בשבע 213:'על דעת עצמי'

אבי סגל , כ"ז בתשרי תשס"ז

להפגין יצירתיות

פרשנים רבים, אלה שבניגוד אליי עברו את 1973 בלי מוצץ, טוענים כי מחאת המילואימניקים של ימינו מזכירה את המחאה המוטי-אשכנזית של אותם ימים. ובכל זאת, יש הבדל אחד חשוב: כיום, התקשורת לא מפסיקה לעסוק בהשוואות. האם המחאה דומה למחאה ההיא? האם היא גדולה יותר או פחות? ואילו כשפרצה המחאה על מחדל יום הכיפורים, עד כמה שזה נשמע מוזר, אף אחד לא השווה אותה למחאה על מחדל יום הכיפורים.

יש בעיה עם הפגנות שזוכות להשוואות עם העבר. לא רק משום שהעבר בדרך כלל מנצח (לא משנה כמה הפגנות סטודנטים גדולות יהיו כאן – תמיד יזכירו לנו את 'דני האדום' מפריז 1968, ואיך פעם סטודנטים יצאו להפגין על דברים חשובים), אלא גם מפני שאנו אוהבים אירועים ראשוניים, מיוחדים וספונטניים. כשההיסטוריה מתחילה לחזור על עצמה, העניין התקשורתי והציבורי הולך ופוחת.

העיסוק בהשוואות הוא אחד האויבים הגדולים של מחאת הימין בישראל. כיום, כל מחאה ימנית נמדדת בתקשורת בהשוואה להפגנה בכיכר ציון מ-1995, כשאופי ההפגנה הופך לאישו ולא המהות שלה. כדאי לזכור זאת במאבקים הבאים נגד פינוי מאחזים. חייבים למצוא דרך לחדש, להפתיע, להשפיע על הקו התקשורתי הדוגמטי. אפשר לתכנן מאבק שיהיה "כמו עמונה ולא כמו גוש קטיף" או להפך, אבל בטווח הרחוק – רק למקוריות, ליצירתיות ולחד-פעמיות יש סיכוי להצליח.

ישראל חזקה לעתיד המנהיג

אפרופו השוואות: אם הטענה הבאה לא היתה גוררת אותי אוטומטית לחקירה במשטרה, הייתי אומר כי אהוד אולמרט ואביגדור ליברמן הם כמו שני סטלנים המבקשים לגליזציה של סמים. שני הפוליטיקאים מבקשים כעת לשנות את שיטת המשטר, אבל ח"כ ליברמן לא מעוניין בכך כדי להקל על חייו של אולמרט, ואולמרט לא משתף פעולה כדי לעזור לליברמן. מובן כי כל אחד מהם שואף לנהל בעצמו את המדינה בלי שיצטרך לנהל גם קואליציה. 

זה לא אומר שאין היגיון בהצעת החוק שלהם. הרי בשיטת הבחירות היום, אנו מקבלים בהנהגה אנשים לא מוכשרים, לא ישרים, מזוגזגים אידיאולוגית – אנשים שיכולים לגרש יהודים מבתיהם, לשלוח חיילים למלחמה על כלום, להתעלם מהעוני ובעיקר לעשות לבתיהם – לעשרות בתיהם. אז פלא שמנהיגים כאלה מתחלפים כאן פעם בשנה וחצי?

ומה הפתרון האולטימטיבי לבעיית ההנהגה? לתת לה עוד כוח, עוד עוצמה, עוד יכולת להזיק. בשיטת אולמרט-ליברמן, שוב יהיו לנו אנשים לא מוכשרים, לא ישרים, מזוגזגים אידיאולוגית – אבל אף אחד לא יחליף אותם מדי שנה וחצי! כמה נפלא זה יהיה, שהאנשים האלה יוכלו לשלוט כאן ללא מצרים! אשרי המדינה שתזכה למשטר כזה; אשרי הדמוקרטיה שתזכה לייצוב כזה; ואשרי העם שאנשים כמו ליברמן ואולמרט דואגים לעתיד מנהיגיו.

תולה את המצחייה

לכבוד פרישתו של נתן שרנסקי מהחיים הפוליטיים, זה הזמן לסכם בקצרה את תקופת כהונתו כשר וכחבר כנסת. איך לומר בעדינות? יחסית לציפיות ממנו, שרנסקי לא עשה קריירה מזהירה בפוליטיקה הישראלית. הוא אמנם היה עקבי בעמדותיו האידיאולוגיות הימניות, שזה הישג יפה ונדיר כשלעצמו, ואפילו כתב ספר שג'ורג' בוש הצליח להבין, שזה בכלל מדהים. אבל בסך הכול ייזכר שרנסקי כפוליטיקאי אפרורי וחסר השפעה, כמי שהוביל מפלגה להצלחה בבחירות אך בזבז את האשראי, ובעיקר כאיש חמוד עם כובע מצחיק.

מכל הלב, אני מאחל הצלחה לשרנסקי בכל אשר יפנה, ומקווה שיחזור בדיוק למקום שבו היה ערב כניסתו לכנסת – לאותו תא במוחנו שזוכר היטב את אנטולי שרנסקי כמיתוס מהלך וגיבור ציוני. הלוואי שיצליח שוב לשמח את כולנו, להעלות בעינינו דמעות של התרגשות, כפי שעשה בפעם הראשונה שבה דרך לראשונה על אדמת ישראל. מי יודע, אולי זה יקרה על כס נשיא המדינה.
 
חמסה עלינו

א. ראש חטיבת המחקר באמ"ן הקודם, תא"ל יוסי קופרווסר, טוען בראיון להצופה כי המודיעין הישראלי לא צפה את היקף הברחות האמל"ח לרצועת עזה. כמו תמיד, היה אפשר למנוע את כשלון המודיעין, אבל הוא שוב שכח לשאול את ילדי המתנחלים בני השלוש.

ב. בתקשורת פורסם, כי שוטרי תנועה יתחילו מעתה לחלק מגבונים לחים לנהגים. אגב, לפני שלושה חודשים חילקו השוטרים לנהגים בובות ספוג. ומה עם טיטולים, חבר'ה? מתי תחלקו אותם? ומתי תביאו לנהגים משחקי קומפי ופאזל עולם החי?

ג. קרייני החדשות מעולם לא היו נרגשים כל כך: הנבחרת הצעירה של ישראל עשתה היסטוריה ועלתה לאליפות אירופה! וכדי להבהיר את החשיבות העצומה של אותו אירוע מכונן בתולדות הציונות, הנה חידה קטנה לחובבי הספורט שביניכם: כמה מכם יודעים מיהי אלופת אירופה לנבחרות צעירות ומיהי סגניתה?

ד. בחוברת המילים של 'במקומי', האלבום השני של הזמר שי גבסו, מפוזרים שלטי דרכים מכל מיני מקומות בארץ, רבים מהם אזורי התנחלויות. לצערי, זה עדיין לא הופך את האלבום לטוב או מעניין במיוחד, אבל צריך לפרגן לזמר הצעיר על רצינותו, חריצותו וגם חריגותו בנוף הכוכבים הנולדים.

ה. באיחור אופנתי כהרגלי, קראתי את 'הנזיר שמכר את הפרארי שלו' מאת רובין שארמה – מין מדריך רוחני לחיים מוארים, שמתיימר לשפר את איכות חיי הקורא. במקרה שלי, זה בהחלט עבד: הספר כתוב כל כך רע, שלכל אורכו לא הפסקתי להתגלגל מצחוק.

יודע את מקומי

מי אומר שאני לא קורא תגובות למדור? אחד הטוקבקיסטים של מדור זה, איש טוב בשם אלעד (אני יודע שזהו כנראה שם בדוי, וכי למעשה מדובר בנסיך מוויילס) המליץ לי על אתר שבו רואים בווידאו שידורי רדיו מתחנות שונות. תודה לך, אלעד, הענקת עניין ומשמעות לחיי.

אנסה לתאר במילים את התמונות המופלאות: באחת התחנות האזוריות, יושב השדר מול שולחן עם מיקרופון ודף נייר. שומעים את קולו, אבל התמונה קטנה מכדי שנראה את שפתיו נעות. הוא ממשיך לשבת ליד השולחן, מניע את ראשו מעלה ומטה, ומדי פעם מטה אותו מעט באלכסון, פעם לצד ימין ופעמיים לשמאל. וכאילו כדי להוסיף עניין, הוא אפילו מזיז את ידו הימנית מדי עשר שניות. מרתק ברמה.

אני עובר לתחנה אזורית אחרת. כאן שוכללה כבר הטכנולוגיה: שידור הווידאו נערך עם שתי מצלמות – האחת מתמקדת במחצית האולפן שבה יושב השדר, והשנייה במחצית שבה יושב הטכנאי. יופי, תמיד רציתי לדעת מה עושה הטכנאי שכל הזמן מודים לו ברדיו ובמערכונים של הגשש. ובכן, הנה התשובה: הטכנאי יושב ליד שולחן, בלי דף נייר אבל עם המון כפתורים, ומדי פעם לוחץ על איזשהו כפתור, סתם כך כדי לא להירדם. התמונות קשות מדי, ואני מחליט לנטוש.

טוב, אז מספיק עם התחנות האזוטריות. הגיע הזמן לתחנה גדולה ורצינית, אמינה ומכובדת. באופן חד פעמי, אני מחליט לשבור את הניתוק האישי שלי מגלי צה"ל, ומתבונן ברזי ברקאי, שבדיוק באותה שניה משדר את הידיעה הרצינית, האמינה והמכובדת על סלי מרידור והמהרישי.

מאחור, ברקע, משוחחות ביניהן שתי חיילות מעבר לחלון זכוכית. אחת מהן קמה ממקומה, מתיישבת, שוב קמה, הולכת. איזה יופי. שוב רואים את הטכנאי וחייל נוסף העומד לידו. רגע, רגע, האם זהו חיטוט באף אשר אני רואה? הו, בהחלט. אצבעו של החייל השני תחובה בנחירו הימני. אם רזי ברקאי היה מחטט בסקופים שלו כפי שעמיתיו לתחנה מחטטים בחוטמיהם, היתה נמנעת ממנו עגמת נפש רבה.

זאת הצרה עם מצלמת וידאו ברדיו: העובדים כה רגילים אליה, עד שכבר מפסיקים להתייחס לקיומה. האמת, עדיף כך. לא הייתי רוצה שעובדי הרדיו יתנהגו כאנשים המודעים למצלמה. עדיף לצפות בהם מתנהגים כמו האדם הרגיל, כמוני וכמוכם... טוב, אולי לא כמוני, כי כשאני מקליד על המחשב, אני נראה פשוט מושלם. כמה חבל שאין כאן מצלמת וידאו לתעד את זה.