בשבע 213: הקרוקס של יעל

אסתי רמתי , כ"ז בתשרי תשס"ז

עידית ויעל למדו יחד למבחן במולדת. "רוצה לראות משהו?" שאלה עידית פתאום, ובלי לחכות לתשובה שלפה מהארון זוג כפכפים ורודים ומחוררים כמסננת. "קרוקס?! אמא שלך הסכימה לקנות לך?" צחקה יעל. "חשבתי שהיא אמרה שהן מכוערות ויקרות!".
"נכון. אבל סיפרתי לה שלכולם יש, ושזה מאוד, מאוד נוח ואני אוכל לרוץ בקלות למכולת ולהביא את אחותי הקטנה מהגן... וגם חזרתי על זה בערך חמישים פעם, עד שהיא השתכנעה".
"או עד שנמאס לה לשמוע אותך..." חייכה יעל. "בשביל מה היית צריכה את הקרוקס האלה בכלל?".
"נו, לכולם יש", אמרה עידית. "את רוצה שאני אלך עם סנדלים מיושנים מהמאה הקודמת?".
"מה הבעיה?" שאלה יעל בתמימות. "הנה, גם אני הולכת עם סנדלים רגילים, ויש בכיתה עוד בנות כמוני. הן יפות בעיני פי אלף מהבומבות המחוררות האלה. אופנה זה דבר פשוט מגוחך".
עידית לא הסכימה. "דווקא יש באופנה הזאת הרבה הגיון – הקרוקס עשויות מחומר מיוחד, והן נוחות וחזקות. וזה יותר נעים להיראות כמו כולן ולא להתבלט. ושלא יגידו עליך שאת חנונית...".
למחרת, עידית ויעל הגיעו יחד לבית הספר. עידית עם הקרוקס הוורודים לרגליה, ויעל עם הסנדלים הפשוטים.
"וואו, תלכי בדרכים ישרות!" התקהלה סביב עידית חבורת בנות נלהבות, שלרגלי כולן קרוקס בגוונים שונים. "איזה צבע מהמם הקרוקס שלך! נכון שהן נוחות? נכון שהן מדהימות?" ליעל אף אחת לא התייחסה, והיא התחילה לחוש שלא בנוח.
בהפסקה הביטה יעל היטב ברגלי הבנות. באמת, לכל הבנות המקובלות היו קרוקס. היחידות שנעלו סנדלים רגילים היו רוני השקטה, שאף פעם לא פתחה את הפה, מאירה, שכולם ידעו שאין להם כסף, סיגי, שהיתה קצת מוזרה ובאה תמיד עם שתי צמות ארוכות לבית הספר, ונועה הגאונה המפוזרת.
"ואני", חשבה יעל בעצב. "אבל אני סתם ילדה רגילה! יש לי חברות, ואני בכלל לא מוזרה. אולי בכל זאת עידית צודקת?"
אחר-הצהרים  יעל ניגשה לאמא שלה וביקשה לקנות קרוקס. "קרוקס? הכפכפים הצבעוניים האלה?" התפלאה אמה. "הם לא קצת מסורבלים מדי בשבילך? בדרך-כלל יש לך טעם עדין!".
יעל משכה בכתפיה. "אומרים שהן נוחות מאוד", היא אמרה בשקט.
"טוב, אם זה מה שאת רוצה..." אמרה אמה. "אבל נגמר כבר תקציב הסנדלים לעונה. תצטרכי לקנות מהכסף שלך".
בחנות הנעליים יעל מדדה את הקרוקס, וצעדה כמה צעדים הלוך וחזור. "אויש, הן נראות זוועה!" היא חשבה לעצמה, אך ברגע זה היא שמעה קול קורא בשמה. היא הסתובבה וראתה את שכנתה מיטל נכנסת לחנות. "הי, יעל! מה את עושה פה? מודדת קרוקס?!".
"כן", אמרה יעל ועיקמה את הפרצוף.
"והן לא מוצאות חן בעיניך?" שאלה מיטל.
"ממש לא. האמת היא שהן אפילו לא נוחות לי! הן רחבות מדי. אבל  אין לי ברירה..." אמרה יעל בקול נואש. "לכל הבנות השוות בכיתה יש! יגידו עלי שאני חנונית...".
"נו, באמת", הזדעזעה מיטל. "ממתי קובעים כמה בת שווה לפי סוג הסנדלים שהיא נועלת? אני דווקא חושבת שמישהי שיודעת מה היא רוצה ועושה מה שטוב לה, היא שווה יותר...".
"אבל לך בעצמך יש קרוקס!" שמה לב פתאום יעל לרגלי שכנתה.
"נכון, אבל אני כמעט היחידה בכיתה שלי עם כאלה. רוב הבנות אומרות שהן מכוערות, ואני די מסכימה איתן... אבל אני הולכת הרבה, והן ממש נוחות לי. אז מה אכפת לי מה אומרים?".
יעל הביטה שוב ברגליה, ואחר-כך הורידה את הקרוקס והחזירה למוכרת.
"צבע אחר, אולי?" היא שאלה.
"לא תודה", חייכה יעל. "לא נראה לי שזה הסגנון שלי...".