בשבע 211:על מה מבקשים סליחה?

למען השלום והאחווה, יש מקום לבקש סליחה גם כשלא ממש מרגישים אשמים ●עוצמתו של הכוח התקשורתי בבנייה ובהריסה ●מלקחי צום גדליה: לא להתכחש לקיומו של הרשע * אמנון ליפקין-שחק בעקבות צבי הנדל

עמנואל שילה , ו' בתשרי תשס"ז

לאחרונה נקלעתי לוויכוח בעניין בקשת הסליחה הנהוגה בימים אלו. השאלה השנויה במחלוקת היתה כדלהלן: האם יש טעם לבקש סליחה ממי שגרמת לו צער גם כשאתה מאמין שנהגת כראוי?

דעתי היתה שבקשת סליחה קשורה להכרה בחטא, בטעות, בהתנהגות לא ראויה. אם אתה בטוח שעשית את המעשה הנכון, אם גם היום היית נוהג בדיוק אותו דבר, על מה יש לך לבקש סליחה?

הצד השני לוויכוח טען שאין קשר. הוא כועס עליך? הוא מרגיש פגוע ממך? בקש ממנו סליחה.

במחשבה שנייה, נראה לי שיש אמת בשתי העמדות. יש בקשת סליחה שמטרתה לחזור בתשובה על עבירות שבין אדם לחברו, שכידוע אינן מתכפרות "עד שיירצה את חברו". במובן הזה, מסתבר שאין צורך בבקשת סליחה אלא במקום שהיה חטא. אם אתה בטוח שלא חטאת, אין על מה לחזור בתשובה ואין צורך לבקש סליחה.

מצד שני, הרי עצם העובדה שמישהו חושב שחטאת לו וכועס עליך, אפילו שלא בצדק, פוגעת בשלום ובאהבת ישראל. אם יש באפשרותך לתקן זאת, ראוי שתנהג כך למען השלום, גם אם אינך חייב.

אתה יכול לנסות להוכיח לו שכל מה שעשית היה ראוי ומוצדק. אולי הוא ישתכנע ויודה בכך, אולי לא. לחילופין, אתה יכול לבקש ממנו שיסלח לך. אתה מרגיש שהייתי לא בסדר כלפיך? אז אנא, תסלח לי. תוותר לי, אל תכעס עליי. אני מבקש שנישאר חברים. במובן הזה יש מקום לבקשת סליחה לא רק מתוך הכרה בטעות ובעוול שגרמת, אלא גם סתם ככה, למען השלום והאחווה.
אני מניח שבשלב הזה כמה אנשים שואלים את עצמם אני מתכוון אליהם. אז כן, אני מתכוון אליך ואלייך, ולכל מי שמרגיש שעשיתי לו עוול, גם בחיי הפרטיים. אבל בעיקר אני מתכוון למי שמרגישים נפגעים מעבודתנו העיתונאית, שלי ושל חבריי למערכת.

העבודה התקשורתית, כמו תפקידים אחרים שנוגעים לציבור רחב, מעמידה את העוסקים בה במוקד של ציפיות ולחצים. אנחנו משתדלים לגרום נחת ואכן גורמים נחת לאנשים רבים, אבל לעיתים גם מאכזבים אנשים וגורמים להם צער. בהרבה מקרים זה אפילו לא שנפגעים ממה שכתבנו, אלא נפגעים מזה שלא כתבנו על משהו. וכשנפגעים ממה שכתבנו, זה לא רק מדברי ביקורת. כבר נתקלנו בכעס גדול גם על כתבות שהציגו אנשים באור חיובי. הכועסים חשבו שזה לא מגיע להם.

הכוח התקשורתי דומה קצת לכוח האטומי. עם כור אטומי אפשר לספק חשמל ולהאיר חצי מדינה, או לייצר פצצות ולמחוק חצי מדינה. התקשורת יכולה לרומם אנשים או להשפיל אותם, למנף אירועים ותופעות או לגמד אותם. עיתונות יכולה לבנות בגדול, וכשהיא נכשלת היא עלולה להרוס בגדול. בגלל עוצמתו של הכוח התקשורתי, אסור להשאיר אותו רק בידי אלה שרחוקים מתורה ומאמונה. אבל גם אנחנו לא מושלמים, וגם לנו יש טעויות.

אז אם נגרם לכם צער ממה שעשינו או ממה שלא עשינו, זה הזמן לומר שאנו מצטערים על כך ומבקשים את סליחתכם. הכוונה שלנו היא לעשות טוב, וגם כשאנחנו מבקרים או מביעים עמדות שנויות במחלוקת אין לנו כוונה לפגוע במישהו אלא במידה שזה באמת מגיע לו.

כבר כתבתי בעבר שלדעתי תפקידה של תקשורת הוא בעיקר לעודד את הטוב, אבל גם להצר את צעדיו של הרע. אני יודע שיש מי שחושבים אחרת, ולדעתם אין לקבול על הרשעה אלא רק להוסיף צדק, אבל אנחנו מאמינים בדרכנו שנשקלה היטב וממשיכה להישקל כל הזמן.

בשנה האחרונה המחנה האמוני נתון בוויכוח נוקב בעקבות הגירוש מגוש קטיף. יש מי שדעותינו בנושאים אלו גורמות להם עוגמת נפש. קשה לשמוע טענות שמהן עולה כי אילו נאבקנו נכון יותר הסיפור הזה היה יכול להסתיים הרבה פחות גרוע. אבל כשעל כף המאזניים מוטל עתיד ההתיישבות, ובעצם עתיד האומה, איננו יכולים להרשות לעצמנו לשתוק רק כדי שכולם יהיו מרוצים מאיתנו.
אז סליחה, אחים יקרים ואהובים, אבל אין ברירה אלא להמשיך את הוויכוח. אפילו בטור הזה.

ושיהיה לכולנו גמר חתימה טובה.

גדליה והשכפ"ץ של רבין

הלקח העיקרי בעיניי מיום צום גדליה שעבר עלינו השבוע זה לא שאסור לרצוח מנהיגים, כפי שמבקשים לומר מי שקושרים את היום הזה עם רצח רבין. המתנקש, ישמעאל בן נתניה, היה רוצח המונים שאין חשש רציני שנלך בדרכו. מה שאנחנו צריכים ללמוד יותר זה איך לא להיכשל היכן שנכשלו הצדיקים, כלומר איך לא לחזור על טעותו של גדליה, הצדיק שנרצח.
בפרק מ' בספר ירמיהו מסופר כיצד הוזהר גדליה על כוונתו של ישמעאל לרצוח אותו. גדליה, כפי שמסביר הרמח"ל בספרו 'מסילת ישרים', נהג בחסידות מופרזת, ודחה מכל וכל את החשדות נגד ישמעאל. לא רק שסירב, בצדק, להצעה להקדים ולחסל את הרוצח בעוד מועד, אלא גם האשים בפסקנות את מי שהזהירו: "שקר אתה דובר אל ישמעאל!". הוא ישב לסעודה עם ישמעאל ואנשיו בלי לנקוט אמצעי זהירות. אם אתם מתעקשים, אפשר להשוות זאת לסירובו של יצחק רבין ללבוש שכפ"ץ, למרות אזהרות השב"כ.

הגמרא (נידה ס"א) מטילה על גדליה את האחריות למותם של אנשים רבים שנרצחו ביחד איתו. אסור היה לו אומנם להתייחס להאשמות כאמת מוכחת, אבל להיזהר הוא היה חייב.

לגדליה הצדיק היה אולי קשה להאמין שיש בעולם אנשים כה רשעים. איך אפשר לייחס כוונות אפלות שכאלה ליהודי, ועוד לאיש ציבור חשוב, מזרע המלוכה?

מסתבר שיש גבולות גם למידות טובות כמו לימוד זכות ועין טובה. כשצריך לשמור על חיי אנשיך, כמו גם על ערכים מקודשים כאלה ואחרים, אל תבנה על אצילות נפש שלא הוכחה, ואל תתעלם מיצרים אפלים שאולי שוכנים בלב מי שעלולים לפגוע בך. אהבת ישראל כן, אבל לא על חשבון הזהירות.

דבר הרמטכ"ל-לשעבר

כשצבי הנדל אמר "עומק העקירה כעומק החקירה", אפשר היה לחשוב שהאכזבה האישית שלו מראש הממשלה היא שגורמת לו לתאר את התפנית האידיאולוגית שביצע שרון באור כה מושחת. כשבוגי יעלון אמר ל'הארץ' דברים ברוח דומה, אפשר היה לטעון שההתמרמרות על שחרורו המוקדם מתפקיד הרמטכ"ל מדברת מתוך גרונו.

את הרמטכ"ל-לשעבר אמנון ליפקין-שחק אי אפשר להאשים בימניות או ברגשות נקם. מאז ומעולם היה ליפקין-שחק חביבו של מחנה השמאל ושותף נאמן לשאיפותיו. ליפקין-שחק נקרא לייעץ לשר הביטחון בעת המלחמה, ועמיר פרץ אף ביקש להעמידו בראש הוועדה שתחקור את התנהלות צה"ל במלחמה.

אז תקשיבו טוב למה שאמר איש השמאל ליפקין-שחק, בראיון לגיליון ראש השנה של 'ידיעות', על הקשר בין השחיתות להתנתקות:

"ראש הממשלה האחרון שנתן תחושה של מנהיג היה שרון. אין היום מישהו בקשת הפוליטית עם עוצמתו המנהיגותית. ותחת כנפיו המגוננות ראינו את השחיתות צומחת, וויתרנו.

"אם לא היתה התנתקות, הלחצים לחקירות היו הרבה יותר גדולים. לכן אני לא יכול לשלול את הדעה שהשינוי בעמדתו המדינית של שרון היה חלק מזה. זו היתה רעידת אדמה אידיאולוגית של איש יציב, חציית גבולות שלא הוסברה אף פעם. אני יכול להבין את עומק הבגידה שחשים חבריו מההתנחלויות.

"אני אוהב את ההתנתקות, אני חושב שזה דבר נכון שנעשה מאוחר מדי, אבל אני לא אוהב את המחשבה שזה נעשה כי מישהו אמר לשרון שאולי זה יעזור לו בענייניו המשפטיים.