בשבע 212: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , י"ג בתשרי תשס"ז

זו כותרתנו

"לכבוד היום הגדול והקדוש, הנה רענון של כמה מנהגים איזוטריים"; "חשש לפיגועים ביום כיפור"; "מלחמת יום כיפור גרסת אל-איי"; "סיפור לכיפור – סיפורים קצת אחרים של ארבעה סופרים"; "סליחה יעל, סליחה נינט"; "10 הסכסוכים בעולם הספורט"; "כיפור: סגר מוחלט עד צאת החג".

אלו 'חדשות יום הכיפורים' שהופיעו באתרי האינטרנט של שני העיתונים הגדולים, בדיוק ארבע שעות לפני 'כל נדרי'. ואני, מסכן שכמותי, בסך הכול חיפשתי ידיעה פשוטה על יום הכיפורים המתקרב עצמו, על קדושתו ותפילותיו ורוחניותו, לפחות כפי שמודיעים בחדשות על טקסי זיכרון או על חגיגות יום העצמאות. לא הייתי מתנגד גם לזמני כניסת הצום ויציאתו, אם כי זאת כבר נראית דרישה מוגזמת. אולי בשנה הבאה.

עורך הארץ, לא מה שחשבתם

עורך הארץ, דיוויד לנדאו, תקף בשבוע שעבר את אופן הסיקור של המלחמה בלבנון. "כדי שעם ינצח במלחמה הוא צריך רובו ככולו להיות מגויס, מלוכד ופטריוטי. במלחמה האחרונה היה קונצנזוס בכל חלקי העם בעד המלחמה", אמר לנדאו, "התקשורת לא השכילה להתגייס בזמן אמת ולבטא זאת". לטענתו, הסיבה לכישלון נעוצה בכך שהתקשורת התרגלה לסקר מאבק בזירה הפלשתינית "שהיה נתון במחלוקת פנימית עמוקה".

כששמאלן רדיקלי קורא לתקשורת מגויסת במלחמה, ועוד לצד שלנו, זה בהחלט מעודד. אלא שהתזה בעניין המאבק עם הפלשתינים מעידה על הכישלון התפיסתי של לנדאו עצמו. נושא הסכסוך הטריטוריאלי עם הפלשתינים אכן נתון במחלוקת פנימית עמוקה, אבל המאבק בטרור הפלשתיני אינו נתון כמעט בשום מחלוקת: הציבור הישראלי הרחב תומך בהכנעת ארגוני הטרור ביש"ע ובחיסול בכירי המרצחים, בדיוק כפי שהוא תומך בכך בלבנון. למרבה הצער, גם בנושא הטרור הפלשתיני נוקטת התקשורת הישראלית עמדה של חוסר עמדה במקרה הטוב, ועמדה אנטי צה"לית במקרה של עיתון הארץ. ואם זה המצב בגזרת יש"ע, כיצד מצפה לנדאו לעמדה תקשורתית אחרת בצפון?

רוח גזית

אם מישהו חשב כי מינויו של מוטי שקלאר למנכ"ל רשות השידור מבשרת את בוא האביב הרדיופוני, באה הארכת חוזהו של גבי גזית בקול ישראל והחזירה אותנו לשלג מהאייטיז. גבי גזית לא ראוי להיות מגיש רדיו בישראל. לא כי הוא שמאלן קיצוני – מגישים שמאלנים, כמו בתים למשפחת אולמרט, לא חסרים. אבל גם אם גזית היה איש ארץ ישראל השלמה, עדיין היה נותר העניין הפעוט הזה עם האנטיפתיות, גסות הרוח, חוסר הסבלנות, הילדותיות והשחצנות – וסליחה אם הייתי עדין מדי, אבל זה עתה עברנו את יום הכיפורים.

ייתכן כי שקלאר מנצל כאן הזדמנות להיות סובלני ונאור תמורת עשרות אלפי שקלים לחודש על חשבון הציבור (חוזהו המוערך של השדר). לא שזה יעזור לו בעתיד, שכן שומרי הסף של ההגמוניה החילונית-שמאלנית ממשיכים לארוב בפינה לו ולכיפתו. אבל קיימת אפשרות גרועה אף יותר: שהמנכ"ל באמת חושב כי גזית שווה את הכסף.

כבר לפני כשנה ורבע, במדור 'שליפות' של NRG יהדות (שם, שם), פיזר שקלאר מלאי של תשבחות לאנשי תקשורת שנויים במחלוקת. את נתן זהבי הוא הגדיר אז "שדר מצוין", את נסים משעל - "אחד מאנשי הטלוויזיה הטובים ביותר", שלי יחימוביץ' היתה בעיניו "נכס לערוץ 2" ואמנון אברמוביץ' - "נכס לכל חברת חדשות". אפילו על דודו טופז היו לו רק דברים טובים לומר. אז מה הפלא ששקלאר מעריך ומאריך את עבודתו של גזית? עם טעם כזה, אפילו להתווכח אין טעם.

בעקבות החיוך המסתורי

לא מעט תיאוריות הושמעו בעבר אודות חיוכה המסתורי של מונה ליזה, גיבורת יצירתו של ליאונרדו דה-וינצ'י. אחת התיאוריות האהובות עלי במיוחד פותחת את הסרט המבדר 'הדסון הוק': ליאונרדו דה-וינצ'י נראה שם כשהוא מתקשה להשלים את הציור המפורסם, שכן למודל שלו - מונה ליזה 'האמיתית' - יש שיניים עקומות.

תיאוריה עתיקה אחרת זכתה לאחרונה לאישוש מחקרי. מומחה לאמנות בצרפת טען, בהסתמכו על פריט לבוש חבוי של הדמות המצוירת, כי מונה ליזה היתה פשוט בהריון. אולי זה נכון, אף שאני מכיר כמה נשים בהריון שנראות יותר כמו 'הצעקה' של מונק. בכלל, תמיד כדאי לקבל בהסתייגות מחקרים או פרשנויות של מומחים צרפתיים. אחרי הכול, בצרפת יש עדיין המאמינים, כי החיוך המסתורי של מחמוד אחמדינג'אד מעיד על היותו גורם מאזן במזרח התיכון.
 
חמסה עלינו

א. "יש לפנות בהקדם את המאחזים הבלתי חוקיים", הכריזה שרת החוץ לבני בראיון לידיעות אחרונות, והוסיפה: "מקומות אלה לא יהיו בטווח הארוך בידי ישראל בין כך ובין כך". טוב, זה הזמן לשלוח אותה למו"מ קשוח עם הפלשתינים, לא?

ב. כותרת ב-NRG: "חשש למלחמת אזרחים ברשות הפלשתינית". מה זה חשש – אני ממש רועד.

ג. ובאותו עניין: סקר שנערך ברשות הפלשתינית מגלה, כי אם הבחירות היו מתקיימות היום – הפתח היה מקבל 32% מהקולות לעומת 30% לחמאס. זה מחייב פרשנות מקצועית: באיזה הפרש החמאס ינצח בתוצאות האמת?

ד. פינת הכרת הטוב: תודה גדולה למנכ"ל קומברס לשעבר, קובי אלכסנדר, שרק בזכותו למדתי שקיים מקום בשם נמיביה.
ה. תקופה קשה עברה עליי בחודשים האחרונים: הילדים הלכו לישון בשעות היום, התעוררו בלילה, ובעיקר טיפסו על הקירות במהלך השבתות והחגים. יבורך שעון החורף!

יודע את מקומי

השנה, לראשונה מאז יצאתי משוק הפנויים-שאף-אחת-לא-שמה-עליהם, עברתי את ראש השנה ויום הכיפורים בביתי ולא אצל ההורים. וכדי שלא אצטרך, כהלל הזקן, לחפש מקום פנוי על גג בית הכנסת - ביקשתי לשריין מקומות עבורי ועבור בני משפחתי, וכמובן שילמתי עליהם במירע כספי. כמו שנאמר במקורותינו: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה - כוכבית: לא כולל גזירת התשלום על מקומות בבית הכנסת".

אני לא רוצה להישמע קוטר, אבל תמורת הסכום הלא סמלי ששולם, אפשר היה לצפות לכיסאות נוחים יותר – נגיד, כיסא שלא זז שורה אחת אחורה ברגע שמתיישבים עליו. הטעות היתה כולה שלי: אם הייתי רוכש מקום במניין של בני ה-60 ומעלה, סביר להניח שהייתי זוכה לשבת על ספסלים נוחים, ואפילו היה לי מקום להניח את הסידור. אלא שמטעמים של טיפוח האגו, ביקשתי להשתייך למניין הצעירים המקומי, וזה נראה בדיוק כפי שזה נשמע.

אבל מה לי להתלונן על התנאים, אם סוף סוף, אחרי אלפיים שנות גלות, מצאתי את מקומי בבית הכנסת באמצעות מדבקה עם שמי. אין דבר שישווה לתחושת המדבקה עם השם – זה משהו שגורם לבנאדם להרגיש שייך, להרגיש חשוב. לאט ובהדרגה חשתי כיצד הכבוד הזה עולה לי לראש. ביום הראשון של ראש השנה, עדיין הצצתי מדי פעם החוצה כדי לוודא שאף אחד לא בא לסלק אותי מהכיסא. ביום השני, כבר הייתי די בטוח כי זה אכן המקום המיועד לי, וביום הכיפורים הייתי מסוגל להתעמת עם מישהו שהעז להתיישב לי במקום, אלמלא הוא היה גדול וחזק ממני בהרבה.

אפשר לדבר על בית הכנסת כ'מדינת כל מתפלליה', אבל זאת עדיין תחושה אחרת להיות חלק מן הקהילה, לשבת עם כולם כשווה בין שווים, ולא להגיע למקום כאורח נבוך ולשנורר איזה כיסא של מתפלל קבוע שנעדר. מצד שני, אני מניח כי הגישה הבריאה יותר היא זאת של בני הצעיר, שגם עבורו רכשתי מקום תפילה. כעבור עשר שניות מרגע שהתיישבנו במקומותינו ועל מדבקותינו, החליט הילד כי הוא מיצה את הימים הנוראים, ובחר להיות שווה בין שווים בקהילת הילדים המשחקים בחוץ. בקיצור, מישהו רוצה מקום תפילה תמורת סכום לא סמלי?