בשבע 212: נשארו בחזית

"האם אני בעצם כלי משחק בידי פוליטיקאים שדואגים רק לכיסא שלהם?" כתב החייל רפנאל מוסקל בטרם נפל במלחמת לבנון השנייה●המשפט הזה גרם להוריו, משה וריבה מוסקל, להוביל מחאה ציבורית התובעת את התפטרותה המיידי.

עפרה לקס , י"ג בתשרי תשס"ז

הטלפונים בביתם של ריבה ומשה מוסקל לא מפסיקים לצלצל. לפעמים מאחורי הקו ממתין ידיד שמתעניין בשלומם, לפעמים קרוב משפחה ולעתים חבר ה'פורום לאחריות לאומית', המבקש לתאם את הפעילות הבאה בתנועת המחאה.
 

משה וריבה משוכנעים שהממשלה תלך הביתה. "זה רק עניין של זמן", אומר משה. החיבוק שהם מקבלים מן התקשורת הוא נדיר ומתמשך. "אחרי הנאום של אולמרט של 'לא להסתכל אחורה' ראיינו אותי בערוץ 1. שאלתי: 'החייל ההוא, קטוע הרגליים שניגן בגיטרה, לא יסתכל אחורה? מאה ומשהו משפחות לא יסתכלו לאחור?' חיים יבין נאלם דום"
בחודשיים האחרונים הספיקו משה וריבה – הוא עוסק בהדרכת נוער והיא מנכ"לית של קרן העוסקת באנשים עם פיגור – להפוך לכמעט ידוענים. הנסיבות אינן משמחות: לפני חודשיים וחצי שכלו את בנם, רפנאל, בקרב במרון א-ראס. בתחילה הם תמכו בראש הממשלה, אבל אחרי שנתגלו מחדלי הממשלה בחזית ובעורף הם החליטו לצאת במחאה שתוביל להתפטרות הממשלה.
מאז ועד היום אביה של ריבה נפטר, נערכו ישיבות מטה, הפגנות ושביתות והמון ראיונות בתקשורת, ובמין מיש-מש ישראלי בלתי אפשרי היו גם ערבי זיכרון לבן והימים הנוראים עם התפילות הכואבות, וה'למה' שהשניים מעדיפים לא לשאול, כי בעצם אין תשובות.

חינוך לערכים

בבית הרחב במזכרת בתיה יושבים זוג חברים שקפצו לבקר. במהלך השיחה יגיע שכן נוסף. אנשים שוטפים את הבית. אלבומי התמונות נמצאים ב'שלוף' בסלון.

"אני לא אשכח את הפורים הזה", אומרת החברה, מחזיקה תמונה של רפנאל ומחייכת. רפנאל בתמונה מחייך בחזרה, רעמת שערו בלונדינית. הוא ויהודה, אחיו, צבעו את שיערם לג'ינג'י ולבלונד. הומור פורימי.

"כשאנחנו חושבים עליו אנחנו חושבים בחיוך", אומרת ריבה, "כי הוא תמיד הביא צחוק ושמחה לכל מקום. הוא היה ילד חם כזה, שכשהוא נכנס זה חיבוק רחב, וגם נשיקות. כמובן לא ליד החברים. הוא אהב חברים, דאג להם ותמיד היה איתם. ידענו שהוא כזה, אבל בשבעה גילינו עד כמה".

הוריו של רפנאל החליטו להעניק לו את השם המיוחד הזה בגלל מילות התפילה שנשא משה רבנו לרפואת אחותו: "אל נא רפא נא לה". "באותה תקופה היו במשפחה כאלה שנזקקו לרפואה", אומר משה. במהלך השנים הודבקו לרפנאל כינויים רבים; היה 'רפול' והיה 'רפא', אבל רוב החברים קראו לו 'פאני'.

רפנאל שיחק כדורסל. הוא אהב לשחות וגם ניגן בגיטרה. "באחת הפעמים שהוא היה בבית, לא הרבה זמן לפני שהוא נפל", מספרת ריבה, "הוא השמיע לי שיר. שאלתי 'מי זה, 'סינרגיה'? 'בית הבובות'? אז הוא אמר: 'אמא, את לא שומעת? זה אני!' הוא לא הצליח להירדם בלילה, כתב מילים, חיבר מנגינה, ניגן והקליט את עצמו. אחרי שהוא נפל קיבלנו את החפצים שלו, וגילינו שהוא כתב הרבה שירים וגם הלחין". משפחת מוסקל עדיין לא עשתה עם זה דבר. "אנחנו לא אוחזים בזה", כמו שאומר משה.

כמו שתי אחיותיו לפניו ואחיו אחריו התחנך רפנאל באמי"ת רחובות, כחלק מהמגמה של הוריו שלא להסתגר במוסד אקסקלוסיבי. הבנות הגדולות הלינו על כך לפני תקופה, כשראו שהכיפה של רפנאל הולכת ומצטמקת, וחששו שהבנים לא ימשיכו בדרך האבות. לפני כמה שבועות הגיעה ההתנצלות של הבנות. רפנאל הלך אחרי השמינית למכינה הקדם-צבאית ב'קשת', אחיו יהודה מתחיל שנה שנייה ב'חמדת'.

רפנאל ניסה והצליח להתקבל ליחידת 'אגוז' המובחרת. אבל זה לא מה שעורר את הפחד בליבה של ריבה. "פחדתי מהרגע שהוא נולד. זאת המציאות של בנים במדינה הזאת. כשהוא היה בשירות פחדתי מתאונות מפליטת כדור, דברים כאלה". לאחר שסיים מסלול והדריך בקורס מכי"ם, תפס רפנאל קו בצפון. 


"הממשלה פשוט לא תפקדה. אוהל הפליטים הראשון של הממשלה הוקם ב-48 שעות האחרונות. לא פינו כמו שצריך את האנשים, לא הכריזו על מצב מלחמה, כולם צריכים ללכת", אומרת ריבה, ומשה מוסיף: "הרי אם זה היה ניצחון הם היו עומדים בכיכרות וקושרים לעצמם כתרים"
ריבה מספרת: "הוא כל הזמן קיטר שחיזבאללה על הגדר ושיש התגרויות, ושלא נותנים להם לעשות כלום. כל פעם שהיו להם שיחות עם המג"ד הוא היה כועס ושואל למה לא נותנים להם לעשות פעילות ולמה לא שולחים אותם למשימות".

משה צוחק: "הוא היה נציג של החבר'ה'", וריבה מוסיפה: "היינו אומרים לו שייתן גם לאחרים לדבר, אז הוא היה אומר: 'לא, לא יהיה להם אומץ'". ההורים ניסו להרגיע את רפנאל ולומר לו שהוא ביחידה מיוחדת שנועדה רק למשימות מיוחדות, ויופי שלא צריך אותם. "אמרתי לו שתהיה לו זכות גדולה, לעבור את הצבא בלי לשפוך דמים", אומרת האם.

הדו"ח האלטרנטיבי

יום חמישי, כ"ד בתמוז. יומה של ריבה החל בשש וחצי בבוקר והסתיים כמעט בחצות, לאחר שבילתה כמה שעות ליד מיטתו של אביה בבית החולים. "דווקא באותו ערב התקשר אלי בן כיתה מחו"ל שהתעניין בבן החייל. וכשעדיין לא ידעתי שהבן שלנו כבר לא חי, אמרתי: 'הבן שלנו בצפון והוא שומר עלינו, ובעזרת ה' הכל יהיה בסדר'. הגעתי הביתה שעה וחצי אחרי, וגיליתי שכלום לא בסדר.

"לא ידעתי בדיוק מה הוא עושה, וגם לא ניסיתי לחפש אותו. זה היה היום השני למלחמה, ואף אחד לא ידע מה קורה. אמרתי לעצמי שאני לא דואגת לו, כשהוא יכול הוא מתקשר. אבא שלי היה בבית חולים, לא יכולתי לדאוג גם לזה, לא היה לי כוח".

משה היה מעודכן יותר. היו לו גם ניחושים, שאחרי שמגל"ן נכנסו 'אגוז' הם הבאים בתור: "חלק מהסיפור הוא שהם התאמנו כדי להיכנס ל'שמורת טבע' של החיזבאללה. ביטלו להם את זה אחרי שרוני דניאל הודיע בטלוויזיה שהם עומדים להיכנס לשם. אגב, היחידה המשיכה לעבוד גם חודשיים אחרי המלחמה בתוך לבנון, בהצלחה ובלי נפגעים".

משה ממשיך ומספר על הוויכוח שניטש בין מפקד האוגדה למפקד 'אגוז' ביום שבו נכנסה היחידה לשטח. הראשון דרש שהם ייכנסו, השני רצה לחכות עד החשכה. "למרון א-ראס הם נכנסו כמעט לא מוכנים", הוא אומר בצער מאופק. משה וריבה יכולים לעשות דוקטורט על מחדלי המלחמה, המידע שהם מחזיקים מקיף את דרגי השטח ודרגים בכירים. משה בהחלט יכול, וגם מתכוון לכתוב דו"ח משל עצמו. 

זה משנה משהו שבנכם נפל במדי צה"ל, בהגנה על הבית אבל במלחמה שהיתה 'מלחמת פאדיחה'?

משה: "זו לא מלחמת פאדיחה. הקצח"ר הגיע לפה ראשון בשבעה ואמר: 'הפקנו לקחים'. אז לא ידעתי מה קורה בצפון, ואמרתי שאנחנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שמי שאמר את הפקודה באותו רגע לחיילים חשב שזה הדבר הכי נכון לעשותו. גם היום, עם כל מה שאנחנו יודעים, אנחנו חושבים את זה. אם נותן הפקודות טעה או לא – זה בכלל לא רלוונטי, לפן האישי הזה אין משמעות.

"הכאוס הזה של המנהיגות המדינית והצבאית, זו תרבות שצריכה להשתנות, ומי שנושא באחריות צריך ללכת. אבל זה נוגע לכלל. למרות שההורים של אלה שנפלו בסלוקי ביום האחרון אומרים שרצחו להם את הילדים".

ריבה ממשיכה: "שאלו אותי כמה פעמים את מי אני מאשימה במות בנינו, ואמרתי שאותנו".

למה?

"כי אולי אם הוא לא היה גדל בבית הזה, עם הערכים האלה, הוא לא היה הולך ל'אגוז'".

את מתחרטת?

"לא, אני לא מתחרטת על כלום. גידלנו אותו כפי שגידלנו, והוא הלך למקום שהוא היה שלם איתו. וכשלו טוב, גם לי טוב. אני לא מצטערת ולא מתחרטת, וזה גם לא יעזור לי".

החלטתם לא לעשות לו חדר הנצחה בבית.

"אין חדר ספציפי שבו הוא ישן. הבנים ישנים כל פעם במקום אחר, במיטה אחרת בבית. יש להם תחביב כזה. לא הייתי יודעת בבוקר מי ישן איפה. גם ארון הבגדים היה משותף, ואין חולצות מסוימות לזה או לזה".

אבל זו לא החלטה פרקטית.

משה: "לא בבית ספרנו. אין פולחן חפצים, אין פולחן חדרים, אין פולחן בית קברות. אחרי השבעה הגיע זוג מדי א' שלו. שמתי אותם בארון. יש דברים שהוא כתב, ישנה הגיטרה שלו. אנחנו שומרים את זה. את הבגדים שלו האחים שלו ממשיכים ללבוש, כמו קודם".
 

משה מוסקל מספר על אירוע הרמת הכוסית של ראש הממשלה אהוד אולמרט בגני התערוכה בתל אביב: "זה שעמד לידי פחד שאני אשפוך עליו את היין. היה בריון שכמעט הכה את אבא של אוהד קלאוזנר, וניסה לחטוף לו את הדגל של גולני עם שמות הנופלים. אבל חוץ מאלה, השגנו את המטרה שלנו. לא שמעו אותו, שמעו אותנו"
משה וריבה מקפידים שלא להעביר ביקורת על הדרך שבה בחרו הורים אחרים לשמר את הזיכרון, אבל ריבה אומרת: "אני לא צריכה את החפצים כדי שהוא יחיה אצלי. אני חושבת עליו ורואה אותו". אחרי השבעה אמרה ריבה באחד הראיונות: "בשבילי הוא עוד חי". למרות שהמשפט יכול להישמע בלתי ריאלי, כך היא מרגישה גם היום.

"כלי משחק של הפוליטיקאים"

משה וריבה מוסקל הספיקו לשלוח לראש הממשלה אולמרט מכתב חיזוק. למרות האסון האישי שפקד אותם, הם ביקשו ממנו להמשיך במלאכה עד תומה. אבל לא חלף זמן רב עד שאולמרט החליף את עורו ואת נאומיו, והדיווחים על המחדלים החלו לשטוף את הבית.

משה: "בהלוויה, או קצת אחרי, התחילו להגיע חבר'ה מהמכינה שהיו 38 שעות בפנים ואפילו מים לא היו להם. טוב, קורה, זו מלחמה. אחר-כך התחילו להגיע כל מיני עדויות על מה שהתרחש שם".
 
בתום השבעה החלו להגיע חפצים של רפנאל, ובתוכם מסמך שכתב כשהיה מדריך בביסל"ח: "יצא לי לשאול את עצמי הרבה פעמים מה יקרה אם יום אחד גם אני יעלם... האם באמת נפלתי במטרה להגן על המולדת\ או שאני בעצם כלי משחק בידיהם של פוליטיקאים שדואגים רק לכסא שלהם". המילים האלה זעזעו את ההורים, שהבינו שיש כאן צוואה.

"עם תום השלושים הבנו שאין לנו ברירה ואין לנו יכולת לשתוק", אומר משה, "והודענו שמי שנושא באחריות על כל המחדלים צריך ללכת הביתה. מנהיגות שכשלה צריכה ללכת; א' – בגלל העבר, ב' – כי אי אפשר לסמוך עליה הלאה".

משה וריבה משוכנעים שהממשלה תלך הביתה. "זה רק עניין של זמן", אומר משה. לדבריהם, החיבוק שהם מקבלים מן התקשורת הוא נדיר ומתמשך. "אחרי הנאום של אולמרט של 'לא להסתכל אחורה' ראיינו אותי בערוץ 1. שאלתי: 'החייל ההוא, קטוע הרגליים שניגן בגיטרה, לא יסתכל אחורה? מאה ומשהו משפחות לא יסתכלו לאחור?' חיים יבין נאלם דום.

"נגמר האייטם, קמתי לצאת מן האולפן. הצלם בא ונתן לי חיבוק ולחיצת יד. סיפרתי את זה לצלמים אחרים, ושאלתי אותם: 'זה קורה? צלמים נוהגים לעשות כך?' אז הם אמרו לי: 'זה לא קורה', וגם הם באו לתת לי חיבוק. בכל ראיון אנשים אומרים בסוף: 'עכשיו עזוב את הראיון, במישור הפרטי אנחנו אתכם במאבק'".

משה וריבה ממוקדים מאוד, וכך גם פורום 'אחריות לאומית' שהקימו, שבו חברות משפחות שכולות נוספות וגם אזרחים מן השורה. הם אינם בודקים מי היה שר הביטחון או הרמטכ"ל לפני שנתיים, מי היה אחראי למחדלי הימ"חים הריקים או מי לא אסף מספיק מודיעין. הם מתמקדים בתקופת המלחמה בלבד, וטוענים שכל ההנהגה חייבת ללכת הביתה. אלו האחראים על חזית ואלו שהיו אחראים על העורף.

"הממשלה פשוט לא תפקדה. אוהל הפליטים הראשון של הממשלה הוקם ב-48 שעות האחרונות. לא פינו כמו שצריך את האנשים, לא הכריזו על מצב מלחמה, כולם צריכים ללכת", אומרת ריבה, ומשה מוסיף: "הרי אם זה היה ניצחון הם היו עומדים בכיכרות וקושרים לעצמם כתרים".

בתחילת השבוע התרחבה קואליציית המילואימניקים-משפחות שכולות-התנועה לאיכות השלטון, וכעת היא כוללת גם פוליטיקאים. הקואליציה קוראת להקמת ועדת חקירה ממלכתית, למרות שהפורום שהמוסקלים עומדים בראשו דורש התפטרות. במאבק צריך לאגד כוחות, הם אומרים.

בשיחה שהיתה למשה עם עו"ד אליעד שרגא מהתנועה לאיכות השלטון, למשל, אמר לו שרגא: "גם אני הייתי מרוצה אם הם היו שמים את המפתחות והולכים. מי שכשל צריך ללכת". אבל כיוון שלדעתו אי אפשר להוריד פוליטיקאים מכיסאם בכוח, צריך לפעול בכיוון של ועדת חקירה ממלכתית.

חיבוק מהצלם, חקירה במשטרה

החיבוק שמשפחת מוסקל ואנשי הפורום מקבלים מן התקשורת לא מגיע משום מקום. הם יודעים לייצר חדשות ולהוציא שפנים מקוריים מן הכובע. כך היה למשל באירוע הרמת הכוסית של ראש הממשלה אהוד אולמרט בגני התערוכה בתל אביב.

המילואימניקים ובני המשפחות השכולות נכנסו לכנס הרמת הכוסית, לחצו ידיים ליועצת ראש הממשלה לענייני רווחה (תוך "מחדל מודיעיני חמור", בלשונו של מוסקל), וכשראש הממשלה נאם הם החלו לקרוא לו "לך הביתה".

"זה שעמד לידי פחד שאני אשפוך עליו את היין", אומר משה ומחייך. "אנשים אחרים היו המומים. היה בריון שכמעט הכה את אבא של אוהד קלאוזנר, וניסה לחטוף לו את הדגל של גולני עם שמות הנופלים. אבל חוץ מאלה השגנו את המטרה שלנו. לא שמעו אותו, שמעו אותנו".

בעקבות המחאה באירוע הרמת הכוסית שלחה המשטרה בסוף שבוע שעבר שני שוטרים לבית משפחת מוסקל, כדי לברר אם בני הזוג מתכוונים לעורר מהומה בטקס הזיכרון לנופלי מלחמת יום הכיפורים, באנדרטת הצנחנים. כשהשוטר המקומי התקשר, היה משה משוכנע כי מדובר בחקירת מכתבי הנאצה שנשלחו לבית המשפחה לפני כחודש. אבל זו ממש לא היתה הכוונה.
"הם היו שניים, השוטר המקומי ועוד מישהו, נדמה לי ממשטרת רחובות. הם הגיעו על בהונות: 'תשמע, אנחנו מתנצלים, קיבלנו פקודה מגבוה'. הם ישבו פה וניסו לסדר את המילים, נתנו להם משימה הזויה, והם היו צריכים להתמודד איתה. הם שאלו: 'יש מחר טקס באנדרטת הצנחנים. שר הביטחון והרמטכ"ל יהיו שם, אתם מתכוונים לעשות משהו?' הסתכלתי עליו: 'מה זה הדבר הזה?' הם התחילו להתנצל: 'זו הוראה מגבוה', אבל הם לא הסכימו להסגיר מיהו ה'גבוה'".
 
ריבה: "שאלו אותי אם אנחנו מרגישים מפוחדים או מאוימים, ואמרתי שממש לא, אבל אני מבינה שמישהו אחר בממשלה מרגיש כך. אמרתי גם שאני שמחה לגלות איך המשטרה עובדת, ומעכשיו אשן בשקט, כי אם היא באה אל אלפרון ורוזנשטיין ומבררת מה הם מתכוונים לעשות, היא בטח מנעה הרבה פשעים חמורים", היא אומרת בציניות.

אגב, זו לא היתה הפעם הראשונה בחודשיים האחרונים שבה נפגשה משפחת מוסקל עם המשטרה. לפני המסע שעשו מקבר בנם לקברה של גולדה מאיר הוזמן קמב"ץ המסע למגרש הרוסים בירושלים. משה וריבה הודיעו לו שהם יבואו במקומו. בדרך נודע להם ש-11 קציני משטרה נמצאים שם וממתינים.

"הגענו", מתאר משה. "יושב קצין המבצעים של המחוז עם קשת של עוד 10 קצינים, ומולם כיסא ריק. קיבלנו תחושה של בומבה בפרצוף. מסתבר שגם הם הופתעו, כי הם לא ציפו שאנחנו, ההורים השכולים, נגיע. הם מיד קפצו להביא עוד כיסא. קצין המבצעים התחיל לדבר בשקט, ואמר: 'תגידו לנו מה אתם הולכים לעשות', 'אנחנו מבינים אתכם', ודיבר בנימה מתנצלת משהו.
"כשיצאנו משם חיכתה לנו תקשורת. סיפרנו על התחושה הקשה שהיתה לנו כשנכנסנו, אבל אמרנו: 'נכנסנו בתחושה נוראה ויצאנו בתחושה שעוד מעט הם מורידים את המדים ומצטרפים אלינו להפגנה'. כשהבנתי שאפשר לבשל את זה, התקשרתי לקצין המבצעים, סיפרתי לו מה שאמרתי והוא ענה: 'אין לך מושג כמה אתה קרוב לאמת".

מחאה בדם הבנים

אתם חושבים מה רפנאל היה אומר על המאבק שלכם?

משה לא אוהב את הסוג הזה של השאלות. ריבה משיבה: "אנחנו לא חושבים מה הוא היה אומר. אני כל פעם אומרת למשה: תראה מה הוא עשה לנו, הוא גרם לנו לצאת למחאה הזאת. אבל לא בנפילתו, אלא במה שהוא כתב. כשהגיע השלושים משה אמר לי: 'את חושבת שאפשר לשבת בבית ולשתוק אחרי מה שהוא כתב, וכל מה ששמענו וראינו?'"
ריבה בהחלט לא חשבה שהמחאה והפעילות יגיעו לעוצמות כאלה. עוד פגישה ועוד ישיבה, טלפון, ראיון והופעות ברב-שיח. "יש מי שאומר שזאת התרפיה שלנו", אומר משה. הוא עצמו אינו מסכים עם הקביעה הזאת, אף שבגלל המחאה הם עדיין לא הגיעו לענייני הנצחה.


ריבה מוסקל: "אני די בחרדה לגבי גורל העם הזה והמדינה הזאת. אם ממלכות דוד ושלמה, ממלכות חזקות מפוארות ועשירות, לא הצליחו להחזיק את העם שלנו לעולם ועד ויצאנו לגלות, אז הקיום הרעוע כאן בתוך ים של אויבים גם עלול שלא להחזיק מעמד. תסתכלי על ההיסטוריה ותסתכלי על העיתון"
ריבה: "מצד אחד זה לוקח כוחות, מצד שני זה נותן. בסך הכל המאזן הוא חיובי, כי כל חשיפה כזאת נותנת המון מעגלים של תמיכה. אני כל פעם נדהמת מחדש, וזה נותן לנו כוחות להמשיך הלאה. אמרו לנו מראש שזו ריצה למרחקים ארוכים, ואני כל הזמן אומרת למשה: גם אם זה לא יצא כמו שאנחנו רוצים, שזה לא ישבור אותנו".

ראיתי ציטוט מפיכם, שלפיו קניתם את זכות המחאה בדם בנכם.

משה: "זה נכון, לצערנו. כל מיני אנשים אמרו לנו: 'אנחנו נגיד ולא יקשיבו לנו. כשאתם אומרים מקשיבים לכם'. המציאות מוכיחה את זה. תסתכלי על המילואימניקים. אולמרט מתעלם מהם, כאילו הם לא היו במלחמה. לו לא היינו בפוזיציה הזו, ולוואי ולא היינו", הוא שותק מעט, "מי היה מסתכל עלינו?".

זו חרדת קודש נכונה לדעתכם? מישהו ששכל יקירים צריך להאזין לו יותר?

ריבה: "אני לא יודעת, אבל בפועל זה מה שקורה. מדינה שחיה על חרבה נותנת מקום אחר לאלה שבגלל החרב הזאת איבדו את הבנים או את הבעלים".

משה: "או שדווקא לאנשים האלה יש כוחות לבוא ולתבוע את מה שכל אחד אחר היה רוצה לתבוע, אבל לא מקשיבים לו. דווקא מהמקום הזה, של השכול, יש כנראה כוחות לבוא ולדרוש את הדברים".

לעצור את ההיסטוריה

משה וריבה מאמינים שהממשלה תיפול בקרוב, אבל מבחינתם העבודה לא תסתיים. הם קוראים לזה שאלת ה'מה', כלומר שאלת התכנים. הם לא רק דורשים שהמנהיג הבא יהיה אמון על התכנים האלה, אלא הם מתכוונים לחנך עליהם גם את העם, נוער ומבוגרים.

משה: "אנחנו מדברים על נטילת אחריות של מנהיגות. אין כזה דבר ששלטון כושל וממשיך. הדבר השני הוא ערבות הדדית. למשל, שלא משאירים את המסכנים בצפון תחת מטר של קטיושות. הדבר השלישי הוא חינוך למורשת קרב, ציונות, יהדות בסיסית, והדבר הרביעי זה ביטחון".

"זה לא מהיום למחר, אבל העם הזה ראה שיש לנו הכוחות והיכולת", אומרת ריבה. בני הזוג מוסקל התוודעו לקבוצות נוספות שעוסקות בחינוך לערכים האלה, והם מתכוונים להתחבר אליהם.

יש כאלה שטוענים שממילא אין אלטרנטיבה.

"קודם כל צריך שהם ילכו, כי הם כשלו, והמלחמה הבאה בפתח", אומרת ריבה. "אחרי זה תתברר שאלת ה'מה', ואחר-כך יימצא גם ה'מי'. נכון שלא רואים מטאור בחלל, אבל יהיו, ולאו דווקא מתוך אלה שנדמה שיהיו".

לריבה אין מילים אופטימיות לסיים בהן את השיחה. ואולי המחשבות שלה הן שגורמות לה להמשיך ולפעול, גם כשהנפש קרועה מבפנים: "אני די בחרדה לגבי גורל העם הזה והמדינה הזאת. אם ממלכות דוד ושלמה, ממלכות חזקות מפוארות ועשירות, לא הצליחו להחזיק את העם שלנו לעולם ועד ויצאנו לגלות, אז הקיום הרעוע כאן בתוך ים של אויבים גם עלול שלא להחזיק מעמד. אני כל הזמן מקווה שהיציאה לגלות תהיה כמה שיותר דורות רחוק מכאן. תסתכלי על ההיסטוריה ותסתכלי על העיתון".
Ofralax@gmail.com

השיר שנשאר

שיר של רפנאל שנמצא בין חפציו, ונכתב כנראה בסביבות חנוכה.

הלילה ירד החשכה השתררה/ אנשים לכו לישון אבל בלית ברירה
רק בחוץ המסיבה דופקת לו בראש/ רק הילדה הנחמדה ממשיכה לדרוש
"אנשים טיפשים מתקרבת מלחמה/ אם תמשיכו ככה לא תהיה לנו אומה"
והילדים הטיפשים ממשיכים להתמסטל/ המשטרה מגיעה: "כולם להתקפל"
מתחילה הפגנה "מדינת משטרה"/ ותראו תוך 2 דקות הבעיה פתורה.

פזמון: מדינה שלום דגל ולאום/ היום כולם נראים כמו חלום
והילד הקטן שמחכה לאורח/ מחזיק ביד נשק במקום איזה פרח

ותראו אותנו לאן הגענו/ רצינו שוויון ואחדות ותראו איך נפגענו
אפילו בצחוק עוד נותרה גזענות/ הרשתות הגדולות הורסות את החנות
ובבית אישה עם שישה ילדים/ שמעדיפה לקנות אוכל במקום בגדים
והמים אשר לא נותרו באף פינה/ תסתכלו לאן הגענו, איזו מין מדינה.

עד ה-SMS האחרון

ביום רביעי עקב משה אחרי התפתחות האירועים בצפון והתכתב עם בנו, שלא הפסיק להרגיע אותו. ה-SMS האחרון נשלח ביום רביעי בלילה, וביום חמישי נפל רפנאל עם ארבעה לוחמים אחרים מן הסיירת. ההודעות צולמו, ותמונותיהן שמורות באלבום.
ביום רביעי, 8:10 בבוקר, שולח רפנאל לאביו הודעה: "שוב אין מה לדאוג" וחיוך.

משה מחזיר: "שימשיך ככה, יום טוב".

אחר-כך שיחת הטלפון האחרונה. רפנאל מתקשר ואומר שהם יורדים לרגבים.

16:10. משה רואה בטלוויזיה את הפנים המודאגים של כתב ערוץ 10, שרון גל, ושולח הודעה: "אתה באביבים?".
"כבר לא, אני בשרגא", משיב הבן.
"אביבים נראה לא טוב בטלוויזיה", מתמצת האב את פרפורי הלב.
"יהיה בסדר", כותב הבן, ולא שוכח להוסיף ציור של חיוך.
אחרי שעתיים מדווחת התקשורת שיש הרוגים.
"הנופלים באביבים מוכרים?" כותב האב, מנסה לגשש אם בנו בכל זאת מעורב בתקרית.
"אחד אני מכיר", כותב הבן, "ורק כי הייתי איתו איזה כמה ימים בבית הלל ממגלן".
משה מבין ש'אגוז' הם הבאים בתור להיכנס, וכותב: "תמלאו את שליחותכם בנחישות בזהירות ובהצלחה ותשובו בשלום".
רפנאל משיב: "תודה אבא כפרה, ושוב באמת אין מה לדאוג", ומוסיף חיוך, איך לא.
בלילה שלח רפנאל מסלולרי של חבר הודעה לאחיו יהודה. "אל תילחצו שאני לא זמין, אני יוצא למארב מעפן בשטחנו. אשרו שקיבלתם, זה רפנאל".