בשבע 212: הכי שמחה שיש

חגית רוטנברג , י"ג בתשרי תשס"ז

שלום לכם.

אתם בטח לא מכירים אותי, אז כדאי שאציג את עצמי קודם. קוראים לי חנינא, ואני גר בציפורי שבגליל. אתם בטח מתפלאים איך הגעתי לכתוב לכם, והאמת – אני גם לא כל-כך רציתי, אבל המלמד שלנו הכריח אותנו.

בשיעור חיבור הוא נתן לנו שיעורי בית, לכתוב מכתב לילדים מהעתיד ולתאר להם משהו מעניין מהחיים שלנו. אני ממש לא מאלה שאוהבים להכין שיעורי בית, אבל המלמד אמר שמי שלא יכין את החיבור הזה לא יוכל להשתתף בתחרות החץ והקשת השנתית, וזה דבר שאני לא מוכן להפסיד בשום אופן. אז לקחתי את הקלף החדש שאמא קנתה לי, טבלתי את הנוצה בדיו והתחלתי לכתוב.

משהו מעניין מהחיים שלי? כן, יש לי משהו שאני יכול לספר לכם עליו. אצלנו זה קורה בכל שנה בסוכות. אבא שלי אורז את כל מה שצריך, וכל המשפחה רוכבת על החמורים ועולה לירושלים. איזה כיף שם! בלילה הראשון שלנו שם אנחנו פוגשים את כל עם ישראל בערך, ובכל חצר בעיר דולקים לפידים ענקיים שמאירים את הרחובות. ברחבה המרכזית יש מנורות זהב ענקיות וילדים קטנים מטפסים אליהן בסולמות וממלאים אותן בשמן. פעם אפילו אני ניסיתי לטפס על הסולם, אבל כשהסתכלתי למטה, מיהרתי לרדת כי היתה לי סחרחורת...

פעם פגשתי שם את החבר שלי, יועזר. "חנינא, ראית כבר את הריקודים?" הוא שאל אותי בפנים נלהבות.

"ריקודים? על איזה ריקודים אתה מדבר?" התפלאתי.

הוא לא ענה לי, ורק משך אותי ביד, וגרם לי לרוץ בעקבותיו בסקרנות. עברנו דרך סמטאות צרות, עד ששמענו מרחוק קולות שירה ומחיאות כפיים. פתאום נפתח לפנינו פתח שהוביל אותנו לחצר ענקית, שהיו בה אלפי אנשים שעמדו במעגל. יועזר משך אותי ופילס לנו דרך בהמון. במרכז המעגל ראינו קבוצה של לפחות מאה חסידים עם זקנים ארוכים וגלימות לבנות, רוקדים במרץ של בחורים בני עשרים ומחזיקים לפידים ביד, בלי שהאש נוגעת בהם!

"יועזר, מאיפה התזמורת שאני שומע ברקע?" שאלתי את החבר שלי. הוא הצביע ימינה: עמדו שם בערך חמישים לויים עם מצילתיים, חצוצרות, כינורות ונבלים, וניגנו את כל השירים הכי מקפיצים שאני מכיר.

"מחר אני לוקח אותך לראות מופע מדהים!" הבטיח לי יועזר לפני שנפרדנו.

ניסיתי לדמיין איזו הפתעה מצפה לי ברחובות ירושלים, אבל לדבר שהראה לי יועזר למחרת לא ציפיתי. על במה גדולה במרכז ירושלים הופיע אחד האנשים הכי צדיקים וחשובים שיש בארץ ישראל. קוראים לו רבן שמעון בן גמליאל. בדרך-כלל אפשר לפגוש אותו רק בבית המדרש, או בבית הדין עם שאר החכמים, והוא רציני כזה, אבל פה – הוא כאילו הפך לאיש אחר.

"ראיתם אותו? איך הוא עושה את זה?" נשמע רחש בקהל הענק שהתאסף סביב הבמה. לקול צלילי תזמורת הלויים ביצע רבן שמעון להטוטים שלא היו מביישים את הקוסם שהופיע בבר המצווה שלי: הוא לקח שמונה אבוקות בוערות וזרק אותן באוויר בזו אחר זו. בכל פעם היה תופס אחת וזורק אחרת, בלי שהן היו נוגעות אחת בשנייה.

"וואו!" פלטתי בהתפעלות, "מתי הוא הספיק להתאמן על זה אם כל הזמן הוא לומד תורה?" שאלתי את יועזר.

בטרם הספיק יועזר לענות, סיים רבן שמעון את המופע בפעלול מפתיע אחר: הוא נעמד על שני האגודלים של הידיים, השתחווה ונישק את הרצפה, והזדקף, באופן שאף אחד לא יכול היה לחקות. הקהל פרץ במחיאות כפיים סוערות, ומיד נסחפו כולם למעגלי הריקודים.

בקיצור, היה שבוע כל-כך מעניין ושמח שפשוט לא הספקתי לישון באף לילה כמעט. זהו, עכשיו נשאר לי רק לחשוב על כותרת לחיבור. אני חושב שאקרא לו: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".