חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 211ראשיהפצה

רואה אור - בגליון השבוע

היא למדה בבית ספר רגיל, השתחררה כסמלת מצה"ל, מנגנת בפסנתר ואקורדיון וגידלה שמונה ילדים, וכל זאת מתוך עיוורון כמעט מוחלט ● אריאלה סביר, שהפכה למותג בקרב ילדי הגנים.
28/09/06, 14:45
עפרה לקס

"אני שומעת את הילדים, הם באים", ממהרת אריאלה סביר לצאת החוצה אל חצר ביתה. ילדי גן חנה באו לבקר, והיא כולה נרגשת, כאילו לא פגשה אותם אתמול, כאילו לא עבדה עם ילדים מעולם.

"שלום ילדים", היא אומרת להם בשמחה, והם מתאספים סביבה כמו גוזלים. אחרי עוד מילה או שתיים מקבלת סביר את האקורדיון לידיה ומתחילה לשיר. הילדים לא צריכים הרבה זמן להתאקלם. הם שרים, קופצים, מניעים את הידיים ומסתובבים. שמח בחצר. פתאום מתחיל לטפטף, מן גשם ראשון של סוף חודש אלול. "מכל חוויה כזו נולד אצלי שיר", תגיד סביר אחר-כך, אבל עכשיו היא מלמדת את הילדים שיר חדש, עם תנועות כמובן.


"הילדים לא יכולים להתמודד עם בעיה מאוד מורכבת, שגם מבוגרים לא יכולים להבין. לא ברור להם איך אני מסתכלת ישר לכיוון שלהם והעיניים שלי פקוחות, אבל אני לא רואה אותם. הם שואלים: 'איך זה יכול להיות שהיא צוחקת ושרה?' אבל יש לי כלב נחייה, ובזה הם מתמקדים. הם מבינים שהוא לוקח אותי לגן כי אני לא רואה"
המושג 'אריאלה סביר' מוכר היום כמעט לכל הורה. גם מי שלא מכיר את שמה יודע לזמזם לפחות שני שירים שלה, כאלה שהילדים או הנכדים הביאו פעם מהגן. אבל הסיפור של סביר אינו רק סיפור על אהבת ילדים ויצירתיות. הוא הולך רחוק הרבה יותר ומקפל בתוכו אמונה גדולה, שמחת חיים וחינוך עצמי לחיוך, גם כשקשה.   

חושך באורות

מעניין, אבל אריאלה סביר, שאינה רואה היום דבר, נולדה דווקא במושב אורות שליד קריית מלאכי. הבית לא היה דתי. מגיל צעיר סבלה סביר ממחלת עיניים, אבל זו אובחנה רק בגיל 8, ועד אז היא סבלה מתדמית של ילדה ביישנית ועצלה. כשסוף סוף קיבלה המחלה שם וזהות אמרו הרופאים כי מדובר במחלה חשוכת מרפא, והסבירו שהראייה תלך ותידרדר. הם המליצו שהילדה תלך לבית ספר של עיוורים, אבל ההורים החליטו להשאיר אותה בבית ספר רגיל.

"למדתי בבית ספר רגיל, אבל לא קיבלתי את העזרים של עיוור. אז לא היה לי ברייל ולא כתב רגיל", אומרת סביר בלי להתלונן או להתחשבן. בהמשך היא תסביר שהשלווה וההשלמה אינן תכונות מולדות, אלא מידות שמתאמנים עליהן, שעובדים עליהן. אצלה זה היה בעיקר בזכות הבעל.

השנים בבית הספר לא היו חוויה נעימה עבור סביר. "היה לי קושי בחברה, כי לא יכולתי ללמוד, וכשאת לא מצליחה, מעדיפים חברים אחרים על פנייך. למדתי אקורדיון משמיעה ורכשתי לי מקום בחברה בכך שהייתי מנגנת, כותבת ושרה בכל המסיבות".
באותה תקופה קיבלה סביר פרסים על החיבורים שלה, וגם כתבה לעיתוני נוער. במשך השנים ראייתה הידרדרה והיא לא יכלה לראות את מה שכתבה. היום יש לה שרידי ראייה קלושים בעין שמאל, והיא אפילו אינה מתאמצת לנסות ולראות דרכם כתמי צבע.

את מתגעגעת ליכולת לראות?

"לא, אני לא חושבת על זה. אני חושבת שאני רואה את מה שאני צריכה לראות, מבפנים. תסתכלי סביב על הסלון. את מה שאת רואה אני מעצבת ובוחרת. במישוש".

סביר עשתה בגרות 'מינימלית', כהגדרתה, ונלחמה להתגייס לצה"ל. אחרי מאבקים ודמעות היא גם הצליחה, ושירתה במשך שנתיים כמש"קית חינוך בחיל האוויר. סביר, שהיתה החיילת העיוורת הראשונה, פתחה את הדלת לצעירים עיוורים אחרים להתנדב לשירות. "אמנם הייתי מתנדבת, אבל כלפי חוץ הייתי חיילת לכל דבר", מדגישה סביר. "הבאתי לחיילים זמרים, ניגנתי להם, גם כאן נשארתי בתחום המוסיקה. סיימתי בתור סמלת", היא מחייכת.

לאחר השחרור ניסתה סביר ללמוד מוסיקה באורנים, אבל לא הצליחה, "כי איך את יכולה ללמוד תווים כשאת בכלל לא יכולה לקרוא אל"ף בי"ת?" כעבור שלושה חודשים היא עזבה, וכחלוף כמה שנים היא חזרה לשם בתור מורה. עד היום היא מלמדת בסמינרים לגננות. אין לה תואר או הסמכה להוראה, אבל הניסיון והחושים המחודדים עושים את שלהם. 

"התחזקתי מכל נפילה"

קובי סביר גדל בכפר הס, מושב חקלאי בשרון. הוא הגיע לבקר חבר שלו שהדריך בקייטנה והתרשם עמוקות מן המנגנת. "יצאנו תקופה מסוימת, והתחתנו".

איך הגיבו ההורים של קובי על כך שהבן שלהם יוצא עם בחורה עיוורת?

"ההורים שלו התאהבו בי מהרגע הראשון. הם היו ממש מתנה. אבא שלו אמר לו: 'עם הבחורה הזאת לא משחקים. אם אתה חושב עליה, זה רק ברצינות ולחתונה'. אמא שלו עד היום אוהבת אותי יותר מהילדים שלה. זה היה נס".

קובי ואריאלה התחתנו וחיו במושב באר טוביה. בהתחלה עסק קובי בחקלאות ואריאלה גידלה את הבן הבכור. סביר מנסה להסביר איך אם שאינה רואה מגדלת ילד בבית. פרויקט לא פשוט, החל מהמלאכות הבסיסיות ביותר, כמו האכלה: "זה נכון, בהתחלה היו תאונות. הייתי מכניסה לו את הכפית לאף, או שהייתי מחזיקה אותו והוא היה נותן בעיטה ומפיל לי את הצלחת. אז למדתי טכניקות: פחות הזנה מצלחת, יותר מבקבוק כשהוא תינוק. צריך להקפיד שהבקבוק לא יהיה שביר, והוא צריך להיות מוכן לפני שעת הארוחה. כשהתחילה להיות הזנה יותר מוצקה אז מאכילים בידיים. הכנסתי לו לפה, ואחר-כך נתתי לו להיות עצמאי. הרבה למדתי, ובעלי עזר לי. היו ups and downs כאלה, אבל מכל נפילה התחזקתי".

היום יש לך שמונה ילדים. איך מנהלים משפחה גדולה בלי לראות?


"אם תראי את ההצגה שלנו, תגידי: מה השקיעו פה? אין תלבושות והתפאורה היא מינימלית, אין זיקוקים או עשן. אני נותנת תכנים. הקהל שלי בוכה וצוחק ומרגיש שהוא קיבל משהו אמיתי לחיים, ככה לפחות אומרים לי. בעלי תמיד אומר: 'אנחנו לא עושים נוצץ. אנחנו עושים אמיתי ונותנים כלים להתמודדות לחיים'"
"המשפחה לא באה בבת אחת. את לומדת להסתדר עם הראשון, אחר-כך את לומדת להסתדר עם הראשון והשני ואחר-כך את מלמדת את השלישי להסתדר עם הרביעי".

בכל זאת סביר חוזרת ומבהירה כמה פעמים שבעלה נמצא חזק בתמונה, ואלמלא הוא "חבל על הזמן של כולם, ושלי קודם כל. בעלי כל הזמן מחזק אותי, כל הזמן מיישר אותי, תומך ומלמד אותי. הנישואין איתי היו הבחירה שלו והזכות שלי".

חינוך לקבלת השונה

תוך כדי גידול הבן הראשון, המציאה סביר שירים וסיפורים לרוב. כשהילד ביקש שהיא תקריא לו סיפור, היא חששה שלא תקריא מספיק מהר את כתב הברייל שרק למדה, אז היא השתמשה בדמיון והמציאה. כך היה גם עם שירים. בשלב מסוים היא רצתה לעשות משהו נוסף, פרט לעבודה בבית, והחליטה לצאת עם החומרים האלה החוצה, לגני הילדים.

בתחילה חששו הגננות לקחת מנגנת עיוורת, אבל סביר אומרת ש"מהר מאוד הן למדו שאני לא נושכת. הילדים התאהבו בי ואני בהם. התחלתי לעבוד בגנים והפכתי את זה למקצוע".

העניין שאת עיוורת עולה עם הילדים בגנים שאליהם את נכנסת?

"הילדים לא יכולים להתמודד עם בעיה מאוד מורכבת, שגם מבוגרים לא יכולים להבין. לא ברור להם איך אני מסתכלת ישר לכיוון שלהם והעיניים שלי פקוחות, אבל אני לא רואה אותם. הם שואלים: 'איך זה יכול להיות שהיא צוחקת ושרה?' גם בסרטים שלי אני לא עושה תפקידים של עיוורת, וגם את זה קשה להם להבין. אבל יש לי כלב נחייה, ובזה הם מתמקדים. הם מבינים שהוא לוקח אותי לגן כי אני לא רואה".

יש כאן עניין חינוכי חשוב, שאדם שאינו רואה יכול להיות מורה ויוצר.

"יש גננות שעושות עבודה סביב זה, כי הנושא חשוב להם. הן אומרות: 'אריאלה לא רואה', ואז אחרי שאני הולכת הילדים שואלים מיליון שאלות. אני לא יודעת אפילו מה. בזמן הקצר שיש לי עם הילדים אני מעדיפה שלא להתעסק בזה".

יעל, בתו של הצלם, נכנסת איתו לבית משפחת סביר. "היא שמעה שאני מצלם את אריאלה סביר, אז היא היתה חייבת לבוא", הוא אומר ושולף מכיס החולצה את הקלטת שאותה שמעה הבת אמש, עד שנרדמה. סביר שמחה לשמוע שלפגישה הגיעה אורחת נוספת, ילדה. היא שואלת את יעל לשמה ומלטפת אותה בעדינות. אחר-כך היא מחפשת עבורה חוברת צביעה מתאימה לראש השנה ומתיישבת לכתוב לה הקדשה, בחרוזים כמובן. "אני כותבת לך, אבל אני לא רואה מה אני כותבת", היא אומרת. "אני מקווה שתצליחו לקרוא את זה". יעל הנרגשת מתביישת. מבחינתה היא נפגשת עם גיבורת תרבות.

מתחברת לגנים

סביר לא הסתפקה בלהיות ריתמיקאית. מהר מאוד היא קנתה לה שם של אחת שיש לה חומר מקורי, כזה שמורות לריתמיקה משוועות אליו, והחלה להעביר חומרים למנגנות של גני ילדים. כך החלו לצאת הקלטות הראשונות והקריירה התחילה לנבוט. עד היום הוציאה סביר יותר מאלף שירים, דיסקים, חוברות צביעה, ספרים וסרטים, מיעוטם לקהל הנשי הבוגר, רובם לילדים.
המילים בשיריה של סביר אינן מסובכות: "טו טו השופר הריע/ טו טו טו טו טו ראש השנה הגיע", "הבובה מותניים לה, מתנועעת מתנועעת מה נפלא..." אבל הן מביאות חרוזים קליטים עם מוסיקה מקפיצה. המילים והמנגינה מתאימים לעולמם של הילדים, והיא מוסיפה הדרכה לגננות על הפעלות ומשחקים מומלצים סביב השירים.

איך את יוצרת? את מתיישבת ליד הפסנתר ומחכה שיצא לך שיר?

"הכל אינטואיטיבי, הכל מתוך מצבים אמיתיים, וזה נולד אצלי ביחד, המילים והמנגינה. עם פסנתר או אקורדיון, בלי כלי, עם כלי. הבת שלי מבקשת שאני ארדים את הנכדה, ואז נולד שיר חדש. אחר-כך אני מקליטה את עצמי ושולחת את השירים למעבד מוסיקלי. להעביר לתווים אני לא יכולה, כי לא נמצא המורה שילמד אותי תווים בברייל, ואני אומרת על זה שזו גם השגחה פרטית. יש דברים שצריך שיקרו ויש דברים שלא".

אז אחרי שאת מחברת שיר את רצה להקליט, שלא יברח?


"אוי, אני שומעת סיר לחץ", מזנקת סביר מהמקום, טסה מעל שלושת המדרגות המפרידות בין הסלון למטבח והולכת להנמיך את האש. "אם את רוצה לשאול איך רצתי", היא אומרת כשהיא חוזרת, "אז תדעי שכבר התגלגלתי במדרגות, פתחתי את הברכיים ודפקתי את הגב. אני חדשה בבית, אז כדי להכיר אותו אני צריכה ליפול בו קצת"
"אני לא בהיסטריה. לפעמים זה קורה לי בשבת, ואז אני שרה את זה לחגי, הבן האוטיסט שלי, שהוא בן 11 וחצי. אני שרה לו כמה פעמים ואני יודעת שזהו. הוא המכשיר הקלטה שלי. במוצאי שבת אני שואלת אותו: 'איך הולך השיר ההוא?' והוא שר לי".

עושים הכל ביחד

לא הרבה אחרי שהקריירה של סביר החלה לנסוק, עזב בעלה את עבודתו והצטרף אליה. הוא מסייע לה להוציא את הדיסקים, להעלות את המופעים ובעצם הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה שלה, בבית ובחוץ. "כיף לנו", היא אומרת. "אנחנו עושים הכל ביחד".

זה יכול להיות גם קשה.

"נכון, כי אם יש מצב רוח לא כיף בינינו בבית אז יוצאים איתו לעבודה. אבל למדנו לחיות עם זה ואנחנו אוהבים את זה. ובמשך השנים למדנו להפריד בין בית לעבודה".
    
לפני כמה חודשים הכניסה סביר גם שתיים מבנותיה, בנות 13 וחצי ו-10 וחצי, לתוך מעגל ההופעות והיצירה. ההצגה, שנקראת 'אמא, את רואה אותי?' היא סוג של סיפור אוטוביוגרפי על חיי המשפחה.

"שאלתי את הבנות אם הן מסכימות. הקטנה הסכימה, הגדולה אמרה 'לא', ואחר-כך היא שאלה: 'בעצם למה לא?' בהתחלה היה להן יותר קשה להיפתח, אבל היום הן למדו לזוז על הבמה. אנחנו מחסלות חשבונות על הבמה, צוחקות, הולכים קטעים. זה נורא עוזר בקשר שלנו. אנחנו לא שחקניות וגם לא זמרות. אנחנו משחקות את עצמנו".

הן לא מתביישות לגולל את סיפור חייהן?

"הן לא רואות בזה חשיפה", מבהירה סביר, ובעצם מסבירה את הפתיחות הגדולה שלה. "הן רואות בזה שליחות. שואלים אותי: 'את לא מתביישת לספר?' אני אומרת 'לא'. יש סביבנו אנשים עם חולשות, שמתייאשים מכל מיני דברים, ואם יש לי שכנה שאומרת 'אני מקטרת על כל מיני דברים, ואם את מסתדרת אז מה אני צריכה להתלונן?' אז אם זה באמת תופס אצלה יותר משבוע, למה לא לעזור?".

בניגוד למוצרים לילדים, אומרת סביר, ההופעות לנשים הן 'מהחיים', מטרתן להותיר רושם על הצופה, אם כי רושם פנימי ולא חיצוני. "אם תראי את ההצגה, תגידי: מה השקיעו פה? אין תלבושות והתפאורה היא מינימלית, אין זיקוקים או עשן. אני נותנת תכנים. הקהל שלי בוכה וצוחק ומרגיש שהוא קיבל משהו אמיתי לחיים, ככה לפחות אומרים לי. יש כאלה ששואלים למה אני לא עושה את זה יותר נוצץ, אבל בעלי תמיד אומר: 'אנחנו לא עושים נוצץ. אנחנו עושים אמיתי ונותנים כלים להתמודדות לחיים'".

אנחנו יהודים

כשסביר לימדה מורות לריתמיקה היו מגיעות גם מורות דתיות וחרדיות, והן אמרו לה: "את עוד תחזרי בתשובה". הן החליטו שהחומרים שלה נוגעים ללב ולנשמה. לפני כמה שנים זה אכן קרה.

לפני 16 שנים עברה משפחת סביר לצפת. המעבר הביא עמו היכרות קרובה עם אנשים דתיים, שסביר קוראת להם "איכותיים ומעניינים". סביר הגיעה מבית מסורתי ובעלה מבית שאדיקותו התפוררה בעקבות שואת יהודי אירופה. "יום אחד התינוק שלנו חלה במחלת כבד קשה, ואז אנשי צפת אמרו שצריך ללכת לקברי צדיקים, להתברך, כל מיני כאלה. עשינו את זה, זה עזר והילד הבריא. תלינו הכל בזה, והתחלנו לחזור בתשובה".

סביר מפסיקה ומסבירה שיש עוד המון מקום להאריך בסיפור הזה, אבל היא בכל זאת מקצרת. "התחלנו להתחזק, אבל היה לי מאוד קשה לשנות אורחות חיים, ובעלי נתן לי את הזמן שלי. מאז שעשיתי את זה טוב לי עם זה, ועד היום אני מרצה ושרה ומספרת את סיפור חיי. אני לא מחזירה בתשובה, אני מספרת איך אישה עיוורת מתמודדת, איך לקחת את החיים בפרופורציות, בשמחה".

איך ההורים הגיבו לחזרה בתשובה?

"ההורים שלי חזרו בתשובה אחרי, וההורים של בעלי לא חזרו אבל קיבלו את זה בסדר. בהתחלה היה קשה, מההיבט של איך לאכול שם. אבל חמותי הכשירה הכל, יש לה שני כיורים – הפרדה מוחלטת. שני ההורים היו עשר".

לראשו של קובי סביר כיפה שחורה, לראשה של אריאלה פאה. אני מנסה לסווג אותם לתת מגזר כלשהו. "אני לא רוצה להיכנס לעניינים פוליטיים. בצפת הבנות למדו בחב"ד והבנים בתלמוד תורה, וכאן הם לומדים במוסדות שפה. הבית נשאר הבית".

ומה הבית?


"הגענו לקרני שומרון, ארבעה דורות להשתקע. היינו בהלם: נותנים לנו בית עם תכולה ומבקשים שנעשה טובה ונשתמש בכל. הקהילה הדהימה אותנו. הדלת נפתחה עם ארוחת צהרים, שוב הדלת נפתחה: 'אתם לא מכינים שבת!' זאת מביאה דגים וזאת חלות וזאת קינוח: לא הבנתי מה קורה לי. התחלנו להתחבר לאנשים פה"
"אנחנו יהודים. אנחנו לא משויכים לאף זרם. אנחנו פה, וכל אחד יבין מה שהוא רוצה. אני כעיוורת לא מסתכלת איזו כיפה יש לבן אדם. אני אפילו לא יודעת עלייך אם יש לך חצאית או מכנסיים, וזה לא מעניין אותי. תדעי לך שאם אנשים לא היו מסתכלים דרך העין הזאת, החיצונית, המשיח היה מגיע מזמן.

"אוי, אני שומעת סיר לחץ", מזנקת סביר מהמקום, טסה מעל שלושת המדרגות המפרידות בין הסלון למטבח והולכת להנמיך את האש.

"אם את רוצה לשאול איך רצתי", היא אומרת כשהיא חוזרת, נינוחה, "אז תדעי שכבר התגלגלתי במדרגות, פתחתי את הברכיים ודפקתי את הגב. אני חדשה בבית, אז כדי להכיר אותו אני צריכה ליפול בו קצת. יומיים לא יכולתי ללכת, אבל אחרי שנפלתי אני יכולה לרוץ".

יישוב טוב

משפחת סביר התוודעה לקרני שומרון בזמן המלחמה בצפון, ב'השגחה פרטית'. המלחמה חלפה והם עקרו לכאן. בינתיים שוכרים, אבל מתכוונים לקנות.

העובדה שמשפחת סביר נחתה בקרני שומרון הפתיעה את כולם, גם את בני המשפחה. לסביר יש רק מילים חמות לומר על העיר צפת, שם התגוררה במשך 16 שנה. "לצפת יש מקום חשוב מאוד בחיים שלי. ילדתי שם 6 ילדים, חזרתי שם בתשובה, יצרתי שם. זו עיר מקסימה, בעלי אהב אותה וספגנו את האווירה המיוחדת שלה".

עם כל זה, לסביר היה קושי אמיתי להיות עצמאית בעיר הסמטאות והמדרגות, אלה שדווקא חביבים על התיירים. גם המדרחוב, זה שיש בו מופעי כליזמרים בימי חג אבל כלי רכב ואנשים משמשים בו בערבוביה ביום רגיל, לא התאימו. מה שהכריע לכיוון הקושי הוא המיקום. סביר ובעלה היו חוזרים פעמיים-שלוש בשבוע מהופעה בשעות שכבר אי אפשר היה לקרוא להן לילה. סביר רצתה לעבור, אבל לא ידעה מתי ולאן.

אחרי כמה טילים עזבה משפחת סביר (כולל הסבתות והבן הנשוי) את העיר ושכרה חדרים בחפץ חיים. בסוף תשעה באב, כשהיה שעליהם לעזוב את בית ההארחה לטובת אורחים שהזמינו מקומות מראש, הרימה סביר טלפון לחברה טובה מקרני שומרון ושאלה אם יש בית לשכור, תמורת מחיר מלא. כעבור כמה דקות היתה תשובה: הם קיבלו הזמנה פתוחה להתגורר בבית פרטי, מלא בכל טוב, ללא עלות בכלל. היה זה הבית של משפחת ביליג, שאותו הם שוכרים היום.

"הגענו לכאן, ארבעה דורות להשתקע. היינו בהלם: נותנים לנו בית עם תכולה ומבקשים שנעשה טובה ונשתמש בכל. הקהילה הדהימה אותנו: הדלת נפתחה עם ארוחת צהרים, שוב הדלת נפתחה: 'אתם לא מכינים שבת!' זאת מביאה דגים וזאת חלות וזאת קינוח: לא הבנתי מה קורה לי. התחלנו להתחבר לאנשים פה. יום אחד בעלי אמר לי שהוא מתחיל להתאהב במקום. אמרתי: הופה, אם בעלי אמר את זה, זה סימן טוב". בתום המלחמה נסעה משפחת סביר להתארגן וחזרה שוב לקרני שומרון, הפעם כדי לגור. גם הפעם ציפתה לה קבלת פנים חמה מהקהילה.

אתם לא מפחדים?

"לא, מה שכתוב לבן אדם זה מה שיקרה לו, בכל מקום שבו הוא יהיה, והאמונה נבחנת תכלס' במה שאתה עושה. אם אתה רק מדבר על אמונה, איפה זה הלכה למעשה? השומרון זה חלק מארץ ישראל, וזה חבל ארץ מקסים. קיבלנו ברכה מהרב שמואל אליהו ומהרב מרדכי אליהו בצאתנו לדרכנו החדשה".

סביר כבר סיכמה עם חנה הגננת על אימוץ הדדי. משהו של כיף, לא של התחייבות. "ילדים זה הדבר שהכי הכי מחבר אותי למקום, ואני כבר בעניינים פה. גם הילדים שלי כבר התחברו ואני מרגישה בבית".

כוח לשמוח

לפני 11 שנים נולד חגי, ילד שישי לקובי ואריאלה. את ההריון ליוותה תחושה מוזרה. "במהלך ההריון פנו אלי כל מיני ילדים וילדות עם תסמונת דאון וכל מיני אמהות לילדים חריגים וביקשו לשוחח, לקבל כוח וברכה. יום אחד שאלתי את בעלי: 'איך אתה מסביר את זה? דווקא כשאני בהריון, כל המקרים האלה?' הוא אמר לי: 'מה את פוחדת? אין מה לברוח'. לא חשבנו בכיוון של ילד חריג, אבל זה עלה".

סביר מספרת שחגי היה תינוק יפה תואר, ועד גיל 5 חודשים לא היה נראה כי יש בו משהו שונה. אבל אז הוא התחיל לפרכס והחל מעקב התפתחותי. הרופאים אבחנו שמדובר בילד חריג. "בכיתי נורא והיה לי קשה לקבל את זה", סביר לא מנסה להיות גיבורה, "ואז אמרו לי שהוא חרש, כי הוא לא היה עונה לי. זה היה קטע קשה מאוד. תארי לך ילד חרש שמתחיל ללכת. אני לא רואה אותו, אז אני קוראת לו, אבל הוא לא שומע. איפה הוא? הייתי שמה לו פעמונים על הידיים כדי שאדע לאן הוא הולך".

יום אחד נעמד חגי על המיטה והחל לקרוא 'קוקוריקו' כמו התרנגולים שהיו בחוץ. ההורים, שהבינו שהילד איננו חרש, קמו וזרקו את כל מכשירי השמיעה לפח. אבל זה לא הפך אותו לילד 'רגיל', והדמעות של סביר המשיכו לזלוג. גם הפעם החיזוק הגיע מהכיוון של קובי. "בעלי אמר לי: 'הילד הזה לא סובל. ככה הוא נולד, לא כואב לו. הוא לא מבין למה את בוכה, הוא אומלל כשהוא רואה אותך ככה. יש לו את הנשמה שלו, את המסלול שלו. הוא זקוק לאהבה ונעשה את זה ביחד, אני איתך וה' איתנו'.

"למדנו להפוך כל דמעה לשיר. כל פעם שהייתי עצובה, קובי היה נותן לי את האקורדיון ואומר לי: 'יאללה, תנגני'. ראינו שכשאני שרה ומנגנת חגי עושה סימנים של שמחה. שרנו וניגנו לו הרבה, והמוסיקה הפכה אותו לילד רגוע ושמח".

איך ילדי הבית קיבלו אותו?

"בהתחלה הם אמרו שהילדים בבית ספר אמרו שהם נורא מסכנים. אמרתי להם שהם לא מסכנים ושיזמינו את החברים מבית הספר, והם באו וראו שזה לא נורא, וזה נהיה טבעי. העניין של הטבעיות הוא מאוד חזק. הם לא מתביישים באמא שלהם שלא רואה, ולא באח שלהם. יש עניין של מה שה' רוצה. אנחנו לא מתביישים בשום דבר".

אי אפשר לחתום שיחה עם אריאלה בלי לשאול אותה על יחס החברה לשונה ולנכה.

"אני אוהבת אנשים", היא משיבה. "אני חושבת שהם רוצים לעזור, למרות שלא תמיד הם מודעים. הם יכולים לתפוס עיוור ביד ולהוביל אותו, וזו לא תחושה נעימה אבל תקשורת פותרת הכל. זה גם נורא תלוי את מי את שואלת. אם אני ממורמרת, כל העולם אשם. לי אין תסכולים. זה לא שהייתי ככה מההתחלה, אבל למדתי, עם השנים, לנטרל אותם".

ofralax@gmail.com