בשבע 211: כיסא הברית

עודד מזרחי , ו' בתשרי תשס"ז

בערב ראש השנה תשס"א התכוננו אנשי ישיבת קבר יוסף לקיים את החג כמדי שנה במתחם הקבר בשכם, עיר הברית. אז פרצו המהומות בהר הבית. אחר-הצהרים הגיעה הודעה בהולה שעליהם לעזוב מיד את המקום מחשש להתלקחות, וכך עשו.

בעשרת ימי התשובה תקפו הפורעים את קבר יוסף. כוח צבאי קטן ששהה במקום התגונן ללא סיוע כמעט. הלוחם הדרוזי מדחת יוסוף שנפצע לא חולץ, ודימם למוות. בליל שבת שובה התקבלה החלטה לנטוש את קבר יוסף.

מח"ט הגזרה הגיע בלילה לבסיס היחידה המיוחדת של משמר הגבול ואמר למפקד: "עלינו להיכנס למתחם הקבר עם שתי משאיות, כדי לחלץ את חיילי מג"ב הנצורים ולפנות ציוד וספרי תורה. אני אהיה במשאית הראשונה, ומישהו מכם יאבטח אותנו במשאית השנייה".

שי הקצין שמע את השיחה והתנדב למשימה. המח"ט עלה על המשאית הראשונה, ואילו שי, ועמו רב צבאי ונהג, נכנסו לשנייה. כאשר נסעו מישש שי בצווארו את תליון ה'חי' שקיבל מאמו. לפני שלושה ימים נקרעה השרשרת פעמיים, והוא חיברה מחדש. כמה שעות לפני המשימה נקרעה שוב, אבל הוא חש שעליו לענוד בכל אופן את התליון וקשרו בחוט לצווארו. 

כאשר הגיעו למתחם, העלו את חיילי מג"ב הנצורים והחלו לפנות כל מה שיכלו. הם לקחו ארגזי תחמושת וציוד צבאי נוסף, וכן ספר תורה, ספרי קודש ופרוכות. שי הסתובב בפעם האחרונה במתחם השרוף והסתייע בפנס שהוצמד לנשקו. לפתע ראה כיסא של אליהו הנביא, מפויח לגמרי. הוא החליט: יתהפך העולם, אני מוציא את הכיסא מפה! 

כולם היו בלחץ אדיר לצאת. עוד מעט יתחילו התפילות במסגדים, ובכל שנייה עלול להתלקח קרב. שי יצא החוצה ובידו הכיסא. המשאית היתה עמוסה, אבל הוא הצליח איכשהו לדוחפו, התיישב ליד החלון ודיווח בקשר על יציאתם.

המשאית נסעה ברחובות שכם. הם הגיעו לציר המוסכים, ולפתע נורו צרורות מכל הכיוונים. כאשר הגיעו לצומת הממתקים, ביציאה מהעיר, נשם שי לרווחה: ברוך ה', גמרנו עם הבלגאן! הוא התיישר בכיסא, ואז נורתה ירייה– – –

***
הכדור פגע בלועו של שי, עבר דרך שיניו, חדר לתוך לשונו והתרסק בתוך לסתו, מבלי שיהיה חור כניסה וחור יציאה. הוא היה בהכרה מלאה והחל לירוק שיניים, סחוס ודם שדלף ללא הרף. מחשבתו הראשונה היתה: אם לא הייתי מוציא את הכיסא הייתי חוטף את הכדור בראש, כמה סנטימטרים למעלה! 

הנהג דיווח בקשר למח"ט ששי חטף כדור בראשו והוא מדמם בטירוף. הם נסעו במהירות והגיעו לחטיבה. לאחר רבע שעה הגיע מסוק ופינה אותו לבית החולים בתל השומר. הוא דימם ללא הרף, אבל נותר בהכרה מלאה, ולמרבה הפלא לא כאב לו כלל.
המסוק הגיע לתל השומר. שי הורדם, ואז החל ניתוח שארך שמונה שעות. לאחר שהתעורר הונשם יום וחצי, בגלל איבוד הדם הרב. כשנפתח הפצע בלחיו והוצא הקליע, התברר שהוא עבר מילימטרים ספורים מגזע המוח. לאחר חודש וחצי שוחרר לביתו בנהריה.

אז החל שי להתעניין בגורלו של הכסא שחילץ מקבר יוסף. הוא חיפש באינטרנט, הגיע לאתר של ישיבת 'עוד יוסף חי', וכתב להם: "לאנשי קבר יוסף! נפצעתי בראשי בקבר יוסף בזמן פינוי המקום בליל שבת. אני מרגיש שניצלתי בזכות הכיסא של אליהו הנביא שהוצאתי משם. אבקש מכם שאם אזכה לבן, אקבל את הכיסא לברית המילה. שי שילר".

יהודה ליבמן, מראשי הישיבה, החזיר לו דוא"ל וכתב ששמח לשמוע על הצלתו וכי ירצה לשמוע ממנו בעל-פה פרטים נוספים על האירוע. שי השיב כי אינו יכול לדבר כעת, מפני שהוא פגוע בפיו, ויהודה ביקש שברגע שיוכל לדבר, יצור עמם קשר טלפוני. אנשי הישיבה ניגשו למחנה הצבאי של חטיבת השומרון וקיבלו, בין יתר חפצי הקודש, את הכיסא של אליהו הנביא.

לאחר כמה שבועות התקשר שי לישעיהו בן פנחס, מאנשי הישיבה, וסיפר על מה שאירע לו. אנשי הישיבה התרגשו מסיפורו והתפללו להחלמתו, וסברו שבכך הסתיים העניין. אך בסוף אלול התקשר שי לישעיהו ובישר: "בשעה טובה נולד לי בן, ואני מבקש את הכיסא של אליהו הנביא..."
***
יהודה וישעיהו העמיסו את הכיסא על רכבם ונסעו מוקדם ביום שישי לנהריה, שם המתינו להם חיילי משמר הגבול, בני משפחה ומכרים רבים. שי ביקש מיהודה שיספר על הקשר שלהם לקבר יוסף. לאחר מכן לקח שי את המיקרופון וסיפר את סיפורו. הקהל התרגש, וכמה משתתפים אף בכו למשמע דבריו.

הרך הנימול נקרא נריה יוסף. רק לאחר הברית הם שמו לב לכך שהם נמצאים בערב שבת שובה, בדיוק שנה תמימה מיום ההצלה.

סיפורי השגחה פרטית שחוויתם יתקבלו בברכה odedmiz@actcom.co.il