזו מכל וכל: "מה פתאום, הוא היה מקשיב לדברי תורה שלך?".

משה ממשיך: "אבל קשה לעסוק במה היה אם כך ולא אחרת. היום אני עסוק בלבנות את עצמי ולתרום את חלקי להחשת הגאולה. אמצא את אשתי ואקים בית למופת. זה לא יהיה בית ממוצע. אולי זה יהיה גם חלק מהתיקון של אבי".

אתה מתכוון לומר שהתיקון שלך מכוון גם כלפי אבא שלך?

"הייתי מאוד רוצה שינוח בשלום על משכבו. בחודשים הראשונים אחרי המקרה היו לי חלומות שבהם ראיתי אותו מתענה במכשירי הגהינום. ראיתי אותו מתייסר למעלה ואותי מתייסר למטה. כשהתחיל אצלי השינוי, גם החלומות הללו נפסקו. לפני כמה שנים חלמתי אפילו שהתחבקנו".

כלומר, בכל תהליך התשובה אתה חושב גם על אבא.

"עיקר התיקון הוא שאני מתקן את עצמי, אבל לפי מה שאני יודע, כאשר הבן הולך בדרך טובה זה משפיע על הוריו שנמצאים למעלה. צריך לזכור שאבא שלי הוא חלק ממני, לא סתם מישהו ברחוב. גם אבא רע הוא אבא. אני פה היום בעולם הזה גם מזרעו".

מה תאמר לאביך כאשר יקום לתחייה?

"לפי מה שהבנתי בתחיית המתים יקומו רק צדיקים, ואבי לצערי לא היה צדיק. אבל אולי כשיגיע השלב הזה, הצדיק הנסתר שבו, שכיסו אותו הרבה מאוד קליפות, יפרוץ החוצה ויתגלה. ואם כך יקרה, אשמח, ואז, כמו בחלום – יהיה חיבוק עם הרבה דמעות, לא יהיה צורך לומר".

מה חושב מלך העולם

במהלך תקופת לימודיו בישיבת רמת גן ביקש בסו לקבל אחת ולתמיד תשובה הלכתית נוקבת שתכריע את דין המעשה שעשה. "גם היום ברור לי שיש כאן מקרה לא פשוט", הוא מסביר.

"הלכתי עם הרב יהושע ועם דוד לרב יעקב אריאל. רציתי לדעת מה ההלכה אומרת, אם מה שעשיתי היה עברה או מצווה. בתחילה הרב לא רצה לענות, ואמר: 'מה שהיה היה, תמשיך הלאה, תעשה מעשים טובים ותעסוק בגמילות חסדים'. אבל אני התעקשתי: 'עד היום הציבור הכללי מגלה אהדה כלפי מה שעשיתי, אבל אותי הדבר היחיד שמעניין זה מה חושב מלך העולם. אני רוצה לדעת איך להגיב כלפי העולם שמגיב כלפי באהדה. אני מבקש שתענה לי. גם אם יהיה לי קשה להתמודד עם התשובה – אתגבר, כבר עברתי דברים קשים בחיים. אני רוצה לדעת מה ההלכה אומרת'.

"הרב הציע לי לקרוא את 'החטא ועונשו'. עניתי: 'אני לא צריך ספר כדי לדעת מה אדם עובר בעקבות מעשים רעים שלו'. התעקשתי לקבל תשובה. הרב ביקש מהרב יהושע להביא את הלכות רוצח ושמירת הנפש לרמב"ם, ואז ביקש לשמוע את הנתונים העובדתיים של המקרה. 'זה משהו מורכב, באמצע. אין כאן שחור ולבן', אמר לאחר ששמע אותי. 'זו מצווה או עברה?' שאלתי. הוא הסביר שזה משהו שלא זה ולא זה. כשאמר לי זאת, היה לי ברור שהדברים נכונים. זה גם התחבר למה שאני חשתי".|

עד היום לא עלה בסו לקבר אביו ביום פטירתו. הוא העדיף לעלות בימים אחרים. גם כאשר עלה לקבר, לא מילא עדיין אחר המנהגים היהודיים המקובלים במעמד זה. "עוד לא הייתי בקברו עם מניין יהודים וקראתי איתם אותיות נשמה ואת אותיות השם שלו. אני רוצה שזה יקרה לפני החתונה שלי".

החזרה בתשובה ניקתה מבחינתך את מעשי העבר? אתה חש היום שלמות?

"יש איזה חוסר שלמות בנפש. פגם שעוד לא הושלם. לפעמים אני חושב על החתונה שלי, על מעמד החופה. הייתי מאוד רוצה שאבי יהיה שם. המחשבה הזאת גורמת לי לבכות. אם כי כמובן שאני לא מתגעגע לצד הרע שבאבי, שהרבה פעמים השתלט עליו".

אגב חתונה, בסו הספיק כבר להיפגש עם כמה מבנות המגזר למטרות נישואין. "כל הבנות שנפגשתי איתן ידעו לפני הפגישה הראשונה את הסיפור שלי, דרכי או דרך דוד. חשבתי שראוי שידעו הכל לפני פגישה ראשונה", הוא מסביר. אבל פעם אחת הוא החליט לעשות ניסיון, ולצאת עם מישהי בלי שהיא תדע קודם את הסיפור. "בכל מקרה התכוונתי שאם זה יימשך עוד פגישה, אספר לה.

"ישבנו על ספסל בגן סאקר", הוא משחזר "ודיברנו כחצי שעה, שיחה סתמית. פתאום עוברת בשביל אישה מבוגרת: 'אתה מוכר לי, היית בטלוויזיה', היא אומרת לי. השבתי בחיוב, ואז היא אומרת 'אתה שוקי בסו'. הבנתי שזה אות משמים שלא זו הדרך, ושצריך לגלות הכל לפני פגישה ראשונה. אותה בחורה לא הבינה בכלל למה הופעתי בטלוויזיה, אבל היא נפרדה ממני בלי קשר לזה, לטענתה. מאז נפגשתי עם עוד בנות, ואני מקווה להקים בקרוב בית לתפארת. בית שהשכינה שורה בו. ברור לי שאשקיע מאוד בזוגיות".

מה עם הילדים? תספר להם?

"אספר לילדים, כל אחד ברמת ההבנה שלו. זה לא יהיה סוד".

ייסורים ושליחות

מעבר לבניין הבית הפרטי, שואף בסו לתרום גם בפן הציבורי. לפני כשנתיים ארגן מחאה נגד ההחלטה לאפשר שידורי פריצות בערוצי הכבלים והלוויין. על רקע אותה מחאה, הוזמן לתכנית 'פופוליטיקה', וכאשר החל לדבר שם בגנות השידורים הללו, תקף אותו חבר הפאנל, טומי לפיד, וקרא: "אתה? אתה בא להטיף לנו מוסר?" בסו אומר כי העדיף לשתוק. "הנעלבים ואינם עולבים, זה גם חלק מתהליך התשובה", הוא מנמק.

ההתקרבות לתורה ומצוות עיצבה גם את השקפתו הימנית, נכון להיום. הוא טוען בלהט בעד סירוב לפקודת גירוש. לפני ארבע שנים, בעת פיגוע שהתרחש סמוך לביתו, בקניון ערים בכפר סבא, הוא הגיע למקם חמוש בשלט שעליו נכתב: "בכפר¬ סבא ובחברון, בשומרון ובשרון, כולנו מתנחלים ובצדק!".

את תחושת השליחות שבוערת בו הוא רואה כתוצאה ישירה מהתהליך שעבר: "אני עוד לא מבין לגמרי למה דברים קרו באופן כזה. אבל ברור לי שזה שהקב"ה הציל אותי מאיבוד שפיות, זה בתנאי שאחרי שאשקם את עצמי ואתחזק, לא אסתגר בד' אמותי ואחיה חיים פרטיים, אלא שעם הכוחות שה' נתן לי אתרום את חלקי לזירוז הגאולה, לשיפור מצבנו הכללי".
 

"הקושי שלי עם זה שאבי לא בעולם הזה הוא גדול. כאב מאוד גדול. אבל לחזור אחורה אני לא יכול. היום ידוע לי שיש מלך לעולם והוא מנהל את העולם בכל רגע. הניהול שלו מושלם, וגם כאשר הוא נותן למישהו ייסורים – זה לטובתו, חלק מהתיקון שלו, כדי להביא אותו לשלמות"
גם ההחלטה על מקום המגורים נובעת מאותה תפיסה: "כשהייתי במעצר חשבתי מה אעשה בחיים אחרי שאצא. תכננתי לגור עם אשתי במקום נידח. בתקופה הראשונה חשתי שנאה לבני אדם, כעסתי, למה לא עזרו לי להימנע מלהגיע למצב שאליו הידרדרתי. אבל היום אני מרגיש הפוך – יש בי אהבה לבני אדם, ואני רוצה דווקא לגור בתוך עיר, להשפיע על אנשים".

יד ה' סובבה

שינויים רבים חלו באישיותו של בסו מאז המקרה. "פעם הייתי אדם הרבה פחות רציני, נחשבתי לליצן של המחלקה בצבא. היום אני לא כזה. אמא שלי קצת מתגעגעת למה שהייתי פעם", הוא מחייך, ומזל מוסיפה: "היום הוא כל הזמן בתוך הספרים, כל הזמן לומד, אין לו זמן".

אבל כבעל תשובה הוא עשה שינוי נוסף: מעין שינוי השם. השם שוקי, שליווה אותו כל השנים, היה גלגול של שמו המקורי משה (מושיקו). "בעקבות החזרה בתשובה רציתי לחזור לשם המקורי. שוקי נשמע לי כמו תוכי, רציתי שם עם משמעות. במקביל לחזרה לשם משה, רציתי גם שם משפחה בעברית. בסו ביוונית זה נשיקה. זה היה נשמע לי מוזר, ולכן חשבתי על שם אחר, ובחרתי בעדן. יש בי תשוקה גדולה לתיקון החטא הראשון ולחזור למצב של גן עדן, כפי שהיה לפני החטא".

תקופה מסוימת הוא נקרא משה עדן, עד שנתקל בשיר השירים בפסוק "ישקני מנשיקות פיהו". "למדתי את הפסוק וראיתי שהפירוש הוא שה' יגלה לנו את הסודות שלו. כשהבנתי שזו משמעות הנשיקה, אמרתי – זה שם המשפחה שלי, לא אוותר עליו". תקופה מסוימת הוא הפך ל'משה עדן- נשיקה', אולם לפני כמה חודשים חזר לשם בסו, כיוון ש"הבנתי שזה שם קליט ומוכר יותר בציבור, וכיוון שאני רוצה עתיד של פעילות ציבורית אני צריך שם שייקלט".

הסבר נוסף להישארות תחת השם משה בסו הוא מגולל בסיפור הבא: "פעם פגשתי חבר שלי, חב"דניק, שאיתו עמד חבר אחר שלו. הוא שאל את החבר שלי, בנימה לא אוהדת: 'זה שוקי בסו המפורסם?' והחבר שלי ענה לו: 'ראשית, אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. שנית, תקרא את השם שלו מהסוף להתחלה (משה בסו), זה יוצא 'וסב השם'. יד ה' סובבה אצלו את הדברים'. חס ושלום – אין בריחה מאחריות מצדי כשאני מספר את הדברים האלה", מדגיש בסו, "אבל לפעמים אחרי שנים מבינים למה קרה כך או אחרת".

כמי שחווה את החזרה בתשובה בדרך הקשה, איזה מסר אתה מביא איתך ליום הדין?

"לכל דבר טוב עדיף להגיע ללא ייסורים, אבל אם כבר דברים קרו, צריך ללמוד מהעבר ולהבין שהכל לטובה. הקושי שלי עם זה שאבי לא בעולם הזה הוא גדול. כאב מאוד גדול. אבל לחזור אחורה אני לא יכול. היום ידוע לי שיש מלך לעולם והוא מנהל את העולם בכל רגע. הניהול שלו מושלם, וגם כאשר הוא נותן למישהו ייסורים – זה לטובתו, חלק מהתיקון שלו, כדי להביא אותו לשלמות".

הכרעה הלכתית מורכבת

הרב יעקב אריאל, שהוזכר בכתבה זו כמי שהובאו בפניו פרטי המקרה והתבקש להכריע, חוזר ומדגיש כי מדובר במקרה מורכב ביותר. "מבחינת ההלכה ההגדרות ברורות: אם חל פה דין רודף – מצווה להרוג אותו, ואם לא חל – הרי זו העברה החמורה ביותר שיש. הבחור עצמו, בזמן המעשה, היה בטוח שמדובר במצב של דין רודף, כלומר שאביו עומד להרוג את אמו, ולכן הוא חייב להרוג אותו כדי להציל אותה. זה היה השיקול שלו. מהזווית שלו – הוא עשה מצווה. אבל מבחינה אובייקטיבית התשובה היא מורכבת, כי לא ברור מה בדיוק המצב שהיה שם, אם באמת חל שם דין רודף, אם לא ניתן היה להצילו באחד מאיבריו. הבעיה היא שאף אחד מבחוץ לא יכול לחוות דעה על ההתרחשות כפי שקרתה בבית. השופטים בבית המשפט התרשמו שאכן היתה שם סכנה. אם היה מופיע בבית דין ומשכנע אותם בצדקתו על-פי ההלכה, ייתכן שהיה יוצא פטור בדין לגמרי. על-פי מה שיש בידינו לא ניתן להכריע לכאן או לכאן".