בשבע 212: נופל וקם

אליעזר קן התנדב במשך שנים עם נכים במסגרת ארגון "על"ה", עד שברגע אחד, ארבעה חודשים אחרי בהתחתן, הפך לאחד מהם ●מכונית שפגעה בראשו בעוצמה התחילה את המסע הארוך שלו מ"צמח" לאדם שיכול לדבר.

עתיה זר , י"ג בתשרי תשס"ז

ארבעה שבועות לאחר נישואיו יצא אליעזר קן מביתו בירושלים לרחוב סמוך, כדי לפגוש חבר. במעבר החצייה המתין לאור הירוק, ואז חצה את הכביש. רכב שלא ציית לרמזור האדום נסע לעברו במהירות ופגע בעוצמה רבה בראשו. אליעזר הועף למרחק רב.
צוות רפואי שהגיע למקום חשב שהמצב אבוד. ניסיון של הפרמדיקים לפתוח דרכי נשימה לא הצליח. רופא אף-אוזן-גרון שעבר במקום במקרה הצטרף לצוות המטפל ומיד פתח את קנה הנשימה באמצעות חור בצוואר. לאחר מכן הועבר אליעזר לבית החולים הדסה עין כרם, פגוע ראש במצב אנוש.
 

אריאלה הזדרזה לבית החולים ומצאה את בעלה הטרי שוכב מחוסר הכרה ומחובר למכונת ההנשמה. במחלקה לטיפול נמרץ, לשם הובהל אליעזר, לא הבינו איך הוא הגיע חי. לבני המשפחה אמרו כי הסיכויים להצלתו קלושים. "הוא לא יפקח את העיניים", אמרה אחות העובדת במקום. רופאה אחרת אמרה: "תתפללו. כבר קרו ניסים"
קצת יותר משנה לאחר התאונה הגעתי לביתם של אליעזר ואריאלה קן, בית שבו לא הספיקו לגור הרבה, כיוון שרוב הזמן שחלף מאז נישואיהם היה אליעזר בשיקום בבית לוינשטיין.

אליעזר יושב בכיסא גלגלים, ידיו רועדות ללא שליטה, דיבורו אטי ולא ברור, אך מלא אמונה. חמוש באופטימיות ובחוש הומור, מספר אליעזר את הקורות אותו מאז התאונה.

אליעזר, חיפאי במקור, הכיר את אשתו אריאלה במסגרת עבודה משותפת ב'עלה', מוסדות שיקום לילדים הסובלים מפיגור ומנכות. אליעזר עבד כמתנדב ברחצת נערים, ואריאלה כרכזת פעילות חברתית. קודם לכן למד בישיבת ההסדר בירוחם, ובסיום הלימודים עבר לירושלים ושילב את ההתנדבות ב'עלה' עם לימודי סיעוד בבית החולים 'אסף הרופא'.

כשחיפשו בית לגור בו, חיפשו אליעזר ואריאלה בית קרקע ללא מדרגות, כדי שילדי 'עלה' יוכלו להגיע לבקר ללא קושי. ילדי 'עלה' לא הספיקו לבקר בו, אך הבית שהותאם לילדי 'עלה' מתאים כעת לאליעזר, המתנייד בעזרת כיסא גלגלים.
 
הרופאים לא נתנו תקווה

החבר שהיה אמור לפגוש את אליעזר ביום התאונה ראה כי הוא מבושש להגיע. ברחוב ממול ראה צוותי מד"א מטפלים בנפגע תאונה. החבר הבין שהאיחור קשור כנראה לנפגע מעבר לכביש, ואמנם, אליעזר היה הפצוע ששכב שם. החבר הודיע על כך לאריאלה, שהזדרזה לבית החולים ומצאה את בעלה הטרי שוכב מחוסר הכרה ומחובר למכונת ההנשמה, והרופאים נדים בראשם ולא נותנים תקווה. במחלקה לטיפול נמרץ, לשם הובהל אליעזר, לא הבינו איך הוא הגיע חי. לבני המשפחה אמרו כי הסיכויים להצלתו קלושים. "הוא לא יפקח את העיניים", אמרה אחות העובדת במקום. רופאה אחרת אמרה: "תתפללו. כבר קרו ניסים".

וזה מה שעשו המבקרים הרבים שהגיעו. קיוו לנס. כעבור עשרה ימים הודיעו הרופאים כי אליעזר יצא מסכנת חיים, אך ייתכן שיישאר בתרדמת. ובכל מקרה, האדם שהיה עד עכשיו הוא כבר לא יהיה.

"יכול להיות טוב ויכול להיות רע", אמרו הרופאים. אריאלה העדיפה לחשוב על הטוב. כשהרופאים היו ניגשים לדבר עם בני המשפחה, היא הקשיבה רק לאופטימיים שבהם. כעבור שבועיים מיום התאונה החל אליעזר לפקוח את עיניו, עדיין רק חריץ קטן. בימים הבאים החל גופו לנוע באופן לא רצוני, וכעבור שבוע וחצי נוספים הוחלט להעבירו לשיקום בבית לוינשטיין.

במחלקה לטיפול נמרץ בבית לוינשטיין, שהה אליעזר ארבעה שבועות נוספים והתעורר בהדרגה: מפקיחת עיניים, תחילה בצורה לא ממוקדת, דרך הנעת הגפיים באופן לא רצוני והשמעת הברות. למרות שהיה מחוסר הכרה, הוציאו החברים ובני המשפחה את אליעזר מדי יום לטיול בחוץ.

"הייתי יושבת עם אליעזר בחוץ", מספרת האם, נעמי, "אבל לא היה מה לעשות איתו. אז הצבתי לעצמי משימה, לשבת עם אנשים בודדים ולדבר איתם. לא עשיתי את זה מתוך צדיקות, אלא בתקווה שאם אעשה מעשים טובים, זה יעזור גם לי". חברים שהגיעו לבקר הקפידו ללמוד במחיצתו מדי יום את הדף היומי, מנהג שהחל בו מיד לאחר החתונה, וכעת ביקשה אשתו מהחברים שימשיכו בו עד שיתעורר.

אמו של אליעזר חששה מהיום שבו ישוב אליעזר להכרה. היתה לה סיבה טובה לחשוש מכך: חודשיים לאחר שנולד בנה הבכור, נפגע בראשו בעלה, האב הטרי, בתאונת דרכים. עובדת היותו אב נמחקה לחלוטין מזיכרונו, ועד היום הוא איננו זוכר את החודשיים הראשונים לחיי בנו הבכור. כעת חששה האם שמא ישכח אליעזר את דבר נישואיו או את אשתו. "החששות האלה התבדו לחלוטין", היא מעידה. "הוא זכר אותה עד הסוף".
 

כשחיפשו בית לגור בו, חיפשו אליעזר ואריאלה בית קרקע ללא מדרגות, כדי שילדי 'עלה' יוכלו להגיע לבקר ללא קושי. ילדי 'עלה' לא הספיקו לבקר בו, אך הבית שהותאם לילדי 'עלה' מתאים כעת לאליעזר, המתנייד בעזרת כיסא גלגלים
לאחר שהתעורר קיימה אריאלה, קלינאית תקשורת במקצועה, תרגילים לאליעזר, כדי לוודא שהוא זוכר אותה. היא שאלה אותו שאלות כמו: "אני אמא שלך? אני אחותך?" וכשהגה במאמץ רב את שמה, נחה דעתה.

הדרך הארוכה של השיקום

ואם נכמרים רחמי הקורא על הכלה הצעירה, שבשבריר שנייה הפך האיש שהתחתנה איתו לאיש אחר, תנוח דעתכם. "כל חלק במוח אחראי על משהו. אז אמנם החשיבה יותר אטית, ויש תנועות לא רצוניות, אבל הרצון לתת, להעניק, האופטימיות – זה לא השתנה", מסבירה אריאלה בעיניים בורקות.

אנו עוברים לחדר המחשב. על המסך נראה הפסוק: "שיר המעלות, אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי". זהו פתיח למצגת שהכינה אריאלה לרגל מסיבת ההודיה שנערכה לפני זמן מה. במצגת נראים קטעי וידאו של ראשית הטיפול הפיזיותרפי. אליעזר שוכב על מזרן. המטפל שם מולו כדור, והוא מנסה לאחוז בו. במאמץ רב הוא מצליח, ואז הוא מתבקש להשליך את הכדור, ושוב, במאמץ רב, הכדור נזרק ללא כיוון. בהמשך נעשה אותו טיפול כאשר הוא יושב ונדרש למקד את המבט, ולאחר שהחל לדבר הוא נדרש לחזור על דברי המטפל. אגב, אליעזר ביקש שיהיה לו מטפל ולא מטפלת.

תחילה, כדי לוודא שהמוח לא נפגע, היו שמים מולו חפצים, ושואלים שאלות כדי לוודא שהוא יודע מה השימוש בהם. בהמשך הסרט נראה היום שבו אליעזר מתחיל ללכת. הוא פוסע פסיעות אחדות כשרגליו נזרקות קדימה. מאה המטרים הראשונים לקחו ארבעים וחמש דקות. "היום אני עושה את זה בחמש דקות!" הוא אומר בגאווה.

לחבריו הרבים של אליעזר היה קשה לראות אותו במצבו, אך הוא ואשתו אינם מפקפקים לרגע בכך שזהו רצון ה', ואם כך קרה, אז זה לטובה.

אליעזר הוא בוגר סניף בני עקיבא נווה שאנן. בצבא שירת במחלקת הסדר, ולאחר מכן כסמל במחלקה רגילה. בכל מקום שבו היה זכה לאהבה ולהערצה רבה, מצד חילוניים ודתיים כאחד. חברים רבים מקיפים אותו גם היום. חלקם מסייעים לו באופן קבוע בהסעות, בטיפולי פיזיותרפיה, מגיעים אליו כדי לקחתו לתפילה במניין, מטיילים יחד ברחבי הארץ. "ההשקעה שהשקעתי בהם חוזרת אלי עכשיו", הוא אומר.
 
האמונה מחזיקה

לכולם קשה לראות את אליעזר האהוב במצבו. עידו, חבר חילוני, היה מפקד המחלקה שאליעזר היה הסמל שלה. לאחר השחרור עשו יחד את שביל ישראל. כיום הוא מסור לאליעזר באופן מיוחד: "ההרגשה בהתחלה היתה קשה מאוד. תקופה ארוכה הייתי בשוק רציני. הוא אדם טוב, וכשקורה דבר רע לאדם כל-כך טוב זה קשה. כואב וחבל לראות אדם שהיה כל הזמן בתנועה, ועכשיו כל תנועה קשה לו".


למרות הקשיים בתנועה של אליעזר, ולמרות הדיבור האטי והעובדה שההתניידות קשה לו, הספיק אליעזר להעביר שיחות לבני נוער סביב אמונה והתמודדות. "אותם הדברים שאני אומר עכשיו אמרתי גם לפני התאונה. אבל משום מה קודם לא הקשיבו לי ועכשיו כן מקשיבים לי"
אליעזר מצידו משוכנע שהכל לטובה. "האמונה מסייעת מאוד. אין שום הרהור כמו: 'זה היה מיותר', או תסריטים 'אם הייתי יוצא כמה דקות קודם'. ברור שהכל מאת ה'.

"החיים הדתיים", הוא מוסיף, "מסייעים להתמודדות. קודם כל, הם ממלאים את סדר היום. במקום לרבוץ מול הטלוויזיה אתה חייב להתפלל שלוש תפילות, להניח תפילין, לקבוע עתים לתורה. בשבת יש סדר תפילות ושלוש סעודות, כל אלה הם דברים שגורמים לכך שיהיה לאדם בשביל מה לקום בבוקר".

אריאלה: "בצוות הרפואי של הדסה עין כרם אמרו לנו שהם רואים משפחות דתיות שמתמודדות יותר בקלות, בעיקר כי אין התמקדות בהווה, בלהצטער על מה שקרה, לחפש אשמים ולצייר תרחישים אחרים, אלא המבט הוא יותר לעתיד. יודעים שהכל חלק מתכנית של הקב"ה. לכן ברור שכל מה שקורה הוא לטובה, והוא טוב בפני עצמו. חוץ מזה, כל הזמן אנו רואים סיעתא דשמיא בכל מיני דברים.

"למשל", היא נזכרת, "היה שלב שביקשו מאיתנו להיות שותפים בטיפול תרופתי ניסיוני, שהמצב בו אליעזר היה, התאים בדיוק לשלב אותו היו צריכים לבדוק. משום מה, ההרדמה שהורדם בתור שלב ראשון לקבלת התרופה לא עבדה כמו שצריך, ואני ראיתי בכך ממש אות משמים שהוא לא אמור לקבל את התרופה הזו. אחרי ימים אחדים הוא כבר היה במצב שונה, ולא התאים לנתונים הדרושים לקבלת התרופה הניסיונית הזו".

גילה את היצירתיות

השיקום כולל פעילות בחדר כושר. מאז החל את הטיפול הוא מבלה שעות רבות מעל המקובל בחדר הכושר. "אם יש מישהו שיכול לצאת ממצב כזה, זה אליעזר", מעיד עידו, החבר. כוח הרצון שלו מרשים את כל רואיו. בין השאר הוא הולך לרכיבה טיפולית על סוסים ועל אופניים, בסיוע החברים, כמובן. אחד הקשיים העיקריים בשיקום של אליעזר הוא העובדה שהפגיעה בגוף קשה, אבל הראש נשאר צלול, ונותרת תחושה ש'הגוף בוגד'.

לאחר שמונה חודשי אשפוז בבית לוינשטיין חזר אליעזר לביתו בירושלים, וכעת הוא מגיע ארבעה ימים בשבוע מירושלים לקבלת טיפול במקום. יום בשבוע הוא נוסע ללמוד בישיבה בירוחם. הטיפול כולל שחייה, עבודה בגינה טיפולית ופיזיותרפיה. בבית לוינשטיין מפנים את המשוקמים לאומנות, אליעזר מרגיש שהאומנות שלו היא תחום הכתיבה. "בגלל שהחשיבה לא ממוקדת", הוא מסביר, "יש בי הרבה יותר יצירתיות, כי הרעיונות לא מוגבלים ולא ממוקדים, כפי שקורה בדרך כלל". במקום ישנו מחשב עם מקלדת גדולה במיוחד, המאפשרת שימוש לאנשים עם פגיעה כמו שלו, שהמוטוריקה שלהם נפגעה. אליעזר מנצל זאת כדי לכתוב סיפורים קצרים, פינה בעלון ישיבת ירוחם וגם סיפורים אוטוביוגרפיים, כמו זה:

"פעם אחת, כשבועיים לפני התאונה, ראיתי קשיש שהולך בצליעה קלה, ונראה שהוא חפץ בחציית הכביש. רצתי אליו, אחזתי בידו ואמרתי לו: 'בוא, אעזור לך לחצות את הכביש'. לאחר שחצינו הקשיש הודה לי והמשכתי בדרכי מלא בכוח, כי עזרתי לקשיש. כאשר הסתכלתי אחורה ראיתי את אותו קשיש שב לצד שממנו יצאנו. הסתבר שהקשיש כלל לא רצה לחצות את הכביש. נשארתי נבוך במקומי, ולמדתי שכשמציעים עזרה צריכים להיות בטוחים שמקבל העזרה באמת רוצה בה...

"לפני כחודש חיכיתי לטרמפ שהיה מיועד לקחת אותי הביתה. על מנת לא להתבטל בזמן ההמתנה, הסעתי את כיסא הגלגלים שאליו אני מרותק מהבניין לכיוון השער וחזרה, כדי לחזק את שרירי הידיים שנפגעו בתאונה. כאשר הייתי בכיוון השער בא אלי לפתע מאחור אדם, תפס בכיסא ואמר: 'בוא, אעזור לך להגיע'. הוא הוביל אותי עד שער הכניסה. הודיתי לו, ושבתי לצד השני".
אליעזר אף הכין לחבריו לעבודה בגינה הטיפולית דף עם המזמור 'ברכי נפשי', כדי לשתף אותם בתחושת ההודיה על כל הבריאה. ההודיה לה' שזורה בכל רגע ובכל מעשה בחייו, גם כעת, כשהוא עסוק בעיקר בשיקום עצמי, ולומד מחדש ללכת, להשתמש בידיים ולשלוט בגוף.

שהחיינו על כל דבר

הנסיעה הראשונה באוטובוס היתה אירוע מרגש. לאחר שעלה במדרגות האוטובוס, פנה אליעזר אל היושבים במושב הראשון ושאל: מישהו מכם נכה? כשנענה בשלילה, ביקש שיפנו עבורו את המקום המיועד לנכים. לאחר שהתמקמו התקשרו אליעזר ואריאלה הנרגשים לכל בני המשפחה, ולחברים רבים לבשר להם את הבשורה המרגשת: אנחנו נוסעים באוטובוס!
כל התקדמות היא התרגשות רבה, הם מעידים. "אנחנו לומדים להעריך כל דבר שקורה, וכל דבר שמצליחים לעשות אותו, למשל: ברכת 'שהחיינו' בחגים מקבלת פתאום משמעות כפולה ומכופלת".


כמעט שנה אחרי התאונה הגיעה אריאלה למחלקת טיפול נמרץ והראתה לצוות הרפואי תמונות של טיול משותף שלה ושל אליעזר, שקיימו כמה ימים קודם לכן. מנהל המחלקה לקח את התמונה, והראה אותה לכל הצוות הרפואי ששהה שם באותה עת. "זה אין תקווה?" שאל שם את כולם. "עליו אמרתם שאין לו תקווה?"
לפני חמש שנים נסעה אריאלה באוטובוס עירוני בירושלים, פינתה את מקומה לאישה מבוגרת ועברה לירכתי האוטובוס. דקות ספורות לאחר מכן פוצץ עצמו מחבל מתאבד בקדמת האוטובוס. תחושת ההודיה שמלווה את אריאלה מאז מקבלת משנה תוקף בהליך השיקום של בעלה. שניהם מקווים שהכרת התודה וההערכה שהם חווים לעתים כה קרובות במהלך השיקום תלווה אותם תמיד.

אחת הבעיות אצל נפגעים היא שהמוטיבציה שלהם להבריא נפגעת. אליעזר המציא 'תאוריית שליש'": כוח הרצון מוריד לשליש את משך השיקום. 'אנשים עם אופי לוחמני, שלא מוכנים להשלים עם המצב שהגיעו אליו אלא עמלים לשנות אותו, הם האנשים המצליחים להשתקם". אליעזר עמל קשה כדי להצליח ללכת, והוא פשוט לא יכול לסבול שאומרים לו: "אם תחליט שאתה רוצה, תצליח". זה מן 'קיצור דרך' שאיננו נכון, הוא מסביר. זו הבנה לא נכונה של כוח הרצון, כי מה שצריך זה להציב יעד ולעבוד קשה כדי להגיע אליו. וגם אופטימיות חשובה מאוד", הוא מוסיף.

לא להפסיק לרצות

גם לחינוך שאליעזר קיבל בבית הוריו יש משמעות בהליך השיקום. האמונה הגדולה בבורא העולם, וגם סגנון החיים. בבית משפחת קן בחיפה עובדים קשה. להורים אמנון ונעמי 11 ילדים, שאליעזר הוא השלישי שבהם, וכולם חונכו משחר ימיהם לעבודה קשה. כל יום הם קמים בשעה 06:00, ואחד המסרים המרכזיים המוטבעים בבית הוא שיש לעמול כדי להגיע להישגים שהוגדרו מראש. "למשל", אומר אליעזר, "בחור בכיתה י' שיודע שהכיוון שלו הוא להיות רופא, כבר בכיתה י' יעשה כל מאמץ כדי להגיע להישגים גבוהים".

ההורים אומרים כל הזמן: תמיד תעשו קצת יותר ממה שאתם חושבים שאתם מסוגלים. בבית ההורים לא לגיטימי להיות חולה. מי שמרגיש לא טוב לוקח אקמול וממשיך כרגיל. האם נעמי מעולם, במשך עשרות שנות עבודתה כאחות בבית חולים, לא לקחה ימי מחלה. אך לאחר התאונה עזבה את העבודה לחודשיים, כדי שתוכל להתמסר לטיפול בבנה ובבית שסדריו השתבשו בעקבות התאונה.

הנתק בין פקודות המוח ליכולת של הגוף לבצע אותם הוא הגורם לתנועות הלא רצוניות של אליעזר, או בשמם המקצועי 'אנטקציה'. הוא אינו יכול להעמיד פנים, לחייך או לצחוק – רק כשזה ספונטני.

אך למרות זאת, ולמרות הדיבור האטי והעובדה שההתניידות קשה לו, הספיק אליעזר להעביר שיחות לבני נוער סביב אמונה והתמודדות. "אותם הדברים שאני אומר עכשיו אמרתי גם לפני התאונה. אבל משום מה קודם לא הקשיבו לי ועכשיו כן מקשיבים לי".

השיחה נעצרת בשל עכביש ההולך למרגלותינו. אריאלה תופסת מרחק, ואליעזר, האביר על הסוס הלבן, מרים נעל במאמץ רב, מתקדם אל העכביש והורג אותו.

"זה עוד כלום", צוחקת אריאלה. "פעם ראיתי עכבר, וכדי שאליעזר יוכל להציל אותי ממנו הייתי צריכה לעזור לו לצאת מהחדר, אבל לא הסכמתי לזוז מהמקום. אז התקשרתי לחברה שגרה קרוב, והיא באה להושיע".

לא מתמודד לבד

יש מקרים מתסכלים. היתה פעם שאליעזר ביקש ממישהו חצי כוס מים. אותו אחד ברוב אדיבותו הביא כוס חד-פעמית קטנה, במקום חצי כוס. הכוס נמעכה תחת ידיו הרועדות של אליעזר והמים נשפכו. אליעזר מתעצבן גם מכך שאנשים פונים תמיד אל האדם שבמחיצתו, במקום לדבר ישירות איתו. "יש מן סטיגמה כזו, שמי שנכה הוא כנראה גם פגוע מוח".
"היתה פעם", מספרת אריאלה, "שמישהו ניגש אלינו ושאל אותי: 'כשהתחתנת איתו הוא כבר היה כזה?' מה זה עניינו?! ובכלל, איזה חוסר טקט!" הם מספרים בגיחוך שלא רק שאנשים נועצים מבטים, הם ממשיכים להסתכל גם לאחר שעברו על פנינו, עד שהם נתקעים בעמוד חשמל.

ההתגייסות לעזרתו של אליעזר ליכדה מאוד את המשפחה. האחים הקטנים בילו את כל השבועות הראשונים לאחר התאונה אצל האחות הגדולה הנשואה. אשתו של אליעזר ואמו עשו אז משמרות. לאחר מכן, בבית לוינשטיין, עודדו אותם לחזור לשגרה. המטפלים הזרים הרבים המתלווים לחולים שם המחישו להם כי המצב שבו המשפחה אינה משה מן החולה לא תמיד מצוי. "חולים רבים נהיים פתאום בודדים", אומרת נעמי. "ברוך ה', אצל אליעזר גם החברים עדיין מגיעים".

כמעט שנה אחרי התאונה הגיעה אריאלה למחלקת טיפול נמרץ והראתה לצוות הרפואי תמונות של טיול משותף שלה ושל אליעזר, שקיימו כמה ימים קודם לכן. מנהל המחלקה לקח את התמונה, והראה אותה לכל הצוות הרפואי ששהה שם באותה עת. "זה אין תקווה?" הוא שאל שם את כולם. "עליו אמרתם שאין לו תקווה?".

נעמי הרבתה לקרוא ספרי כירורגיה כדי להבין יותר את המצב שבו נמצא בנה. "היום אני מרגישה ניצחון יותר גדול, כי לפי הספר לא היה לו סיכוי. לכן אני מאמינה כל-כך בתפילות".

"עוד לא ראיתי משימה שהוא הציב לעצמו ולא הצליח לעמוד בה", אומר חבר מהצבא. אנו תפילה שכך יהיה גם הפעם.