בשבע 212: לא בעיר קודשנו

אינני מוצאת הבדל גדול בין מי שנטיותיו הפוכות למי שמעשן בשבת: אבל מי שמנפנף באיסור דאורייתא בחוצות עיר הקודש לא יזכה ללגיטימיות בעיני.

רבקה יפה , י"ג בתשרי תשס"ז

מצעד הגאווה בירושלים דומה להצבת פסל בחצר בית הכנסת וקישוטו בפרחים. זכותו של אדם לכפור בתורה, לרחם עלי ולחשוב שאני טועה, אבל שלא יטיף ויצעק לי באוזן. ואם הוא מניף בעיר הקודש דגלים שמצדדים באיסור דתי, שלא יתפלא אם דווקא הוא מצטייר כקנאי אטוּם. אותם אנשים מבקשים לקבל מהחברה אישור ולגיטימציה למעשיהם, אבל בעת ובעונה אחת מפגינים חוסר רגישות מוחלט לאפיונה הדתי של העיר הזו, ולמשמעותה של הנפת דגל החטא ברחובותיה.

למה חטא? ובכן, הוויכוח אינו על קודים מוסריים וחברתיים כלליים, אלא על לא תעשה מהתורה. עקרונית ומעשית, אני מתייחסת לאנשים הללו כאל עוברי עברה, כמו היו מחללי שבת או אוכלי טרף. לא עולה בדעתי להתנכר ולהעליב מישהו על מעשים שאינם תואמים את השקפתי הדתית, ויראת שמים אינה תנאי לקבלת יחס אנושי וידידותי מובן מאליו מצידי.

עמיתי לעבודה, שכני וחלק ממשפחתי אינם שומרי תורה ומצוות, וכל עוד אינם מעשנים בשבת אצלי בבית ואינם דורשים ממני חותמת כשרות על עוונותיהם, אני משתדלת להתמקד במעלותיהם. כאישה דתית, איני רואה הבדל בין שכנתי שהיא בעלת נטיות הפוכות לבין חברתי החילונית שמעשנת בשבת. הן לצערי מחמיצות את דרך ה', אבל אין לכך קשר ליחסי הידידות שלנו. את מניין החטאים והעוונות של זולתי אני מניחה לקב"ה לשקול.

גם אינני נכנסת לדיון לגבי הצד המוסרי של המעשה. אני מודה מראש שהמוסר האישי שלי נקבע מלמעלה, בתורה למשה מסיני. המוסר החברתי מתגמש ומשתנה בהתאם לתקופה, לנסיבות ולאופנה, ותמיד נדמה בעתו כנכון ומתקדם, עד שלא מובן איך אי פעם סברו אחרת.

כדי לשבר את האוזן בענייננו, כדאי לחשוב למה היום יותר ויותר אנשים מקבלים זוגיות מאותו מין, אבל נרתעים מוסרית מאח ואחות בוגרים שמבקשים להינשא מרצונם החופשי. הרי מחר יפיק מישהו סרט מרגש ונוגע ללב על אח ואחות מאוהבים, יציג את התאכזרות החברה המונעת מהם להתייחד, יגחך את ההתערבות הבוטה ואת שלילת חירות הפרט, יטען שאינם גורמים נזק לאיש, והלא גם עניין הילדים פתיר מבחינת טכנית – וכך יוכיח שאין לחברה זכות להתערב ולקבוע שהדבר אינו מוסרי. וכן לגבי אב ובתו, וכן הלאה – קודים מוסריים שעשויים להשתנות אלמלא איסור תורה (אגב, ההשוואה שאני עושה הנה רק לצורך בחינת הצד המוסרי וההתאכזרות שעלולה להיות במניעת עריות מכל סוג, לגבי אנשים פרטיים שזקוקים לכך וסובלים מהאיסור).

אלה מביניהם שרוצים להיות דתיים חרף חריגותם, זה עניינם מול ה'. הם אינם זקוקים לאישור מאף אחד, ובשום אופן אין הצדקה ליחס עוין ומשפיל כלפיהם. יחד עם זה, על מעשה שהתורה כינתה "תועבה" אי אפשר לבקש חותמת כשרות דתית, וצריך להיות ברור להם ולנו שמדובר באיסור דאורייתא שאינו ניתן לשינוי.

פעמיים צפיתי בסרט 'לפניך ברעדה' שענינו נשים וגברים דתיים בעלי נטייה הפוכה, וכאבתי את הדחייה והנידוי שחוו בקהילתם. חייהם בחטא, אבל גם היחס המשפיל והבידוד החברתי שנכפה עליהם הנו חטא. לא הבחנתי שמישהו בקהילה או במשפחה הדתית מעלה בדעתו להחרים את החוטאים בהלבנת פנים ובהלבנת כספים, בלשון הרע ובגזל. הם אמנם אינם רשאים לדרוש טשטוש גבולות ולגיטימיות לחטאם, אבל גם אנו מצדנו חייבים לזכור שאהבת הזולת אינה מותנית בשלמותו.

אין בדעתי להכריח איש לקיים אורח חיים דתי, אבל אני בהחלט מסרבת להסכים לזלזול פומבי בערכים הדתיים שלי. זלזול כזה הוא למשל מכירת פיתות בבני ברק בפסח, העמדת פסל של חזיר במתחם המסעדות בקניון כשר או ארגון מצעד גאווה בעיר שמאופיינת בקדושתה, בצביונה הדתי ובתושביה המאמינים.

התביעה לערוך את המצעד דווקא בירושלים מזכירה כיצד מתאר הווארד פאסט בספרו 'אחי גיבורי התהילה' את הבוז שרחשו הרומאים ליהודים הפרימיטיביים, שסירבו להיכנע לקדמה ומיאנו לקבל עליהם את דרכה הנאורה של רומא.

הרומאים, והעולם כולו בעקבותיהם, האמינו שהם יודעים מה טוב ומה רע, מה מוסרי ומה נלוז, ולא נרגעו עד שהציבו פסל על המזבח בבית המקדש. הם, מבחינתם, תפסו שני ציפורים במכה אחת: גם התייחסו בביטול כלפי קדושת המקדש, וגם העמידו שם את האלטרנטיבה ה'נכונה'.

מי שמניף ברחובות ירושלים דגל צבעוני של איסור דתי, מעיד על עצמו שהוא אטום וחסר רגישות לייחוד הדתי של העיר, ונחוש בדעתו להביא לנייטיבס בירושלים את האור ולאלפם בינה. אז לא, אנחנו וירושלים בצד של הקב"ה.