בשבע 211: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , ו' בתשרי תשס"ז

נשיא על תנאי

לפני מספר שבועות, הבעתי כאן את התנגדותי לביטול מוסד נשיאות המדינה, תוך שאני מעלה כאן את הטענה העניינית, האידיאולוגית והבלתי ניתנת לערעור: "אין לי כוח לזה". אבל מאז הספקתי להרהר בעניין, ואני מבקש לשנות את דעתי. נשיא המדינה זה מקצוע אחד יותר מדי במדינה שלנו. חייבים לבטל אותו - ויפה שעה אחת קודם.

 והנה ההסבר: כפי שלמדנו בשנים האחרונות, הנשיאות אינה מקצוע פשוט, ולכן יש מספר תנאים קשוחים לקבלת תפקיד הנשיא. ראשית, הנשיא הנבחר חייב להיות פוליטיקאי בינוני ומדשדש. זאת כדי שהג'וב לא יתבזבז חלילה על מישהו שכבר זכה בג'וב מוצלח אחר. הוא חייב להיות טיפוס נטול כריזמה, בעל אופי חלש, מישהו שלא מביא אתו לתפקיד רוח יצירתית או תכונות מנהיגות מיוחדות.

נשיא המדינה צריך להיות אדם בעל כישורים, כמובן בתנאי שאין להם שום קשר לתפקיד שהוא ממלא. כדאי שיהיה לו ברזומה תפקיד מוניציפלי משמעותי, ואולי גם תיק זוטר בממשלה, אבל לא יותר מכך. כמו כן, הוא חייב להיות חף מכל פשע - כל עוד לא הוכחה אשמתו – אך הוא צריך גם להיחשד בפלילים ולמצוא זמן לפגישות עם חוקריו, יועציו ופרקליטיו. ועוד מגבלה: אסור לו להיות שמעון פרס.

ואם אלו הדרישות לתפקיד הנשיא, ברור כעת מדוע אני מבקש לבטל את המוסד הזה. שכן אין סיבה לתחזק את מוסד הנשיאות, כאשר תפקיד זהה לחלוטין כבר קיים במדינה שלנו - עם אותן דרישות קבלה, אותו סוג של אנשים, ואותה הצלחה אדירה. לתפקיד ההוא קוראים ראש הממשלה.

דודו זכאי

שוער הכדורגל דודו אוואט, המשחק כיום בליגה הספרדית, הביע נכונות עקרונית (שבסופו של דבר לא תמומש) לשחק ביום הכיפורים. טוב. איכשהו, ויסלח לי הקורא יעקב מרגי מש"ס, הידיעה הזאת לא מצליחה לגרד לי את קצה הציפורן. ואגב ח"כ מרגי, דרישתו להדיח את אוואט מנבחרת ישראל נראית לי מצחיקה, בעיקר בהתחשב ביהודים הטובים שימשיכו לאייש את הנבחרת – רוברטו קולאוטי, טוטו תמוז ועבאס סוואן.

אז ככה: אתמול השטן היה ג'קו אייזנברג, הכוכב הנולד והמשתמט, והיום זהו דודו שסופג גולו. כמה קל להתעלק על כדורגלן ישראלי בליגה זרה, ולהתעלם מהרייטינג הגבוה של חנויות האופניים וספריות הווידאו ביום כיפור בארץ הקודש. כמה קל להיאבק בתסמיני הניכור מהיהדות ולא במחלה עצמה. הגיע הזמן להתבגר, כי הטיעון על "אבותינו ששמרו על קדושת היום במשך הדורות" לא יחזיק עוד זמן רב. בדיוק כמו תופעת ההשתמטות מצה"ל, גם ההשתמטות מהיהדות תצבור תאוצה אם לא נדע לטפל בה מהשורש, וכלל לא משנה אם ביום כיפור דודו אוואט יחטוף במגרש או מחוץ למגרש.

ובכלל, אם אוואט משחק בספרד כמו שאנו מכירים אותו, לא בטוח שזה נקרא לחלל את החג.

חמסה עלינו

א. סילבן שלום חזר השבוע לכותרות במעין נאום בחירות. ואני טוען, כי אם היה לח"כ שלום שכל, הוא היה עומד בנאמנות מאחורי בנימין נתניהו. לדעתי, סילבן שלום לעולם לא ייבחר לראשות הממשלה בעצמו, והסיכוי היחיד שלו להגיע לג'וב הנכסף הוא דרך המסלול של אולמרט -  להיות מ"מ ראש המפלגה ולהתפלל לרע.

ב. אבו מאזן הודיע כי הרשות הפלשתינית תדרוש לשחרר את מוחמד ברגותי ואחמד סעדאת במסגרת העסקה לשחרור החייל החטוף גלעד שליט. רגע, ממתי אבו מאזן הוא צד בחטיפתו של שליט? חשבתי לרגע שהוא "השותף האמיץ" של אהוד אולמרט! ואם הוא בצד של החוטפים, מדוע הוא עדיין מסתובב חי וחופשי?

ג. מצרים עומדת להקים שלושה כורים גרעיניים. אבל אני לא חושב שיש סיבה לחשוש – בכל מקרה, סביר שהאיראנים יירו עלינו קודם.

ד. מה המשותף לאהוד אולמרט ולקרייני החדשות? שניהם פוחדים פחד מוות מיום פרסומו של דו"ח לינדנשטראוס תשס"ז.
ה. ולקראת יום הכיפורים: אני מבקש סליחה מכל מכריי, על שהטרדתי את המייל שלהם בקליפ המצויר, האידיוטי והמצחיק 'שופר איידול', או אם תרצו - 'בעל תוקע נולד'. מי אמר שאין יידישקייט באינטרנט?

יודע את מקומי

כאיש תרבות ובן לעם הספר – יש לי מנוי בספרייה, ואני לא מתכוון הפעם לדי-וי-די. ומכיוון שקצב הקריאה שלי הוא בערך ספר ל-200 שנה, אני מנצל את המנוי בעיקר כדי להעשיר את עולמו הספרותי של היורש בן ה-3. למרבה המזל, זכיתי בילד שמעדיף לשמוע סיפור מאשר לנשום, וזה אומר שלא מעט ספרי ילדים עברו בביתנו מאז תחילת המנוי; רובם אפילו חזרו לספרייה בחלק אחד.

כשרק התחלתי לבחור לילד ספרים, נראה היה שאין גבול לאפשרויות הבחירה. אבל בהדרגה התברר לי, שזו קשה מכפי שחשבתי. אחרי הכול, יש לי אחריות כלפי בני, ולא אוכל לאפשר לו חשיפה לתכנים בלתי הולמים. סיור מהיר בין דפי הספרים מגלה שרובם סובלים מפגם זה או אחר, עד שלא אוכל להרשות לעצמי להביאם הביתה. למשל, ספר שנקרא 'שני אבאים' לא יעבור את סף ביתי בעתיד הנראה לעין. אמנם פתיחות וסובלנות הן תכונות נעלות, אך אני חושב שהילד עדיין לא בשל לכך בגילו. אולי כשיהיה בן 40.

כמובן, הפגם הבולט ברוב הסיפורים הוא אורכם המוגזם. עם כל הכבוד להתקף הגרפומניה של הסופר, אין שום סיבה שאצטרך לקחת חופשה מהעבודה כדי לקרוא את כל הסיפור בבת אחת. סיפורים אחרים הם דווקא קצרים מדי, ולעתים שם הספר ארוך יותר מהסיפור עצמו. למשל, ספר שנקרא 'אני בכלל לא עייפה ואני לא הולכת לישון', או 'אני לא אוהבת שהחברה שלי באה לבקר אותי'. לא קראתי את הספרים האלה, אבל אני בטוח שהסיפורים עצמם מורכבים משלוש מילים בלבד: "זהו, בעצם סיימתי".
אפשר ללמוד הרבה משמות של ספרים, ולעתים אני נמנע מלקחת ספר לידיי רק בגלל הכותר. לא אוכל להביא לבני ספר שנקרא 'סבא הולך לבית אבות'. יכול להיות שזהו ספר חינוכי וחשוב, אבל חסר לי שבני יפלוט את שם הספר בביקור משפחתי אצל אחד הסבים הבריאים והחסונים שלו. גם הספר 'ליאור בכה כשאמא הלכה' נפסל אצלי על הסף, שכן בני מעולם לא בוכה כשאמא הולכת, ולא כדאי שיידע כי האפשרות הזאת קיימת.

יש גם ספרי ילדים שהם יותר מולטימדיה מאשר ספרים – פיסות צמר או ציורים שקופצים החוצה, חתיכות ספוג העלולות לעודד את הילד לחרב את הספר, או סתם 50 תמונות של ילד מפרצף אחד, בדרך כלל בנו יחידו של הסופר. בכלל, יותר מדי סלבריטאים שנולד להם ילד או נכד – הופכים אוטומטית לסופרי ילדים. מדונה כתבה ספרי ילדים, גם פול מקרטני, גם רפול המנוח, ואפילו – תיבדל לחיים ולשמות ארוכים – אורלי וילנאי-פדרבוש. אם אני לא טועה, לספר של פדרבוש קוראים 'התקשרתי לביטוח הלאומי וניתקו לי', אבל אל תתפסו אותי במילה.

המבחר הולך ומצטמצם. את ספרה של אבירמה גולן 'בועות הסבון של גלי' פסלתי, כי יש שם דמות שבועטת בכלב. נכון שהמעשה נחשב שלילי בסיפור, אבל אני תוהה אם בני יבחין בדקויות. גם את 'עץ עם עיניים' של טובי סופר לא אקריא לילדי. מדובר בסיפור צדקני על עץ חמוד ואנושי, שאנשים רעים באו וקצצו את ענפיו. באמת לא יפה מצידם, אלא שבזכות חוטבי העצים המרושעים – יכול מר סופר הסופר להדפיס את ספרו על נייר ולא על פשטידת גבינה.

והנה עוד ספר שלא אעז להקריא ליורש: 'די לנשיקות', על ילד שלא סובל את הנשיקות שהוא מקבל כל היום. זה ממש מה שאני צריך - להסית את בני הקטן נגדי. בינתיים עדיף שיחשוב, כי כמות הנשיקות שהוא סופג זה משהו נורמלי.