בשבע 212: שאלת השבוע

אנשים שהמערכת בחרה , י"ג בתשרי תשס"ז

שאלת השבוע: הזמן לטובתך אישיות מההיסטוריה היהודית.

לקרב את קרל מרכס/ ד"ר מאיר פעיל היסטוריון צבאי

הדמות שהייתי מזמין לסוכתי הוא קרל מרכס, כדי לקרבו אל היהדות המודרנית ובעיקר אל ההגשמה הציונית.

קרל מרכס היה סוציולוג ופילוסוף יהודי שחי במאה ה-19. הוא נולד בגרמניה בעיר טרייר, והיה היוזם והמייסד של האידיאולוגיה הסוציאליסטית. שני סביו – מצד אביו ואמו – היו רבנים, אך הוא גדל בבית פתוח וליברלי שנהג לארח משכילים רבים.

על אף מוצאו היהודי, הוא לא ראה עצמו דתי, אבל בהיותו תלמיד מצטיין בבית-הספר התיכון הוא זכה בפרס על עבודת גמר שכותרתה: "הדת היא הדבק שמאגד את החברה". במהלך הלימודים האקדמאים שלמד בעיר בון ואחר כך בברלין, הוא החל לאמץ יותר ויותר את הרעיונות הבסיסיים של חופש, שוויון, אתאיזם ודמוקרטיה.

בהיותו בן 24 התמנה לעורך העיתון הדמוקרטי 'חבל הריינוס', שם נפגש עם מי שהפך להיות ידידו ובן בריתו – פרידריך אנגלס. תחת הנהגתו של מרכס, הפך העיתון להיות יותר ויותר רדיקלי, ובו פורסמו מאמרים על מצב מעמד הפועלים, וכן מאמרים הדורשים להחליף במדינה דמוקרטית את המונרכיה הפרוסית של אותם הימים.

אין ספק כי אישיותו ובעיקר רעיונותיו של קרל מרכס הטביעו חותם ברור על מהלך ההיסטוריה של העת החדשה בכיוון הסוציאליסטי השוויוני ובמגמה החיונית של יצירת חברת אדם שוויונית ככל הניתן ובמשך מקסימום זמן. אין ספק שתרומתו הרעיונית של מרכס עוד לא מיצתה את עצמה עד תום, וככל שרעיון השוויוניות החברתי, המדיני והכלכלי ילך ויעמיק בתודעה של המין האנושי, כן ייזכר שמו של מרכס יותר ויותר, והכול מתוך דרך ארץ עמוקה לגאוניותו. מה גם שיש לי נחת רוח מיוחדת מכך שהוא יהודי, ואני עצמי הייתי מכניס אותו לרשימת "היהודים הגדולים בהיסטוריה למן משה רבנו ועד ימינו". ואם יזרקו אבנים – אז יזרקו אותן עליי.

מהמחנות בהונגריה לסוכה בתל אביב / זהבה קור סופרת לילדים ונוער, תל אביב

אבא שלי הוא האושפיז הראשון והאחרון. לא בגלל שאני רגשנית אני אומרת כך. שמו  אברהם דוד, וזה פשוט: אברהם אבינו פותח ביום הראשון של סוכות את רשימת האושפיזין ודוד מלכנו סוגר. ולי יש אברהם-דוד-אבינו-מלכנו משלי. אבל כולם קוראים לו דוּגוֹ.

אחותי דומה לאימא של אבא, שהייתה גבוהה ורזה, אבל אני זו שקיבלה את שמה, גולדֶה. בת שלושים ותשע הייתה גולדה ב-1944, שנה אחת לפני סוף המלחמה, כשהז'נדרמים הוציאו אותם בכוח מהבית. כמה רגעים קודם הם נדרשו לשים את כל הכסף והזהב של המשפחה על השולחן. אבל גולדֶה אמרה: "אין לנו כסף, אין לנו שום דבר. בעלי היה מגויס לעבודות כפייה באוקראינה כל השנים." היא הייתה יהודייה טובה ודיברה הרבה עם הידיים, ומיד הבחינו בטבעת הנישואין שנצנצה על אצבעה. שני ז'נדרמים קפצו עליה והורידו ממנה את הטבעת בכוח. דוּגוֹ הילד, ואחיו הילדים, רועדים, משקשקים מפחד, מול אימא שלהם, הבוכה. ואז אמר האב, מאיר: "גולדֶה... אל תבכי, אל תדאגי, אני לא אתגרש ממך בגלל זה...", והשאר מסופר ב"יד ושם".

לה קראו גולדה ולו קראו מאיר. יחד זה יוצא גולדה מאיר, והם האורחים שהייתי רוצה להזמין לסוכה שלנו, אילו ניתן. הייתי מציגה לפניהם את כלתם, את אמא, הייתי מכירה להם את כל המשפחה. הם בטח היו גאים בסוכה שלנו, שאין לה משטח מרוצף אבל יש לה ארבעה כיווני אוויר היסטוריים: ארלוזורוב, אבן גבירול, דוד המלך, וייצמן. יחד היינו מתרגשים מחדש מאגוזים תלויים, מצופים בנייר כסף, ולא מחפשים כוכבים דרך הסכך, ואוכלים "הוּשלֶוֶש" מסיר ענק. הוּשלֶוֶש זה מרק עוף. אנחנו, הנכדים והנינים של יוצאי הונגריה ובנותיה, יודעים מה טוב.

דוד המלך – סמל המדינה היהודית/ ח"כ ניסן סלומיאנסקי מפד"ל

לסוכתי הייתי מזמין את דוד המלך. הוא מסמל וממחיש יותר מכל את תפישת העולם הציונית-דתית, ואת המדינה היהודית כפי שאנו מבינים. קורות חייו, ע"פ הנביא, מורים לנו כי הדבר מעשי ואפשרי גם לנו. תכונותיו מורות לנו מה לעשות כדי להגיע ליעד המבוקש.

דוד המלך, נעים זמירות ישראל, מקושר לקב"ה ולתורה מחד, ופועל בכל המישורים בעָצְמה אדירה מאידך. הוא התחיל כמח"ט, הוביל את הצבא לניצחונות: "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו", הפך לאלוף פיקוד ולבסוף לשר צבא. היעלה כיום על הדעת שראש ישיבת פוניבז' יפעל גם כאלוף קרבי בצה"ל? דוד המלך מוכיח שלא רק שזה לא סותר אלא אדרבה, זה משתלב. ורק כך! שילוב של תורה ועבודה, תורה וצבא, תורה ומדע וכן הלאה. לא נתק והפרדה אלא דווקא חיבור ושילוב. חייו הם ציונות דתית במלוא מובנה.

מלכותו מסמלת יותר מכל את המדינה היהודית על פי תפישותינו. מדינה שבה התורה משולבת בחיי העשייה והיצירה. המטכ"ל מורכב מאלופי צבא מיומנים וקרביים שהם גם ראשי ישיבות. המשפט, הכלכלה, הרווחה, המשטרה וכל שאר משרדי הממשלה ושריה – הכול מנהלים מדינה מודרנית ומתקדמת על פי התורה והכול תואם את המציאות. דוד בראשם העוסק בתורה מחד ובשפיר ושלייה מאידך.

האם "מדינה יהודית" היא חזון בלתי ניתן למימוש לבני אנוש? מי יכול, לדוגמה, להגיע לדרגתו ורמתו של משה רבנו? על פי הכתוב, דוד המלך היה בן אנוש כמונו. הוא יכול לטעות ולחזור בתשובה, יש לו רגשות, אהבות, ולכן "לא בשמים היא". החזון הוא ממשי ומעשי גם לנו.

מתכונותיו של דוד היה הרצון לאחדות המחנה. הוא חיכה 7 שנים בחברון עד שכל ישראל התאחדו סביבו ורק אז מלך בירושלים. זאת ועוד: צניעותו, ענוותנותו והעממיות הטבועה בנפשו, יכולתו לשמוע את השני ולהצדיק אותו, ללמוד מכל אדם, להיות פתוח לרגשי הזולת ולרגשות העם וצרכיו, להאמין כי יושר ואמת הם ערכים מציאותיים ולא סיסמאות תיאורטיות – כל אלה הופכים את דוד המלך לבחירה שלי. אם יהיו למנהיגינו ולנו תכונות אלו נוכל לצעוד לקראת "המדינה היהודית".שאלת השבוע ?

מאברהם עד רמב"ם/ שמוליק בן-שלום פרידמן מנהל בנתיבות ובירוחם ומדרשת מגשימים בנגב

קשה מאוד לבחור בין גדולי ישראל, אבל בלית ברירה הייתי בוחר באברהם אבינו ובמשה רבנו. אלה שני האישים שהשפיעו על עם ישראל ועל העולם יותר מכל אדם אחר בהיסטוריה.

אליהם הייתי מצרף עוד שלושה ענקי רוח מההיסטוריה הקרובה, אשר עזרו לשמר את המורשת המדהימה של האבות: הרמב"ם, הבעש"ט והרב קוק.

לדעתי, שלוש הבעיות החמורות המסכנות את עצם קיומנו בדורנו הן: בעיות החילון, הניכור הנורא בעם, ואיבוד הערכים של שליחות ומסירות וסולידריות חברתית. גדולי ישראל אלו העלו את הערכים הללו לראש סולם הערכים היהודי.

אברהם אבינו, איש החסד, טרח כל ימיו לקרוא בשם ה' ולהכניס אורחים כדי לקרבם לה'. מסירותו לתפקיד היתה גדולה כל כך, עד שהעדיף לעזוב את השכינה כדי להקביל את פניהם של שלושה עוברי אורח.

משה רבנו נבחר להנהיג את העם על אף מגבלותיו, בזכות המידה המדהימה של מסירות נפש להצלת החלש מידי עושקו.
הרמב"ם כורך את הפורשים מהציבור, ביחד עם האפיקורסים, כמי שאין להם חלק לעולם הבא. את התכונה של מסירות נפש להצלת העשוקים הוא מגדיר כמדרגה הראשונה של  הנבואה.

הבעש"ט הפך את העיקרון "שלא ידח ממנו נידח" למוטו של התנועה החסידית – תנועה שבמאתיים השנים האחרונות הצילה את עם ישראל מהתבוללות.

הרב קוק ענה לשאלה המציקה - איך ייתכן שהגאולה מתחילה בדור של חילונים, בכך שהם עסקו במצווה החשובה ביותר במצוות התורה, גאולת עם ישראל. את בני דורו שחשבו להתנתק מהחילונים הוא תקף בשצף קצף והוא מכנה את מחשבתם 'מחשבת עבודה זרה' ו'מחשבת עמלק'.

הבעיות הקשות, שהוזכרו לעיל, הן בעיקר נחלת הציבור החילוני, אבל לדאבוני גם לציבור שלנו יש אחריות מסוימת לקיומן. ברוב הבעיות האחריות היא של פאסיביות ואי לקיחת אחריות מספקת למיגורן, ובחלק מהבעיות יש לנו אחריות אקטיבית.
הייתי מעלה בפני ענקי הרוח האלו את השאלה: איך בשעתו הקשה הנוכחית, מצילים את עמנו ממנהיגיו הרוחניים והמדיניים, וזאת בתקווה שהעם וההנהגה יקבלו את המסקנות.

ללמוד מסכת עם רבי עקיבא/ (מיכאל שיינפלד) מחבר הספר "אבדות"

לסוכתי הייתי מזמין השנה את רבי עקיבא. לשבת סביב שולחן החג סמוך לאיש שעמד על פי הבאר, ראה אבן שחקקו בה המים והבין שגם בנו יש אבנים וגם אותן מים ישחקו. השנה אני רוצה, אולי יותר מתמיד, ללמוד מענק הרוח איך לאהוב יותר, כיצד לא להתייאש ומהי הדרך לא להישאר מצומצמים בראיית הרגע, אלא להביט רחוק יותר, עמוק יותר.

אשאל את מי שלימד מהו הכלל הגדול בתורה, כיצד מגיעים אל אהבת הרֵע עד רמת "כמוך" ממש, כיצד באמת סוללים אהבה אל הכול, אהבה אנושית, לאומית ואלוקית. כיצד מפתחים את אהבת הבורא, כפי שהוא אהבו בכל מאודו, ואם הוא מוכן לספר לי מדוע נתן לאשתו דווקא את התכשיט "ירושלים של זהב".

אביט בו, ברבי עקיבא, ואנסה לדעת איך לא מתייאשים, וגם בשלב שנראה שכבר מאוחר, אפשר להתיישב בסוף כיתה, ללכת יחד עם בנך אצל מלמדי תינוקות וללמוד אל"ף בי"ת, ולבסוף לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. גם על כך אשאל אותו, על מסירות נפשו לתורה.

בתקופה מורכבת וסבוכה כמו שלנו אבקש ממנו ללמדני כיצד צוחקים גם כששועל יוצא מחורבות הקודש, ומה הוא חושב שבין החורבות של אז לשל היום, וכיצד באמת מצליחים לפתח את ראיית האופק שלו.

כדי לתת ריווח בין שאלה לשאלה, נלמד ביניהן מסכת סוכה, אולי את סוגיית הגמרא בדף י"א ע"ב, והוא יסביר לי מה טעמו ומדוע הוא חלוק על ר' אליעזר וסובר שהסוכות היו סוכות ממש, לא ענני כבוד. כשיחשיך, והשעה תדחק בנו, אבקש ממנו אם אפשר רק סיפור אחרון לפני שילך, אם יוכל לספר לי על אותו מעשה שהיו הוא ורבן גמליאל באין בספינה, ועמד הוא ועשה סוכה בראש הספינה, למחר נשבה הרוח ועקרתה, ואמר לו רבן גמליאל: עקיבא, היכן סוכתך?